האחת שמן הדין אין משביעין ולא מחרימין את העדים בשבועת העדות דכתיב בקרא היינו כשרצה העד לישבע אבל לכופו לישבע אין לנו וכדתנן שבועת העדו' כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו אין אנו יודעים לך משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים משמע דדוקא מפני שהם רצו לישבע מעצמם או לקבל שבועה שהשביעם וענו אחריו אמן הא אם לא רצו לישבע ולא לענות אמן אינו יכול להשביעם על כרחם וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו וכ"כ הרשב"א והריב"ש והר"ש בר צמח בתשובותיהם וכיון שאינו יכול להשביעם אינו יכול להטיל עליהם חרם כי החרם היא השבועה אלא שהאחרונים נהגו להטיל חרם על כל מי שיודע עדות שיבא ויעיד כדי שיצא הדין לאמיתו ודוקא בראויים להעיד ולא בשאינם ראויים:
אבקת רוכל · חלק קצ״ה סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.