דיני סעודת הבראה לאיש ולאשה - שולחן ערוך יורה דעה סימן שע״ח

שיאכילוהו משלהם. כלומר הסעודה ראשונה מצוה שיאכילוהו משלהם אבל בסעודה שניה אין כאן מצוה שהרי יכול לאכול משלו:

בימי אבלו. פירוש אע"פ ששניהם אבלים:

ואשה נשואה כו'. דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי:

אם רצה כו'. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"פ הב"ח:

מותר לאכול. ביום שני או בלילה שאחר יום ראשון משלו אפילו סעודה ראשונה:

יש מי שאומר כו'. הוא המרדכי (ואגודה) שהביא בב"י והיינו מ"ש בפרישה וב"י לא כ' כן ואוסר אף בע"ש והיינו דעתו כאן בש"ע ודלא כהגהת דרישה שכ' ולא ידעתי למה כתב א"א ז"ל וב"י לא כ"כ ע"ש:

כיון שנקבר כו'. אבל קודם קבורה אסור בבשר ויין דהוי אונן וכדלעיל סימן שמ"א:

בביצים כו'. שאין להם פה כמו אבל שאין לו פה:

אין לאכול כו'. דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה:

היכא כו'. כלומר ואפי' במקום שעושים ב' י"ט שהשני עולה למנין ז' וכמו שנתבאר באו"ח סי' תקמ"ח ס"ב ולקמן סי' שנ"ט (סד"א) [סי"ג] דיש להברותו אח"כ דהא לא נדחה דה"ל להברות ביום ז' שהרי שייך ביה אבילותה כיון דעולה למנין ז' קמ"ל דאמרי' בזה ג"כ כיון דנדחה נדחה ואין צריך הבראה:

אם שמע שמועה בשבת. צריך עיון דבד"מ ס"ס זה פסק כב"י שכ' בסי' שצ"ג דמברין בשבת וכתב שכן פשט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף:

אסור לאכול משלו. נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל דמשום הכי כתב כאן הטור ושלחן ערוך דמצוה על שכיניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו שזהו מיותר לכאורה אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו דאם לא ישלחו לו יהיה לו היתר לאכול משלו ע"י ההכרח:

בבית שהמת שם. להעביר הסרחון:

אסור. כתב הט"ז נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אינו חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל ומש"ה כתב המחבר דמצוה על שכניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו דלכאורה הוא יתור לשון אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו עד כאן לשונו:

יחזור. פי אע"פ ששניהם אבלים. ש"ך:

לאכול. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך (ובהג"א פרק אלו מגלחין כתב בשם א"ז אין מניחים את האבל להתענות ביום ראשון אלא מאכילין ומשקין אותו אפילו בתענית שלפני ראש השנה לא הניח הרשב"ם להתענות ביום הקבורה ע"כ. ב"י ופוסקים. ומכל מקום שמעינן מהא אפילו למאי דפסקינן שמותר להתענות אם רצה האבל שלא להתענות בימים שלפני ראש השנה או בתעניות הדומים לזה הרשות בידו ואם מת בחצי היום וכבר קבל עליו התענית ממתין לעת ערב עד אחר התפלה ולא משלים לגמרי):

שהמת. כדי להעביר הסרחון:

שיתחלקו. דהוי כסעודת מריעות ושיש בה שמחה. ש"ך:

בשבת. כתב הש"ך צ"ע דלקמן ס"ס שצ"ט פסק הב"י דמברין בשבת וכתב שכן פשוט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע מעולם שום פוצה פה ומצפצף עכ"ל (ואפשר שזהו לפי יש נוהגין שמברין כל ז' כפי מנהג הספרדיים בהרבה מקומות לפי שאין האבל מכין עצמו דבר מכח טרדת אבלותו. וגם כדי שלא לבייש מי שאין לו לזון עצמו ז' ימים ימי בטולו ממלאכתו. וכ"כ רבינו ירוחם. וע"כ גם בשבת מברין שהאבלים סומכין על זה ובלא זה אין לו מה יאכל בשבת. אך לפי הנוהגין שאין מברין אלא סעודה הראשונה באיזה לחם וביצים מעולם לא שמענו שעושין זה בשבת כנ"ל): ..

(ליקוט) אבל בשניה כו'. אבל תוס' לא כתבו כן ע"ש כ' א' ד"ה שכבר כו' ושם כ"ז ב' ד"ה יום כו' (ע"כ):

(ליקוט) אשה שאירעה כו'. א"ר פי"א (ע"כ):

אבל נשים כו'. עבמ"ר פ' ויקרא פ' ו' ובאיכה רבתי על פ' ידי נשים רחמניות כו':

וכן אם כו'. נלמד מהנ"ל:

(ליקוט) היו כו'. ירושלמי (פ"ג דמ"ק) הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום ר' יונה הוה שמע דדמך בר בריה דר"י אע"ג דאכל גבינה ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא והביאו הרא"ש בפ"ק דתענית וכן בגמ' רפ"ג דשבועות כיום שמת כו' (ע"כ):

יש מי כו'. דקי"ל כר' יוסי בע"ש ועי"ט כמ"ש בפ' בתרא דפסחים (צ"ט ב'):

ול"נ כו'. כנ"ל ס"ג:

טוב כו'. עבא"ה סי' רמ"ט ס"ב:

וא"א כו'. כת"ק שם:

כיון כו'. תענית י"ג ב' נדרים נ"ו א':

מעט בתוך הסעודה. פ"ק דכתובות (ח' ב') התחילו כו' חזרו הדבר ליושנה ופי' בתה"א משום דבתוך הסעודה אינו משכר כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דפסחים והביאו הרא"ש וש"פ שם וז"ש אבל לא לרוות:

מקום כו'. מ"ש והביאו תה"א והטור וכן בגמ' דנדרים הנ"ל: (ליקוט) מקום כו'. פי"ד דא"ר הכל מעלין כו' (ע"כ): (ליקוט) מקום כו'. לשון הרמב"ן בשם א"ר מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין וירושלמי פ"ג דברכות כד דמך ר' יוסי קבל ר"ח בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקינן חמר כי דמך ר"ח בר בא קבל ר"ש בר ר"י אבלוי ואוכלון טלפחין (כ"ה בתה"א ולעיל סי' רמ"ב ס"ק ס"ו הביא רבינו גירסא שלנו) מימר כמא דו מנהגא ר"ז מידמך פקיד ומר לא תקבלון עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה וז"ש בס"ג אם רצה כו' (ע"כ):

ומברין כו'. ספ"ק דב"ב:

אין לאכול כו'. ירושלמי פ"ג דמ"ק והביאו הג"מ פי"ב הות מגורתיה זעירא וקרובוי בעי מיכל גביה מהו דיעלון ויתבין פלגא ופלגא מן לבד א"ל יעלון פלגא יומא דין ופלגא למחר: (ליקוט) אין לאכול כו'. דכל בני המשפחה והעוסקין בהספד דינם לברות עמו ממ"ש בחה"מ אין מברין אלא קרוביו של מת (מתני' כ"ד ב') ובחכם (כ"ה א' ושבת ק"ה ב') הכל מברין עליו כו'. תה"א (ע"כ):

(ליקוט) היכא כו'. עתוס' כ' א' ד"ה שכבר כו' בשם רש"י ע"ש (ע"כ): (ליקוט) היכא כו'. היינו שמת בי"ט האחרון אבל בלא"ה מברין בח"ה כמ"ש במתני' כ"ד ב' וכמש"ל סי' ת"א ס"ד ובא"ח סי' תקמ"ז (ע"כ):

(ליקוט) אין כו'. וכ"ה בסי' ת"ב ס"ג. תוס' כ"ד ב' ד"ה אלא כו' ע"ש (ע"כ):

מותר לאכול בלילה. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' תכ"ד:

וא"צ הבראה. עי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' צ"ח שכתב דמי שמת לו מת וקבר אותו בלילה מברין אותו בלילה ואם לא אכל בלילה מברין אותו ביום שאחריו ודוקא בנדחה יום הראשון אמר הרמ"א דא"צ הבראה בלילה ע"ש: