באר שבע · חלק כ״ג סימן כ״ה

הרי אתה רואה מפורש שכתבו או יומים דהיינו שני פעמים מעת לעת ואי אפשר לפרש או יומים כלישנא דקרא גבי עבד יום או יומים וגו' והיינו מעת לעת אבל יותר מעת לעת אה"נ דאסור דהא ליתא דזיל בתר טעמא שכתבו התוספות שם דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל משום דדם מישרק שריק ולא מיבלע דרך הליכתו ולא תלו טעמא דמתוך שטרוד לפלוט אינו בולע כדכתב הרב ז"ל בכל השלשה מקומות שהבאתי ש"מ בהדיא שמתירין אפי' כשאינו טרוד לפלוט דהיינו לאחר שנגמר פליטת כל צירו וכן כתב שם הרא"ש ז"ל בהדיא וז"ל ועוד דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא כל בשר שנמלח כששוהה במלח יותר מכדי שיעור מליחת זמן מרובה יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר נאסר מחמת הדם יחזור ויאסור הבשר וצריך לומר משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלח אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא מישרק שריק ע"כ, והמקום השני הוא בפרק כל הבשר ד"ה ודגים רפי קרמייהו ופלטי כו' וז"ל דבשלמא בכל חתיכה מלוחה דעלמא אין המלח שעליה אסרה לפי שמעט הוא הדם הבלוע במלח ואינו יכול עוד לזוז משם כלל אבל כאן כו' ע"כ, וכן כתב הרא"ש וז"ל בשלמא כל חתיכה מלוחה דעלמא אין דם שעליה אוסרה לפי שמועט הוא ובלוע במלח ואינו יכול לצאת מן המלח כי אין המלח מפליטו הימנו כי אדרבה המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר אבל הכא כו' ע"כ.