בנין ציון · חלק קנ״ח סימן ז׳

והיוצא מזה שאם המשרתת תבעה להגביר לדין ומבקשת ממנו צער ובשת ופגם וקנס הנתבע חייב שבועה שלא בא עלי' באונס אבל ל"צ לשבע שלא בא עלי' כלל שאפילו בא עלי' רק שהי' לרצונה פטור מכלום אבל אם לא רוצה לשבע על טענת אונס אז חייב לשלם לה דמי בושה כפי שומת ב"ד לפי כבודה אבל מכל שאר תביעות נפטר גם בלא שבועה ואם תתבע ממנו שישאנה אזי פטור מתביעה זו אפילו בלא שבועה ואם תתבע אותו ליתן שכר מזונות הולד אשר ילדה אזי תלי זה במנהג הקהלה אם לחייבו שבועה וכפי אומדן דעת ב"ד אם לפסוק כריב"ש או כתשב"ץ ואם ב"ד יחייבו שבועה אז צריך לשבע שבועה זו שלא בא עלי' כלל אפילו לרצונה שלזון הולד יתחוייב לשיטת התשב"ץ אפילו היא מפותה והשבועה שנשבע הגביר לפני ס"ת שלא בא עלי' לא פטרתו משבועה שיטיל עליו הב"ד על תביעת בושת ועל תביעת מזונות הולד כיון שלא נשבע לדעת ב"ד אבל מכ"מ אפילו ישלם ולא ישבע אין רשות לשום אדם לקנסו או לחשדו וכל שכן לחרפו דאולי אפילו שבועת אמת לא רוצה לשבע אמנם גם את המשרתת אין לחרף ואפילו ישבע כנגדה שבועת ב"ד דשבועה זו לא מהני רק לפטור אותו מתביעת ממון שיש לה עלי' אבל לא להחזיקה לזינתה עם אחר וכל שכן שלא לקרותה ארורה ונואפת אחר שע"פ דברי' אנוסה היתה והמשפט לאלקים הוא אשר לו נגלו נסתרות ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, כנלענ"ד, הקטן יעקב.