נדרשתי לחוות דעי בפסק הנ"ל והנני אומר כי במה שטענו הדיינים נגד תשובת הרא"ש ממ"ש הריב"ש יש לבעל דין לחלוק ולומר דההיא דהריב"ש לא סתרא להרא"ש שהרי טענת הרא"ש הוא מפני שהודה קודם שבא לפני ב"ד דכשישמעו ב"ד טענותיהם לא יאמינו במיגו משום דכיון דהודה קודם בואו לפניהם אזדא ליה מיגו דידיה וכההיא דהריב"ש לא הודה כי אם בפני ב"ד דכיון שמינו הב"ד את הסופר שלהם ועוד אחד עמו להגיד להם כל מי שיש בידו שום דבר משל פ' שלוחי ב"ד כב"ד דמו והמגיד לפניהם כמגיד בפני ב"ד הוי ובכי האי מודה הרא"ש גם מ"ש דודאי ראה תשובת הרא"ש ולא ישרה בעיניו אינה טענה שהמעיין בתשובת הריב"ש יראה כמה תשובות הרא"ש דמוכיח מתוך דבריו שלא באו לידו ובנ"ד איכא למימר דידים מוכיחות שלא ראה תשובת הרא"ש דא"כ הו"ל להביא' ולדחות' ועו' דהיכי דחינן תשובת הרא"ש הסמוכה על בקיאות הגמ': גם מ"ש אע"פ שנאמר כי האמת כאשר כתב הרא"ש לא דמי דהתם אמר לבנו בפני עדים קאמר כו' אין זו טענה שאפי' נניח שהיה כתוב הזכרת החוב קודם ההודאה אזדא ליה מיגו מאחר שכשבאו לב"ד כבר נודע בעדים הודאת החוב ואפי' אם היה נודע ג"כ שאמרו בפני עדים שהיו חייבים לו כיון שא"י לומר החזרתי מפני שהיה תוך זמן והיינו ההיא דהרא"ש שכשהודה שהיו החפצים בידו אמר שהיה חייב לו עליהם כו"כ ואפי"ה השיב שכיון שכשבא לב"ד כבר נודע בעדים שהיו החפצים בידו אע"פ שנודע ג"כ שהוא טוען עליהם אזדא ליה מיגו אבל מטעם אחר יש לזכות לנתבע אפי' לדברי הרא"ש דכיון דקי"ל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ כל מה שנזכר בשטר הוי כאילו נאמר בב"ד ובכל כי הא לד"ה מהימן במיגו:
אבקת רוכל · חלק קמ״ה סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
