בנין ציון · חלק קי״ח סימן ב׳

על חקיותי הנ"ל כתב לי הרה"ג וכו' מ"ה משה שיק נ"י הגאב"ד דק"ק יערגען וז"ל - מעכ"ת נ"י מסופק דלמא מה דפסקינן דאסור לספות בידים איסור לקטן הוא דוקא בשהגדול עצמו מוזהר על האיסור ולכאורה אמרתי להביא ראי' לדבריו מנזיר (נ"ז ע"ב) דלר"ה רשאי אשה להקיף קטן ואמאי הא אסור למספי ועיין בפרמ"ג (סי' שמ"ג) שהעיר ג"כ בזה ובשלומא לראב"א כ' השער המלך פי"ב מע"ז דגז"ה בהקפה דאקיש מקיף לניקף דהיכא דניקף פטור אין כאן איסור כלל אבל לר"ה קשה אלא עכח כיון דהאשה אינה באזהרת לא תקיפו לא אסור לה למספי וזה לכאורה ראי' גדולה אמנם לפמ"ש הכ"מ בפי"ב מע"ז היכא דניקף אינו מסייע לית בי' איסור כלל לניקף יש לדחות דלמא ר"ה דמתיר לאשה להקיף קטן היינו באינו מסייע אמנם יש להביא ראי' בהיפך בנידה מ"ו ע"ב אמרי' לענין נדר ושבועה תלי' בפלוגתא דקטן א"נ וכו' ומדנקט לשם א"נ הוא מוכח דאפילו בכה"ג שאין המאכיל באזהרה תלי' בפלוגתא וכן מוכח מתוס' שם ד"ה אין ב"ד וכו' שהקשו מר"י אלא תירצו הכא שאני ועכ"ח מדנקט אוכל נבילות הוא מוכח דשווין וכן מוכח בגיטין (נ"ה ע"א) וברש"י ובתוס' שם ד"ה ועל הקטנה וכו' דאע"ג דהבעל כהן ואינו מוזהר על עצמו מוזהר עלי' ועדיין אפשר לומר בוודאי למ"ד א"נ מצווין להפרישו א"כ האיסור מכח הקטן באמת אפי' מי שאינו מוזהר מ"מ מצווה עליו להפרישו אבל לדידן דקיי"ל דאינו מצווה עליו להפרישו אלא דאסור למספי' לי' בידים וא"כ האיסור מצד המאכיל א"כ יש לומר דווקא אם המאכיל מוזהר עליו ובסברא זו הי' מיושב קו' המ"ל שם על התוס' בנידה דף מ"ו ע"ב ד"ה אין ב"ד וכו' דלמה לא הקשו התוס' משום דאסור למיספי בידים וכמ"ש הרשב"א ולהנ"ל א"ש דשם דהבעל אינו מוזהר לא שייך בי' איסור למספי עכ"פ מדברי הרשב"א המובא במ"ל שם מוכח דאפי' בכה"ג אסור למספי וכן מוכח מתוספ' פסחים פ"ח ד"ה שם וכו' וכ"כ הט"ז רסי' שע"ג בי"ד ובא"ח סי' שמ"ג וכן נלענ"ד עוד מוכח מדברי הרמב"ם פ"ו מה' תרומות דין ד' דאוסר לחרשת אפי' השיאה אבי' לכהן לאכול בתרומה מגזירה דחרש בחרשת והכ"מ תמה שהוא נגד הש"ס בגיטין נ"ה ולענ"ד פשוט דהרמב"ם סובר דמה שהבעל מאכיל חשוב למספי בידים וקשי' לי' סוגי' דגיטין ש"מ קטן א"נ הוא ונראה דס"ל נהי דבש"ס יבמות קי"ד מסיק דאסור לכ"ע למספי מיהו לר' יאשי' דס"ל בפ"ג דערלה בירושלמי דקרא דלא יאכל חמץ בא ללמד דאסור למספי וא"כ קשיא תרתי בדם ובחמץ ל"ל וכן לר"ש דס"ל כ"ש למכות לא שייך צריכותא דש"ס יבמות קי"ד דבשרצים אסור בכ"ש הא בכל איסורין אוסר בכל שהוא ועכ"פ לדדהו הוי ב' כתובים ואפי' למספי שרי בעלמא וע"ז פריך הכא בגיטין וליכול קטן א"נ הוא ואיך סותם המשנה בלי מחלוקת אבל לדינא דקיי"ל דאסור למספי בכל איסורין שפיר י"ל דהגזירה הוא משום חרש בחרשת דהוי למספי בידים כנלענ"ד נכון ופשוט ועכ"פ מוכח דס"ל להרמב"ם כמ"ש הט"ז דאפי' במקום שאין המאכיל מוזהר מ"מ אסור למספי וכן מוכח עוד ביבמות ע"א דקבעי לי' מהו לסוך ערל קטן בתרומה ושם עכ"ח בכהן מיירי דבישראל בלא"ה הנאה של כילוי אסור ואפ"ה פשיטא לי' דאסור למספי' וזה יש לדחות מ"מ ראיות הנ"ל הם ברורות אמנם טעמא בעי מנ"ל באמת כן כמו שהקשה מעכ"ת נ"י ונראה דאם הוי כתיב האזהרה על המאכיל הי' אפשר לחלק אבל באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו האזהרה על האוכל קאי אלא מיתורא דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם בא לרבות דהלאו גם על הקטנים וכן מקרא דוכל נפש לא תאכל דם גם על קטנים וכיון דקטן לאו בר קבולי אזהרה הוא עכ"ח הכוונה על המאכיל דוגמא דכתיב בפסח כל בן נכר לא יאכל בו ופירש הרמב"ם על המאכיל מ"מ כיון דאזהרה על הקטן נאמר בדידי' תליא מלתא ואפילו גדול שאינו בכלל אותו אזהרה מוזהר עליו כיון דהקטן מוזהר ומצידו כלם חייבין עכ"ד הרב הנ"ל נ"י.