אבקת רוכל · חלק ק״ב סימן א׳

ח שאלה יורנו מורינו דין ראובן שהיה נשוי אשה ויש לו ממנה בת ולא זכר והיא עמדה מלדת ורצה לישא עליה אשה אחרת והיא לא רצתה ליתן לו רשות אלא אם יכתוב לה שטר כרצונה וכתב לה שטר בתנאין שנתרצה עליהם ומכלל לשונות התנאים זה התנאי בזה הלשון גם הודה פ' הנז' שהוא חייב לאשתו הנז' ששה ועשרים בנדקא זהב וקבל עליו שיפרעם לה מיום שישא עליה אשה אחרת שנים בנדקא בכל שנה זולת כסותה הקצובה לה בכתובתה בכל שנה בלי שום עכוב ואחור כלל ואם ח"ו נפטרה בתוך זמן הגביה מה שישאר לה עליו מעשרים וששה בנדקא הנז' יפרענו לבתה פלונית שנים בנדקא בכל שנה עד שיפרע לה הכל פרעון גמור בשלמות גם חייב עצמו פ' הנז' חיוב גמור מעכשו להוציא לפ' בתו הנזכרת בנדונייתא חפצים ששוים מאה בנדקא זהב משלו בלי שום סרוב ועכוב כלל גם נתן מעכשו לבתו הנז' שבעה קראריט מכלל הארבעה עשר קירט שיש לו באלמלך שהוא דר בו עתה הם ותשמישיהם ותשמישי תשמישיהם מתהום ארעא עד רום רקיעא במתנה גמורה בזה האופן הגוף מעכשו והפירות לאחר מיתה וכן אמר פ' הנז' לבתו הנז' לכי זכי חזקי וקני בגוף השבעה קאריט הנז' ושום אדם לא ימחא בידך ובכל זה נתרצה פ' הנז' והסכים בו בחפץ גמור ורצון טוב אם ישא אשה אחרת על אשתו הנזכר באופן שכשישא אשה אחרת עליה יתקיים בכל מה שהסכים בו לעיל וגם המתנה הנז' תתקיים אם ישא כנז' ע"כ לשון השטר וכ"ז בקנין ובשבועה אחר זמן מתה אשתו ראשונה וזכה הוא בכל ירושתה וכבר היה נשוי עליה מקודם שתמות ונתעברה ממנו האשה השנית וקודם שתלד חלה את חולייו אשר ימות בו ועשה שטר צוואה בעודו מיושב בדעתו בבית אשתו הראשונה בפני קרוביה ומכלל הצוואה שעשה צוה ואמר שמהארבעה עשר קראריט שיש לו באמלך שהוא עתה דר בו שתקח בתו פלונית שבעה קראריט והם שנתנם לה בחיי אמה מקדמת דנא והשבעה קראריט הנשארים שיהיו לוולד שתלד אשתו פלונית גם צוה שתקח בתו פ' הנז' עשרים בנדקא יותר מחלק הוולד שתלד אשתו פלונית והם מהעשרי' וששה פרחים הכתובים עליו בשטר חוב לאמה מצד כסותה והששה פרחים הנשארים פרע אותם לאמה בחייה וכל מה שימצא מעזבונו שיחלקו ביניהם בתו פלונית והוולד שתלד אשתו פלונית בשוה אחר שתקח אשתו פלונית כתובתה וענין המאה פרחים הנז' לא הזכיר אותם כלל ולא מיחו קרוביה בדבר זה כלל ועידי הצוואה הם עידי השטר הראשון ועכשו קרובי הבת ראשונה רוצים לגבות לקרובתם המאה ועשרים בנדקי והשבעה קראריט וחצי שארית העזבון וקרובי הבת השנייה טוענים שלא זכתה הבת במאה כלל לפי דלא נזכרו בשטר הצוואה כלל לפי שגלה בדעתו שאין בהם ממש ואין בהם לשון מתנה אלא חייב עצמו להוציא אם יחיה עד נישואיה ואפילו שכתב מעכשו לא מוכח שיתחייב מעכשו שהרי לא כתב חייב עצמו להוציא מעכשו אלא מעכשו להוציא ורצונו לומר אם יהיה בחיים אח"כ ולא זכר בזה והרי הדבר אסמכתא בעלמא לשונות השטר יוכיחו והאלמנה טוענת שהיא רוצה ליזון בנכסי בעלה כל ימי מגר אלמנותה ושכל המתנות הנז' אין בהם ממש כי לא יחולו עד לאחר מיתה ותנאי כתובה ושעבודא יקדום למתנת ש"מ והנכסים לא יספיקו כי היא בת עשרים שנה ואפשר לה לחיות זמן מרובה יורנו רבינו הדין עם מי משלשתן ויבאר לנו הכל בדברים מרווחים ושכרו כפול ומכופל מן השמים: