בנין ציון · חלק ק״ב סימן ד׳

ומתוך הדברים האלה נתברר לי למה גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין דהירושלמי דאסור ליתן חמץ לכלבים של הפקר ורש"י כתב בפי' נגד הירושלמי שמותר ליתן חמץ לכלבים של הפקר כמו שכתבתי למעלה וטעמם נ"ל כיון שלפי המבואר לא יליף הירושלמי כן רק מיתורא דלאו דלא יאכל חמץ וזהו לכאורה דלא כהשס' דילן דבפסחים (דף כ"ח) מצרכינן לר' יהודה תלתא קראי אלפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ולר"ש דלא דרש להכי דרש לא יאכל חמץ לכדר' יוסי הגלילי ע"ש וא"כ לכ"ע לא יאכל לא מיותר לכלבים של הפקר וכן ראיתי בפני יהושע בפירושו שם (דף כ"א) שכתב ג"כ דמ"ד דירושלמי דיליף מלא יאכל דמיותר לדידי' לגמרי ע"כ לא ס"ל כר' יהודה ע"ש ולא ידעתי למה לא העיר דגם כריה"ג לא ס"ל ע"פ שס' שלנו וכיון דלפ"ז השס' שלנו חולק על הירושלמי פסקו כשס' שלנו והשמיטו הדין של הירושלמי וכש"כ דא"ש להרי"ף והרא"ש דפסקו כחזקי' וא"כ צריך לא יאכל לא"ה ולא ידעתי למה הביאוהו הגהת אשרי והטוש"ע. ודברי הג"א בשם הגהת מיימוני בלא"ה תמוהין לי שכתב ריב"ק הי' אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה כל הני איסורי הנאה מצריך להו קבורה ומייתי ראי' מירושלמי לא יאכל חמץ אפילו לכלבים במה אנן קיימין אי לכלבו היינו הנאה אלא אפילו לכלבים אחרים עכ"ל והנה פתח באיסור להשליך במקום הפקר מטעם דאמרינן בתמורה דכל א"ה מצריך קבורה דזהו מטעם שמא יבא לאכול ולפ"ז לא שייך זה רק במשליכו במקום הפקר והולך לו אבל באוכל הכלב לפניו לא שייך איסור שהרי זה עדיף מקבורה ואיך מייתי על זה מירושלמי שהרי לדברי הירושלמי אפילו להאכיל לכלבים אסור מטעם דרשה דלא יאכל וצ"ל דהוא מפרש להירושלמי דמלא יאכל קדריש שלא ישליך לפני כלבים ש"ה וילך לו שמא ימצאנו אחר ויבא לידי אכילה ולפ"ז אם עומד אצלו עד שיאכל באמת מותר ואפשר דגם רש"י ס"ל כן ולכן התיר להאכיל חמץ לכלבים של הפקר אכן מדברי טוש"ע לא משמע כן אלא דאפילו באוכלין לפניו אסור.