אבקת רוכל · חלק ק״ח סימן ב׳

ב שלום מעכ"ת יגדל לעד אכי"ר ומה שרצה כת"ר לעמוד על דעתי בענין התקנה שיש ביניכם וכתוב בו קין אלוגארי בכל הקאפיטוליש שיש בה אם מי שימשכן בית אם יכנס בכלל התקנה או לאו יראה לי שבודאי בכל התקנות והתנאים שמתנים הקהל להסיע על קיצותם אין לנו אלא מה שכתב בתקנה וכמ"ש כ"ת והנה הרא"ש בתשובת שאלה כתב בכלל נ"ו וז"ל ומה ששאלת בענין התקנה ואלמנה והיתומים חולקים על עזבון המת ויצא שטר חוב על המת מאוחר כו' תשובה אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכ' יד התקנה על התחתונ' כי התקנה באה להוציא מכח ד"ת כו' ואע"ג דיש לחלק דשאני התם שהתקנה באה לעקור ד"ת וכמו שהוא כתב יש להביא ראיה לזה מתשובת שאלה לה"ר שמעון בר צמח ז"ל תלמידו של רבינו נסים ז"ל שכתב על מה ששאלו בשטר כתובה שכתב בה וכ"ז שיצא שטר כתובה זו בדלא קרוע ודלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת ויש בקצת פירושים כתוב שאם אחר כך יצא שטר מחילה על הכתובה אין המחילה כלום ונסספק לשואל שאם הוא אמת כמ"ש באותם הפירושים מקצת מקומות שיש להם תקנו' שאם תמות האשה בחיי בעלה ואותו המקצת רוצה היא למוחלו לבעלה אם שטר מחילה זה כשר או לא והשיב שהסברא הזאת הכתובה באותם הפירושים אינה מוסכמת מהכל ול"מ לאותם הנוסחאות שכתוב בפרק כל הנשבעין האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' והלך ופרעו בפני עדים אחרים נאמן שזו היא הנסחא שכת' הרמב"ן ז"ל שהוא דקדק ובדק בגרסאות ומצא נאמן וזו היא גרסת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ז"ל אלא אפילו לגירסת רש"י ורבינו חננאל והר"י ן' מיגאש ז"ל שגורסי' אינו נאמן יודו דדוקא אם טען טענת פרעון האמינה אבל מחילה מילתא אחריתי היא ולא האמינה בטענת מחילה ואע"פי שיש קצת מהאחרונים שחולקים ע"ז רוב הפוסקים רובא דמנכרא סוברים כך וגדולה מזו כתב רבי' יהוסף דאפילו לגירסת רש"י שהוא גורס אינו נאמן דוקא אם הביא עדים שפרעו אינו נאמן לפי שכבר פסלם אם הביא עדים שהודה שכבר פרעו נאמן דהודאה מילתא אחריתי היא ולא פסלם אלא מפרעון אבל בהודאה לא פסלם וכ"כ הרי"ף בתשובה ע"כ א"כ יראה בפירוש שבתנאים שמתנה אדם עם חבירו אין לנו להלוך אחר הכונה אלא מה שאומרים בפי' בלשונם שהרי לדעת הרי"ף ולדעת רבינו יהוסף אם באו עדי' שפרעו אינו נאמן ואם הביא עדים שהודה בפניהם שפרע נאמן ואע"ג דלכאורה נראה שאין הפרש אין אנו הולכים אלא אחר הלשון א"כ בנדון שלפנינו כיון שלא היה כתוב אלא לשון שכירות אם באותה המשכונה אין עמה שכירות ודאי דשכירות לאו משכונא ומשכונא לאו שכירות והבו דלא לוסיף עלה דקי"ל בעלמא דדורשים לשון הדיוט ואפילו בעריות דחמורות כמ"ש הרשב"א בתשובת שאלה וז"ל דרישת הדיוט כאותם שאמרו בפ' התקבל ואמרו כן אפי' לגבי עריות החמורות כדגרסינן התם הלל היה דורש לשון הדי' כדתניא התם אנשי אלאכסאנדריאה היו מקדישין בשעת כניסתן לחופה היו באים אחרים וחוטפים אותם ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם ומצא שכתוב בה לכשתכניס לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים כו' כלומר ראה כתובת בני העיר וכתוב בהם כך ואע"פי שבכתובות של חטופות אלו לא היה כתוב בהן כך אפי"ה התיר את בניהם לפי שכל המקדש שם סתם על הדרך הנהוג שם קדש א"כ בפירוש ירא' מכאן שראוי לדרוש לשון הדיוט אפי' בערוה החמור' ומועיל במקום שיש מנהג שכותבים אותו הלשון אפילו כשלא כתבו וכמו שפירשנו: