בנין ציון · חלק קכ״ז סימן ב׳

מר נ"י השיב על דברי הנ"ל וז"ל - מה שרצה מעכ"ת נ"י לחלק בין השביתה שמוזהר ב"נ עלי' שהיא רק שלא לנוח מעמל ויגיעת הגוף ולא מל"ט מלאכות שנמסרו בסיני שיש בתוכן קלות מאוד כהוצאת תבלין כל שהו ודומיהן ובין השביתה בשבת שנצטוו ישראל עליה מכל ל"ט מלאכות ולא מיגיעת הגוף כנשיאת המשא הכבד ברה"י אף שסברתו זאת בנוי' על אדני השכל בכל זאת יש לעורר עלי' כי ממה שאמרו חז"ל בע"ז (נ"ח ע"ב) ובחולין (קל"ז ע"ב) (ויעוין בזה גם בתי"ט פ"ה דתמורה משנה א') לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמה נראה בהיר שרק בין הוראת איזה מלה בלשון המקרא ובין הוראתה בלשון חכמים נוכל לחלק אבל בלשון המקרא הוראת כל מלה שוה בכל המקומות וא"כ אחרי שבא בקבלה שלשון השביתה הנאמרת בשבת וי"ט בלשון התורה מורה רק על המניעה מל"ט מלאכות קלות וכבדות ולא על המניעה ויגיעת הגוף שאינה מלאכה ע"כ שגם במאמר לא ישבותו הנאמר בתורה לבני נח הוזהרו בו רק שלא למנוע מעשות הל"ט מלאכות ולא מניעת היגיעה בלבד וכעין זה למדו דבי ר"י ביומא (דף ע"ד ע"ב) משיווי לשון עינוי הנאמר ביוה"כ עם הנאמר בדברים (ה' ג') על שיווי הוראתם על מניעת האכילה והשתי' כמש"א נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון ובירושלמי דאין דורשין איתא נאמר כאן ריחוף (מרחפת על פני המים) ונאמר להלן על גוזליו ירחף מה להלן מגע ואינו מגע אף כאן וכו' וכמו כן נמצא עוד בהרבה מקומות בש"ס. היוצא מדברינו אלה שהוראת מלת תשבות בשבת וי"ט צריכה להיות דומה להוראת יום ולילה לא ישבותו שנאמר לב"נ ואף שזה נאמר קודם מתן תורה וזה אחריו בזה אין לחלק דלשון תורה אחת היא ועוד הרי מצינו ביבמות (י"ז ע"ב) דלמדים אחים לענין יבום מאחים דבני יעקב ובחולין (פ"ה ע"א) גמר ר"ש שחיטת אותו ואת בנו שצריכה להיות ראוי' מטבוח טבח שנאמר ביוסף ור"מ שחלק עליו טעמו רק משום דאין דנים שחיטה מטביחה יע"ש ואי נאמר כדברי מעכ"ת נ"י דהוראת לא ישבותו הנאמר לב"נ היא להזהיר על המניעה מכל עמל ויגיעת הגוף יקשה שיגיעת גוף כזה תאסר מן התורה גם לישראל בשבת וי"ט בעבור העשה דתשבות א"ו שגם אזהרת השביתה דב"נ היא רק על המניעה מעשות א' מל"ט מלאכות לבד אף שהיא קלה בטבעה שלא כדברי מעכ"ת נ"י, עכ"ד דמר נ"י.