בנין ציון · חלק קס״ד סימן ג׳

הנה בשאלה לא נתבאר מי הוא התובע ומי הנתבע דהיינו אם הסופר כבר קבל מבעה"ב שכרו והבעל הבית תובע ממנו שיכתוב לו יריעה או יחזיר לו משכרו שקבל כדי כתיבת יריעה או אם הסופר הוא התובע שבעה"ב רצה לעכב משכרו עד שיכתוב לו יריעה חדשה אמנם ממה שהזכיר בשאלה דהסופר טוען קים לי משמע שהבעה"ב הוא התובע דקים לי לא יכול לטעון רק המוחזק כמבואר בח"מ סי' כ"ה ויע"ש בש"ך ס"ק י"ז ואם הדבר כן אז פשיטא שיש לדון שהדין עם הסופר שא"צ לכתוב יריעה אחרת ואע"ג שמה שרוצה לקלף את השם אין להורות לו דרבו האוסרי' לקלוף כמו שהיטב לראות מעכ"ת נ"י ממש"כ בבדק הבית י"ד סי' רע"ו בשם התשב"ץ ובש"ך שם סי' רע"ה ס"ק ג' ואף שהמג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו הביא בשם שו"ת מהר"י הלוי שדייק מתשובת הרא"ש שמותר לקלוף השם כבר השיב עליו בשו"ת פרח שושן חא"ח כלל ב' גם בשו"ת דבר שמואל סי' קס"ה אוסר עם כל זה אין למחות בידו אם רוצה לקדור השם עם עוד איזו תיבות ולכתוב התיבות על המטלית והשם על הקלף וכמו שכ' הט"ז י"ד סי' רע"ו דבזה שוו רוב הראשונים והאחרונים להתיר התשב"ץ והרשב"ש בנו ושו"ת חנוך ב"י סי' ע"ו ותשובת יד אלי' ובני יונה כתב בפשיטות להתיר ודחה דברי האוסרים ואף שהרא"ש והר"י בן הרא"ש אוסרים עכ"ז אחר שרוב הראשונים והאחרונים התירו לקדור בפשיטות אין למחות בהסופר בשאומר קים לי כוותייהו ועוד אפילו יעבור הסופר ויקלוף השם כמו שאמר שקבל מרבו אף שעשה שלא כדין עם כל זה אין לפסול היריעה על זה בדיעבד ואע"פ שהר"י בן הרא"ש בש"ת סי' ג' שנשאל על היריעה שנקדר השם ממנה מה שאסור לפי דעתו ודעת אביו ז"ל השיב א"א ז"ל כתב מוטב שיסלק היריעה ממה שיקדור השמות אולי אם יקדור לא הי' מסלק היריעה מכ"מ כיון שנעשה בה עבירה טוב להחליפה עכ"ל יש לומר דזה דוקא במה שנעשה עבירה לפי דעתו אבל בקילוף אין האיסור מוחלט כ"כ כנ"ל ועכ"פ בקידור ודאי אין לפסול היריעה וא"כ יכול הסופר לומר קים לי. אמנם כל זה אם הבעל הבית הוא התובע אבל אם הסופר הוא התובע שהבעה"ב מעכב לו שכרו עד שיכתוב לו יריעה חדשה לענ"ד הדין עם הבעל הבית דיכול לומר קים לי כדעת הרא"ש ור"י בנו שאסור לקדור לשם ואפילו בדיעבד טוב להחליפה כמש"כ הר"י בן הרא"ש בשו"ת הנ"ל ועוד שהבעה"ב יכול לומר אי אפשי בס"ת שנכתב בה על המטלית ששיווי שלה אינה כס"ת שלמה שמה שפשיטא למעכ"ת נ"י דמשום מטלית אחת אין שיווי שלה הוא פחות למוכרה לדברים שמותר למכור ס"ת לענ"ד אינו כן וגם בשו"ת חתם סופר סי' רנ"ט ור"ס כתב בפשיטות שאם ימצא טעות בשם ויקדור ויכתוב על המטלית שיפסד שיווי ס"ת שרצה להוכיח שדעת התוספ' שמותר לקלוף שם שנכתב בטעות ממה שהקשו בב"ב דף כ"א ע"ב ד"ה סופר מתא על פי' רש"י שכתב ס"ת בטעות דאין זה פסידא דלא הדר דיכול לתקנו והקשה אם ימצא טעות בשם מה יעשה הרי אם יקדור ויטלה מטלית נפסד שיווי ס"ת דאינו שו' כ"כ כמו שהי' שו' אם לא הי' מטלית אע"כ דמותר לקלוף עכ"ד (ואגב אזכיר שמה שרצה להוכיח מזה שדעת רש"י שאסור לקלוף ושזה כוונת רש"י לתרץ קושית התוספ' לענ"ד אינו ראי' דיש לפרש כוונת רש"י מה שכתב שהסופר כתב ס"ת בטעות שכתב בכל דף ד' טעיות שבזה צריך לגנוז ואין תקנה לה להגי' כדאמרינן מנחות [דף כ"ט] ולכן ל"ק קושית התוספ' עליו) הרי שפשיטא לו ג"כ דעי"ז נפסד שיווי הס"ת ושהסופר מקרי מותרה ועומד וצריך לשלם. גם מה שפשיטא למעכ"ת נ"י שטעות כזה הוא בכלל מה שכתב הרשב"א בשו"ת ופסקו הרמ"א בח"מ (סי' ש"ו) שבטעות שדרך סופרים לטעות אין הסופר חייב כלום לענ"ד אין זה פשוט די"ל דבכתיבת השם דרך הסופרים לשמור מטעיות בעבור שזה מעות שאין יכול לתקון וגם כיון דצריך כוונה בכתיבת השם שצריך לקדשו בפה טרם שיכתוב לא שכיח שיטעה ואם שגם לפענ"ד לא יצא מכלל ספק דיו שלא לחייב הסופר אם הוא המוחזק אבל לחייב בעה"ב המוחזק לשלם לסופר לא נ"ל שהרי הרשב"א כתב הטעם דטעיות הנמצאות בכתב שכיחי ואין לך סופר שידקדק בכתיבתו כ"כ שלא יטעה כלל וכל כיוצא בזה מן הסתם אין דעת בעלים להקפיד ואחולי מחלי' עכ"ל וטעות כזה להכפיל השם ודאי לא שכיח ומן הסתם ודעת הבעלים להקפיד כיון שאין תקנה בלי קדירה ומטלית.