בנין ציון · חלק קל״ד סימן ד׳

והנה לענין אשת חתנו ראיתי פלוגתא גם בין האוסרים אשת חמיו דהלכות גדולות אוסר גם באשת חתנו וכן הטור והב"י כתב דאין זה מוכרח דגם באשת חתנו שייך גזירת מראית העין דהבו דלא לוסיף ומכ"מ בש"ע הביא היש מי שאוסר גם על אשת חתנו והמהרש"ל ביש"ש כתב ונראה דאשת חתנו בודאי מותרת דפשיטא דליכא למיחש מפני מראית העין ובודאי קלא אית להו וכולהו ידעי ומרגישי בין בתו לנכרית משא"כ באשת חמיו שנראת כחמותו וברור למבין גם בירושלמי לא נאמר והתוספ' והסמ"ג לא הזכירו כלל והרא"ש הזכיר בשם ה"ג אבל לא הכריע בינהם בזה רק שהטור כתב לאיסור ולא נהירא כלל כי אין כאן מראית העין ופשיטא שיותר נוטה להתיר מחורגין וכן נ"ל הלכה למעשה אפילו לכתחלה ותאב אני מתי יבא לידי ואתיר ואי יישר חילי אבטלנה עכ"ל ולא הבנתי אחר שהמהרש"ל בעצמו כתב לסמוך באשת חמיו על הגאונים נגד גמרא דילן שאי אפשר שהגאונים חלקו על התלמוד אם לא שנאסר במנין א"כ איך חולק על הלכות גדולות לענין אשת חתנו ואדרבא לדידן יש סברא יותר לאסור באשת חתנו מבאשת חמיו דהנ"ב המציא בשו"ת הנ"ל דאפשר מה שאסרו באשת חמיו היינו בעוד שאשתו בת חמיו קיימת אבל לדידן שאי אפשר לישא ב' נשים א"כ לא משכחת שישא אשת חמיו רק אחר מיתת אשתו אפשר דלא אסרו כיון דבזה קליש איסור חמותו דלקצת פוסקים אין כאן אפילו כרת רק איסור שוכב עם חותנתו ולכלם אין עוד איסור שריפה אפשר שבזה לא גזרו וכמעט שרצה לסמוך על זה להתיר אשת חמיו אלא שלא מלאו לבו אחר שלא נזכר בפוסקים והיתר זה לא שייך באשת חתנו שנאסרה משום מראית העין דנראת כבתו דהיא ודאי היא איסור שריפה גם בשו"ת מהרי"ל (סי' פ"ה) אוסר באשת חתנו וכתב נ"ו היינו טעמא דאשת חתנו דרגילין למקריא לי' חתן הן חמיו עצמו הן שאר אינשי רוב דעלמא קרי לי' חתן פלוני וכיון שכן הוא נקרא בפי רובא דעלמא ועל שם אשתו נקרא כן לא ידעי כולי עלמא איזה מן הנשים בתו של זה עכ"ל ולכן כיון שהמהרי"ל המיסד מנהגי אשכנז אוסר ואין מן האחרונים שמתיר אשת חתנו בפירוש חוץ מן המהרש"ל אין בידי להתיר נגד הטור והמהרי"ל ובפרט שאע"פ שכתבתי לעיל בשם ברכי יוסף שדעתו שהש"ע פסק כדעה הראשונה אין זה מוכרח דבשו"ת צמח צדק סי' מ' כתב שמשמע שנוטה דעת הרב ב"י להחמיר ממה שהביא שני הדעות וכתב דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר ומהמהרש"ל עצמו נראית שהי' המנהג לאסור מדכתיב ואי יישר חילי אבטלינא גם מהנ"ב נראה שלא רצה להכריע בין הטעמים למען התיר אשת חתנו מכל הלין טעמי לא מלאני לבי להתיר להשואל לישא אלמנת חתנו. וראיתי להזכיר עוד שמה שכתב הרא"ש שהלכות גדולות אוסר באשת חמיו ובאשת חתנו לא מצאתי בהלכות גדולות שלנו כן דלא בלבד שלא הזכיר אשת חתנו אלא שגם באשת חמיו התיר אכן בלא"ה כבר מצאתי סתירות כאלה בין מה שהזכירו הראשונים בשם ה"ג ובין ה"ג שלפנינו והזכרתים בספרי ע"ל על נדה שהסמ"ג לאווין רמ"ז הביא בשם ה"ג דלאחר י"ב לנקבה וי"ג לזכר נדריהן נדר אע"פ שאין יודעין לשם מי נדרו ואע"פ שלא הביאו ב' שערות ובהלכות גדולות שלפנינו כתוב להיפך וכן הביא הראב"ד בשער הטבילה בשם הלכות גדולות דזבה בעי מים חיים ובהלכות גדולות שלנו מביא הברייתא דזבה לא בעי מים חיים ומזה נ"ל ברור שה"ג שלנו ושהזכירו הראשונים אינם שוים שכבר כתב הראב"ד בספר הקבלה שרבינו שמעון מקיירא חיבר הלכות גדולות שנת ד"א תק"א ואחריו חיבר הלכות פסוקות רבינו יהודא גאון בשנת תקכ"א ואחר שרש"י ושאר ראשונים כתבו שהמחבר של הלכות גדולות הוא רב יהודא גאון עיין בסוכה (דף ל"ח) ובהרבה מקומות מזה נראה דה"ג זה הי' לפני הראשונים והלכות גדולות שלנו הוא מר"ש קיירא ז"ל וכמדומה שנעלם זה מהגאון תבואת שור בי"ד סימן מ"ח. כנלענ"ד, הקטן יעקב.