הנה נתבאר ששם בן מ"ב הוא נקבץ מהכינוים רבים ושם ההויה הוא שם המפור' ושם העצם אין עוד מלבדו ונתאמתו דברי הרב ז"ל ואבי העזרי שהשם הנאמר מפי כהן גדול ביום הכפורים הוא שם בן ארבע ועליו תאמר ההוגה את השם באותיותיו כו' וגם נתאמת ששם בן ד' שהיה מזכיר שהוא שם המפורש יראה לע"ד שאין ראוי לומר בא' השם ובשני בשם כי לו אמרו בשניהם בשם החרשתי אע"פ שהוא סוגיית המשנה וסברת כל הפוסקים כבר יתכן לומר בשם שכונתו בשם הידוע כדאיתא במס' מנחות פ' הרי עלי עשרון אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להם כו' וסוף המאמר ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם שכונתו לומר בשם הידוע שהוא שם המפורש אבל לומר בא' השם ובשני בשם קשה וזה כי באומר בראשונה אנא השם רוצה לומר השם הידוע וכשיחזור לומר בשני בשם יראה שירצה לומר בשם אחר ידוע ג"כ זולתי הנזכר או ירצה לומר שלא היה מזכיר פה השם אבל אומר בשם רוצה לומר הנאמר לעיל וזה שקר כי השם הנזכר בראשונה הוא בעצמו הנזכר בשניה וכמו שמזכיר שם המפורש באנא השם הראשון כך חוזר ומזכירו פעם שנית באנא השם כדאיתא במסכת יומא פרק טרף בקלפי תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום שלשה בוידוי ראשון ושלשה בוידוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות דאם יהיה השם השני זולתי הראשון או שלא היה מזכירו פעם שנית לא יעלו למנין שלשה גם לא למנין עשרה כי כבר אמרתי ששם המפורש הוא אחר ואין עוד כמו שכתוב לעיל ואם נאמ' ששניהם שם המפורש ונשתנו בקריאת' גם זה לא יתכן כי בהיות שם ארבע שם העצם כמו שהביא מר"מ ז"ל במורה הנבוכים חלק א' פ' ס"א וכמו שיביא להלן יחויב שיהיה לשמו הקדוש ההבדלים שיש לשם העצם אשר בהם יבדל ממה שישותף אליו במינו רצוני לומר אשר בו יבדל משאר מיני השמות וגם שיורה על עצמותו ומציאותו בהוראת שם העצם האמתי שמורה על עצמות הדבר ועל אמיתות חלקיו אם יהיה אותו הדבר יש לי חלק בחי מדבר במשל שיורה מלת שם חי מדבר על החיות ועל הדבור והנה אנוש ג"כ יודה על זה עצמו כשיהיה מורה בדרך הדבקות כי אם יהיה מורה על דרך הכללית לא יהיה מורה כי אם על א' מהם או יהיה החיות או הדבור כמו שהוא ידוע ומפורסם למעכ"ת והנה שם אנוש יקרא שם העצם אחר היותו מורת על אמתות חלקיו אך לא בשם חי מדבר אחרי היות אפשרי להורות על חלק אחר זולתי האחר עם היות שהחלק השני משותף ומחובר בו הנה בענין ההוראה יתכן שיורה על אחד מהם וג"כ שם הצומח והדומם הם מורים על עצמות מציאותם כי שם צומח מורה על עצמות נפש הצומחת ודומם מורה על עצמותו אשר הוא הגשם השוכן בה תחלה ראשונה ואינו מתנועע והוא מלשון דומו עד אגיענו אליכם שרוצה לומר לא תתנועעו עד הגיענו אליכם וכבר אדוני יודע כי שם העצם הזה לא ישתנה כי אם בהשתנות הצורה אשר בה היה הדבר ההוא הוא הוא ולעת כזאת כבר נשתנה עצמותו כי עצמות השליה אינינ' עצמות הטפת זרע ולא עצמות הולד שיהיה אחרי כן והנה השתנות האלוה שקר א"כ השתנות שמות שקר לא ישתנה לעולם וכבר הביא הרב ז"ל בח"א מה"פ א' ששם בן ארבע הוא שם העצם לבדו וז"ל כל שמותיו יתברך הנמצאים בספרי' כולם נגזרים מן הפעולות וזה מה שאין העצם בו אלא שם א' והוא שם יי"א שהוא שם מיוחד לו יתברך ולזה נקרא שם המפורש עניינו שהוא יורה על עצמותו יתברך הוראה מבוארת אין השותפות בה אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשתוף להיות נגזרים מפעלות ימצא כמותם לנו כמו שבארנו עד שהשם המכונה בו יי"א הוא ג"כ נגזר מאדנות דיבר האיש אדוני הארץ עכ"ל כדאית' בפ' הנזכר בראיות ברורות:
אבקת רוכל · חלק כ״ז סימן ז׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
