ואומר כי אשר בקשו מהקהל השני שיתירו לו שבועתו אף אם היה ע"ד רבים מפורשים באומרם שהיא לדבר מצוה כאשר אין לו פרנסה כו' הטיבו אשר דברו כי להרויח פרנסתו הוי לדבר מצוה כמבואר וחכמי העיר שלא רצו להמצא בהתרה ההיא לפי שבלבם היה פסול לש"צ בלא השבועה כי היה ממש נתנו עלי בקולם כו' עצתם רחקה מני כי אדרבא היא הנותנת שהיה להם לקרב ולא לרחק כי היה להם לדבר על לבו וללחוש באזניו לשוב מדרכו ולקבל עליו דברי חברות וע"פ הדברים ההם ישוב מדרכו ויתירו לו ונמצא שמתקיים ע"י שלום למי שהיה רחוק ונתקרב גם מה שגזרו שאין בהתרה ממש אפי' היתה בב"ד חשוב מפני תשובת חכמי קושטא' שהתרת הנשבע לחבירו להנאתו אין בה ממש אע"פ שזהו דעת הראב"ד וגם הרשב"א נלוה אליו הלא ר"ת חלוק בדבר והרא"ש וסמ"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב"ש וכתב שהח"ר חסדאי קרישקאש ז"ל גם הוא הכריע כדברי ר"ת ז"ל:
אבקת רוכל · חלק קפ״ב סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.