באר שבע · חלק א׳ סימן ט׳

ונ"ל ליישב ולומר שבעלי התוספות נשמרו מפירוש אחר שהייתי יכול לפרש שלא עלה על דעת אביי דר' יוחנן שאמר הטוען כו' לא אמר כלום וכן המשנה דהוציאה גט וכו' שהביא רבי חייא לסייעו איירי אפילו במקום שכותבין כתובה אלא דוקא מעיקרא כדהוה ס"ד דמצינו למימר דגט היינו כתובה וכיון דבמקום שאין כותבין כתובה ליכא לאתויי ראיה ממתניתין לרבי יוחנן משום דאיכא למימר דטעמא דמתניתין לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב"ד אלא משום דגט היינו כתובה להכי תמה אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל לבסוף כדעיין בה אביי ואשכח דליכא למימר דגט היינו כתובה הדר ביה והודה לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ודוקא במקום שאין כותבין כתובה איירי ודכוותיה איירי המתניתין אליבא דאביי כדאוקמה שמואל בפרק הכותב אבל במקום שכותבין כתובה לא גביא משום דריע טענתה שהדבר מוכיח ורגלים לדבר שפרעה והחזירה לו כתובה והורע כח מעשה ב"ד אלא ודאי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ובע"כ צריך אתה לומר דטעמא דגביא אפילו הכי במקום שאין כותבין כתובה הוא משום דאין טוענין אחר מעשה ב"ד דלא מציא אמרת דטעמא דגביא משום דריע טענתיה דגט היינו כתובה ואם איתא דפרע איבעי ליה למקרעיה לגיטא ולמכתב אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום וכו' דהא ליתא דאטו כל דמגבי בי דינא מגבי ופירוש זה כתב הרמב"ן בספר מלחמות ה' לדעת הרי"ף ז"ל והסכימו עמו הרא"ש והר"ן ורוב הפוסקים אבל אין כן דעת בעלי התוספות כמ"ש הסמ"ג והטור בשם ר"י ולפיכך הוזקקו בעלי התוספות לומר אריכות לשון זה היכי מוכח דאפילו במקום שכותבין כתובה דגביא אפילו כי לא נקיטא כתובה לאשמועינן דאביי בתר דהדר ביה מכח קושיא זו אטו גט מנה ומאתים כתוב ביה וכו' מוקי מתניתין אף במקום שכותבין כתובה ולאפוקי מהרמב"ן.