אבקת רוכל · חלק י״א סימן ב׳

וששאלתם להודיעכם דעתי בענין חולה ששלח בשבת לב"ה לומר לש"צ שהיה רוצה להתנדב דבר מה אם כשיברך אותו הש"צ כמנהג אם יוכל לומר ה' ירפאהו רפואה שלימה אמן או אם נכנס בגדר מה שאמרו בגמרא פרקא קמא דשבת המבקר לחולה בשבת צריך לומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא: תשובה בקיצור אומר שלפי דעתי כפי הנראה מסוגייא דגמרא פ"ק דשבת אין איסו' בדבר שלשם לא אסרו אלא הדבר שמביא את האדם לידי בכי או צער וזה לא ימשך הבכי והצער אלא באחד משני פנים או כשיהיה החולה לפנינו שמצטער האדם כשמתפלל עליו ויתעורר הבכי והצער או אפי' שלא היה החולה לפנינו כשאומרים מפלאים על החולה שהכוונה היא להתפלל עליו ולהתחנן לפני ה' יתברך ויתעורר הצער והבכי כדי שירחם השי"ת עליו אבל מי שאומר מי שבירך לא יבא להתעורר שום בכי וצער עליו מפני שאינו בא אלא לברכו בלבד מצד הנדבה שעשה והגע עצמך שלא אמר אלא השי"ת יברכהו ויחייהו הרי נכנס תחת זה רפואתו וא"כ היה צריך להסתפק אם יכולים לומר מי שבירך וכי תימא הכי נמי למה הוצרכו בגמ' לומר הנכנס לברך את החולה יאמר שבת היא מלזעוק לימא אין מברכין את החולה בשבת לא בשעת ביקור ולא בזולתו. וכי תימא שזכירת הרפואה היא המעוררת הבכי א"כ יתפללו מצלאין על החולה בשבת ולא יזכירו רפואה בתפלתם יתפללו על החיים ועל השלום ועל שמירתו אלא ודאי ל"ש ובאותה סוגייא עצמה הביאו בגמ' שרבה בר בר חנא אמר כשהוה אזיל לשיוליה רבי אלעזר בתפיחא זימנין הוה א"ל המקום יפקדנך לשלם וזימנין הוה אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלם וכתב רש"י ז"ל דלא לענין שבת איתמר נר' מדבריו שבשבת א"י לאומרו ואפי' שלא היה מזכיר לשון רפואה: