אבקת רוכל · חלק קנ״ה סימן ג׳

ואחר שמוע טענותיהם גזרנו שיחקור ויחפש הר' יצחק הבעל חוב תחלה על כל בני חורין שימצאו מהלוה בכל מקום שהם בעיר הזאת ואם יש משכונות באיזה מקום מה ששוים יותר על ההלואה הוא שלו ואם לא יספיק לחובו יחזור על המשועבדים ונפרע שלא בפניו דהא אפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר אפי' בעל חוב ואע"ג דיהיב טעמא למילתיה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ופשטא דלישנא נראה שבא לפרע במקום שלוה וכמו שרצה לדקדק הריב"ש וכתבו בשם הריטב"א נר' דכיון דהמשנה הביאה סתם דין פרעון שלא בפניו ומסתמא לית לן לפלוגי בין אשה לבעל חוב דהאי דנקט הנפרע' שלא בפניו אגב רישא נקטיה דקתני הפוגמת ובהא לא שנא בין אשה לבעל חוב והא דיהיב טעמא למילתיה לאפוקי מדר' אחא והפליג בין אשה לבעל חוב לא כמשמעות לשון המשנ' אדרבא י"ל דזיל בתר טעמא דהוא שלא להפקיע ולהפסיד זכות המלוה והא שייך בכל ענין זאת ועוד דלא אישתמיט שום תנא ושום אמורא ולא גאון ולא ראשונים ולא אחרונים לחלק חילוק זה לא שבקינן לכולהו ואזלינן בתר הריב"ש והריטב"א ואע"ג דאיכא למימר אינהו דהוו בקיאי בפי' דברי הראשונים טפי מינן הני מילי במילתא בלי טעמא אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן דבכל דור ודור איכא למי' לאו קטלי קני באגמא אנן וכדכתבו גדולי האחרונים כ"ש שי"ל בנ"ד מודו הריב"ש והריטב"א שאין תקנה למלוה לילך אחר הלוה ליפרע במקום שהוא שם שהוא והנכסים בידו משועבדים לשם ואריא רביע עלייהו: