אבקת רוכל · חלק ר״ב סימן ב׳

תשובה גרסינן בפ"ק דקדושין הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו עד לחייו פרש"י יורד עמו עד לחייו כלומר לזו אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאתו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו עכ"ל וה"מ בעם הארץ המזלזל עם הארץ כמותו אבל עם הארץ המבזה ת"ח דין אחר יש לו דגרסינן בפרק אלו מגלחין אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא ואמרי לה רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידוייו נדוי וכן יש ללמוד עוד מההוא עובדא דפרק עשרה יוחסין דההוא נהרדעא דאמר מנו יהודה בר שויסקל דשקיל בישרא מקמאי ואפיק רב יהודה שפורי ושמתיה ואם לא נידהו הת"ח עצמו חכמי העיר מנדין אותו כדאיתא בפרק אלו מגלחין ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתיה ובירושלמי פרק הנז' הדא אמרה המבזה את החכם אפי' לאחר מותו צריך נדוי וכתבה הרמב"ם בהלכות ת"ת כלשון הזה השנוי בירושלמי ואם חכמי העיר לא נידהו ורצו תלמידיו לנדות למי שמזלזל בכבוד רבם מתורתו של תלמוד מפורש לא למדנו מתורתו של הריב"ש למדנו שכתב תלמיד שנידה לכבוד רבו שביזוהו וחרפוהו לפניו שלא בפני הרב נראה ברור שהתלמיד יכול לנדותו מק"ו שאם לכבוד עצמו שאין ב"ד חייבים לנדותו הוא עצמו מנדה כ"ש לכבוד רבו שב"ד חייבים לנדותו ועוד שגם זה בכלל כבוד עצמו שביזו וחרפו רבו בפניו הגע עצמך שחרפו אותו לומר שהיה אביו מלשין או רשע הרי הוא מנדה לכבודו וכ"ש על רבו שהביאו לחיי העה"ב עכ"ל כל זה בעם הארץ שזלזל לחכם אבל בחכם שזלזל לחכם אחר צריך לחקור אם ב"ד מנדין אותו או אם הוא עצמו רשאי לנדותו או אם תלמידיו רשאים לנדותו: