אבקת רוכל · חלק מ״ו סימן ב׳

יב ממה שכת' הרמב"ם בפ' י"ו מה' עדות בבא המתחלת ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות כו' אע"פי שאין לו עליה אחריות הרי הוא רוצה כו' ליכא לאוכוחי דפסק כרב זביד דאיכא למימר דהכי קאמר אפילו יהיה בענין שאין עליה אחריות כגון אם הוא מכיר בה שהוא נחלת אבותיו מעולם וזה המערער לא היה לו לאבותיו תפיסת יד בה דכל כה"ג כשהוציאוה מידו בעדים שקרים או שנתחלף להם אונס הוא ובאחריו' אונס לא מחייב כמבוא' בפי"ט מהלכות מכירה אי נמי כגון שהתנה עמו שאפי' תמצא שאינה שלו לא יהא אחריות עליו אפילו הכי אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא חש הרמב"ם לפרושי בהאי בבא באיזה ענין הוא שלא יהיה עליה אחריות לפי שאינו מעלה ולא מוריד דבכל גוונא שיהיה אינו מעיד מטעם שמעמידה בפני בעל חובו ומהאי טעמא לא פריך תלמודא מדאמר רב פפא אלא למכר לי פרה וטלית מעיד לי עליה וכדפירש רשב"ם אאל למכר לו שדה אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו לא פריך למה לי האי טעמא תיפוק לי משום דאיכא למימר טעמא רויחא נקט דאפילו תמצא לומר דאין אחריותו עליו וכרב זביד או אפילו הוי בענין שאין אחריותו עליו אפילו לרב פפא והיינו בחד מהני תרי גווני דפרישית אפילו הכי אינו מעיד לו עלי' מפני שמעמידה בפני בעל חובו אבל במכר לו פרה וטלית דקתני מעיד לו עליה קשייא מדרב פפא דהא חוזר עליו ואמאי מעיד לו עליה וכל זה להכריע פי' רשב"ם דקושית והא אמר רב פפא אמכר לו פרה וטלית קאי זלא פי' באמכר לי שדה נמי קאי דאילו לתלמודא גופי' ליכא לאקשויי אמאי לא פריך נמי אמכר לו שדה מדרב פפא דהא אפשר לפרושי דאמכר לו שדה נמי פריך וכי משני במכיר בה שהיא בת חמורו ארישא נמי קאי דמכיר בארעא דאבותיו היא ולא גזלה ומש"ה צריכין לטעמא דמפני שמעמיד' בפני בעל חובו אלא דרשב"ם לא רצה לפרש כן משום דארישא ליכא קושיא מדרב פפא דאיכא למימר טעמא רויחא נקט וכדפרישית ומכלל דברי אלה נלמוד דליכ' לדיוקי אמאי לא פריך אמכר לו שדה טעמא מפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה והאמר רב פפא כו' ואיכא למימר טעמא רויחא נקט וכדכתיבנא ואפילו בהדי קושית סיפא ולא עוד אלא אפילו הוה מצי לאקשויי שפיר אמכר לו שדה ולא אפשר לן לשנויי טעמא רויחא נקט אפילו הכי הוה עדיף ליה לאקשויי אסיפא דקתני מעיד ולרב פפא אינו מעיד מלאקשויי ארישא דקתני נמי מעיד אלא דקתני ליה מטעמא אחרי' דהא פשיטא דעדיף טפי לאקשויי קושיא אלימא מלאקשויי קושיא דלא אלימא כוליה האי דפשיטא דלא עלה על דעת לומר שיקשה על ארישא ולא יקשה על אסיפא דאלימא טובא ונשמעינה מכלל קושית ארישא וא"כ אין לנו שום הכרע מכאן לומר דרבין ס"ל כרב זביד ואם תמצא לומר שנודה שיש הכרע דרבין ס"ל כרב זביד מ"מ יקשה מנ"ל דסובר כרב פפא במטלטלין דאי משום דמקשי ליה מדרב פפא כיון דמימרא דרב פפא בקרקא היא וכדאמר המוכר קרקע לחבירו היכי אפשר לן לעיולי פילא בקופא דמחטא לומר דנקט קרקע והוא הדין למטלטלין ומקשי מטלטלין ועוד דאכתי לא שמעינן מאי סבר רבין במטלטלין והוה ליה למימר דרבין סבר כרב פפא במטלטלין קודם שיקשה ממנו אבל לאקשויי בענין זה מבלי שיברר סברת רבין ויברר דכי תקשי מרב פפא לא מקשי אלא ממטלטלין הוא דבר שאין הדעת סובלהו בשום פנים: