אבקת רוכל · חלק צ״ג סימן ג׳

וכבר היה אפשר לפוטרם משום דטענינן להו שלא להשביע את עצמו הודה בטענת שלא להשביע את עצמו טענינן בהודה לו מעצמו בלי שיתבענו אדם כדמשמע בעובדא דההוא דהוו קרו ליה קב רשו כדאיתא בפ' זה בורר וכן מבואר בדברי הפוסקים דלא מהניא טענת שלא להשביע אלא כשהודה מעצמו ואע"ג דבשעת מיתה הואי טענינן טענת שלא להשביע את עצמו כדאמרינן בפ' זה בורר בעובדא דההוא דשכיב ואמר פלוני ופ' מסקי ביה זוזי ואסיק רבי חייא דכשם שאדם עשוי אלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אלא שהרמב"ם כתב דלא מהניא טענת שלא להשביע אלא שהודה שלא בפני התובע אבל אם הודה בפני התובע א"י לטעון שלא להשביע הודיתי ואע"פ שיש חולקים עליו כוותיה נקטינן כמ"ש ובנ"ד משמע שהודאה זו היתה בפני התובע שהרי אמר איך לזה הבחור ואילו לא היה בפניו לא היה שייך לומר לשון זה ואין לומר שאילו היה שם התובע היאך אמר לו מי הוא דאפשר דהיו שם בחורים אחרים עם הבחור ההוא ולכך נסתפק שמעון על איזה מהבחורים ההם הוא אומר ואין לגרוע כח הודאה זו מפני שלא הזכירו בשם שלא אמר שיש ללוי כיון שא"ל שמעון מי הוא הבחור לוי והשיב הן הוי כאומ' מתחיל' שיש ללוי וראיה לדבר מדאמרי' פ' י"ל ההוא דהוה קא שכיב ואמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרינן שאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה הרי בהדיא שאע"פ שלא הזכירו בשם הוי כאילו הזכירו בשם הכלל העולה שאם הבחור לוי היה נמצא שם בשעה שאמ' בפני עדים שיש לו שלש מאות פרחים בנכסיו חייבים היורשים ליתנם לו זהו הנ"ל הצעיר יוסף בכמוה"ר אפרים קארו זצוק"ל