בנין ציון · חלק קנ״ח סימן ו׳

ג - אמנם לענין התביעה שיפרנס את הולד אם נאמן בלא שבועה בזה יש לדון ולחקור דהריב"ש (סי' מ"א) כתב דאם תובעת אותו שיפרנס הולד והוא מכחיש נאמן אפילו בלא שבועה דהתורה האמינתו לאב לומר זה בני וזה אינו בני כדילפינן מיכיר יכירנו לאחרים ועוד דאפילו ודאי בא עלי' מכ"מ אמרינן שמא זנתה גם עם אחרים ונתעברה מאחד מהם ע"ש אמנם דברי הריב"ש אילו הביא הבית שמואל (סי' ד' ס"ק מ"א וסי' כ"ב ס"ק ה') אבל לא ראיתי לב"י וש"ע ורמ"א שהעתיקו דבריו כי מה שהביא הרמ"א סי' כ"ב ס"ב הוא שו"ת הריב"ש (סי' רס"ה) ששם מדבר שהיא אינה נאמנת עליו לביישו או לקנסו וכן איירי המהרי"ק שרש קפ"ט שהביא שם אבל פסק זה שנאמן בלא שבועה על תביעת פרנסת הולד שהביא הריב"ש סי' מ"א ומ"ב זה לא העתיק וביותר יש לתמו' שהרמ"א בח"מ (סי' פ"ז סכ"ה) העתיק מה שכתב הריב"ש בשו"ת הנ"ל שאם תובעת אותה שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע ע"ש ועיקר הדין של אותה שו"ת שא"צ לישבע על טענתה אודות הולד לא העתיק ולא ראיתי לשום א' מן הפוסקים שפסק כן חוץ מהבית שמואל והבי"ה אלא השו"ת ר"י מינץ (סי' ה') שכתב סוף התשובה שם אע"ג דנאמנת לומר מפלוני נתעברתי ה"מ להכשיר הולד אבל להוציא ממנו שכרה או פרנסת הולד אינה נאמנת כיון דאיכא למימר כשם שזינתה עם זה כך זינתה מאחר עכ"ל ואע"פ שהוא לא הזכיר שהוא פטור משבועה מכ"מ ע"פ טעמו משמע שדעתו כן אכן כבר העיד השו"ת שב יעקב (ח"ב סי' ג') שבכמה קהלות פסקו שבועה על הנחשד אם תבעו אותו לזון את הולד רק שכתב שנפלא בעיניו מה מקום לשבועה זו נגד פסק הריב"ש ע"ש וגם פה בב"ד שלנו נפסק כן כמה פעמים ואחרי שגדולי אנשי השם ובעלי הוראה ישבו על כסא הוראה פה ומכללם הגאון כנסת יחזקאל ובעל התומים מסתמא ע"פ פסקם נהגו כן גם אמרו לי הדיינים דקהלתנו נ"י שטרם באתי לפה כתבו להגאון בעל חתם סופר זצ"ל על זה והסכים גם הוא לחייב הנתבע שבועה למיגדר מלתא. ועכ"ז הי' קשה בעיני לפסוק נגד הריב"ש עד שמצאתי מקור הפסק הזה בשו"ת תשב"ץ חלק ב' סי' י"ט שכתב שם נגד הריב"ש שאין לפטור הנתבע מן השבועה וכתב שם אמת הוא שהרב (הוא הריב"ש) ז"ל השיב כן בהיותו במלייאנה ובספרו הדברים האלה תמהתי על הוראתו ונשאתי ונתתי עמו בזה וכו' ע"ש שהאריך לבאר טעם הוראתו ותוכן דבריו דסברא כשם שזינתה ע"ז כך זינתה עם אחר לא נאמר רק לרב ביבמות ס"פ אלמנה לכה"ג אבל לא לשמואל דפסקינן כוותי' ואפילו לרב ג"כ רק ללישנא קמא ורק בבא על ארוסתו בבית חמיו לענין חשש ממזרת אבל לא באונס או מפתה אשה והביא ראי' ממה דאמרינן שם דכהן האונס ומפתה בת ישראל הולד מאכילה בתרומה ולא אמרינן שמא זינתה עם אחר אף שתרומה היא איסור מיתה לזרה ועל סברת הריב"ש שהתורה האמינתו לאב השיב דודאי הוא נאמן לומר שאינו בנו אבל רק לענין יוחסין ולא לענין תביעת ממון שיש לה עליו והוא כופר וסיים שם התשב"ץ ואל יקשה עליך היותי חולק על הרב ז"ל בחיוב שבועה זו ותחשבני יוצא משיטת המוסר בהיותי משיב את הארי לאחר מותו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לנו להיות נושאים פנים בתורה ובמלתא דתלי בסברא יתגלו לאחרונים דברים לא שערום ראשונים עכ"ל גם מתרומת הדשן בפסקיו (סי' ל"ז) נראה שדעתו דפנוי' שטוענת על איש שנתעברה ממנו ויזון הולד שחייב לישבע שכתב שם ואפילו למהר"ם דס"ל דנתקנה שבועת היסת אאיסורא וכו' ותו דמאן לימא לן דתקנו חכמים לזון בניו כשהן קטני קטנים וממזרים וכו' ע"ש ודבריו הביא גם הש"ך ח"מ (סי' פ"ז ס"ק נ"ז) ע"ש שנראה מדבריו דאם פנוי' תובעת שבועה על מזונות הולד ולא על האיסור שגם למהרא"י חייב שבועה וכפסק התשב"ץ ובזה מסולקת תמיהת השב יעקב על הקהלות שנפסק בהם שבועה על הנחשד שהם סמכו על התשב"ץ אחר שראה הריב"ש וחלק עליו והב"י והרמ"א אפשר שלא רצו להכריע בין הריב"ש לתשב"ץ ולכן השמיטו דין זה לגמרי. גם נ"ל שמי שע"פ דין חייב לשבע וקפץ ונשבע מעצמו קודם שנפסקה השבועה עליו שלא בפני בעל דינו שלא נפטר על ידי זה מהשבועה שאע"פ דלפי המבואר בח"מ (סי' פ"ז סעיף כ"ג) אם השביעוהו שלא בפני הלה שכנגדו נפטר מכ"מ הלא מפורש שם דוקא אם השביעוהו ואם נשבע כתקנו ועל דעת ב"ד נפטר אבל מי שנשבע מעצמו הרי לא השביעוהו על דעת ב"ד וזה אפילו בדיעבד לא נקרא שבועה משום קניא דרבא דאם לא אמרינן כן מה הועילו חכמים בתקונם להשביעו על דעת ב"ד שלא יהי' בלבו כוונה אחרת הלא כל אחד יערים ויקפוץ וישבע לדעתו ויהי' נפטר משבועת ב"ד אלא ודאי דזה אפילו בדיעבד לא מהני וכמשמעות הש"ע הנ"ל.