חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל - שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ״ד

כדי להרבות בכייה. וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחם בבית גנזיו וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקברו בחייו. ש"ס:

עניים בני חמשה. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמתה אחרת:

ואין נוהגין כו'. ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגין כן וכן ראוי לנהוג:

מוסיפין כו'. משום כבוד אבותם:

בין במעשה בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:

אין מתעסקין להספד וללוות. אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמהם. טור:

יורשים כו'. דוקא שירשו ממון המת דאל"כ אפילו בניו אין מוציאין מהם בעל כרחו כדלקמן סי' שמ"ח סעיף ב':

מוציאין מהם. דהספד יקרא דשכבא הוא ומטעם זה שומעין לו כשאומר אל תספדוהו ועי' בח"מ סי' רנ"ג סעיף ל"ח:

אין שומעין לו. אבל צום האב ואם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם. מהרי"ו שם:

אין עושים כו'. ע"ל ס"ס שנ"ד:

אין אומרים כו'. משמע דעת המחבר דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו ע"כ. וכתב המרדכי דכל אותו חדר שהמת מוכח בו חשוב כד' אמות וכן פסק הב"ח וע"ל סי' שס"ו:

אסור. משום לועג לרש חרף עושהו:

ומוסיפין בהם קצת. קשה מה לי שקר מעט מה לי שקר הרבה ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור כי לא היה משחית בעבור דבר מעוט יותר וע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו: יש בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל):

עניים בני חמשה. דעניים מצטערים יותר מעשירים דעשירים יש להם שמחה בממון שלהם:

המחותך. פי' שהוציאוהו חתוך מן הבטן. מסורס שיצא הפוך. כן כ' נימוקי יוסף:

מוציאין מהם בעל כרחם. דהספדא יקרא דשיכבא הוא:

לכבוד המת. דכל שאין לכבוד המת ודאי אסור ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולאו שפיר קעבדי ושמעתי הרבה גדולים היו מקפידין על דבר זה. וכתב הטור בשם רב האי גאון דאפילו חוץ לארבע אמות אסור בד"ת: בספר תורת האדם כתוב דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר שנים עשר חודש וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מהספד ואין חודש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש:

קצת. כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל:

עניים. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:

נוהגים. כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל:

מוסיפין. משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל:

בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:

מוציאים. כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב:

אבל. וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם:

תורה. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו:

ותכלית. כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל:

ואסור כו' ומוסיפין כו' וחכם כו'. הכל במ"ש: (ליקוט) וחכם וחסיד כו'. ספכ"ג דשבת ופ"ג דא"ר הלכה ו' בירושלים כו' וביהודה כו' ובפ"ק דסנהדרין (י"א א') וכשמת הלל כו' ובפי' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ווי חסרא ארעא כו' ובפ' בתרא דמ"ק כמה עובדי:

כשם כו'. פ' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ובספ"ב דר"ה ואותו היום מתה אמו כו' אבל אילו ראויה היה בלא"ה מספידה. תה"א (ע"כ):

(ליקוט) במקום כו' ואם כו'. א"ר פי"ד ועבה"ג:

בני כו'. א"ר פ"ג בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כו':

תינוק כו' הכלה כו'. א"ר פ"ג:

המחותך כו'. א"ר פ"א (ע"כ): (ליקוט) סעיף ד' וסעיף ה' וסעיף ו' וסעיף ז' ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קל"ה: סעיף ח'. ע"ש סי' קמ"א (ע"כ):

לאחר כו'. נלמד מסעיף שקדם ועב"י בא"ח סי' ע"ב: (ליקוט) לאחר כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ג דמ"ק ובפ"ג דברכות סי"א וכ' הרמב"ן דהלכה כרבותינו וגירסתו שם בירושלמי מפסיקין לק"ש ואין כו' מעשה כו' ופי' ביום ראשון היינו השורה וכתב שמעינן מיניה דקודם קבורה בפני המת נשמטין וקורין ואין מתפללין אינו מוטל לפניהם קורין ומתפללין לאחר קבורה השורה אין מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה וזהו שלא כדברי הש"ע בסי"ב שכ' ומתפללין ועב"י:

בתוך ד"א. דחוץ לד"א בלא"ה מותר כמ"ש בירושלמי (פ"ג דברכות ופ"ז דנזיר) ר' יונה ור' יוסי גלילא בשם ר' יוסי בן חנניה אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת האר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית מהו והוא מגיב ליה נימא כד הוה רחיק או כד הוו מסקין ליה לסדרה והא ר' ירמיה שאל לר' עזריה קומי ערסיה דר"ש בר ר' יצחק נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה והביאו בס' תה"א. ומ"ש ברא"ש בפ"ג דברכות סוף ס"ו וחוץ לד"א איירי צ"ל ותוך ד"א איירי (עיין בתוספת הרא"ש ברכות ג' ב' וצ"ע) דלא כרי"ו וע' בטור ובב"י ואמר ד"א כמ"ש ברפ"ג שם התם תוך ד"א כו' דאמר מר כו' (ע"כ):

שומעין לו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשו' בית יעקב סי' פ"ג דגדול הדור שמת וצוה שלא להספידו המיקל שלא לשמוע לחכם הלז לא הפסיד ע"ש. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ד שהאריך בזה והביא בשם רבי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שאמר בעת שהספיד להגאון בעל פני יהושע אף שצוה שלא להספידו אין שומעין בזה למי שהוא רבן שכבה"ג ושקיל וטרי בהא וסיים שאין לו היתר ברור לבטל דברי המת ולהספידו במקום שאמר אל תספידוני וע"ש בסי' ר"ז עוד מזה. עוד כתב בתשו' בי"ע שם בשני ת"ח בעיר אחת שהיו שונאים זה את זה ומת אחד מהם אסור למעט הספד מפני כבוד ת"ח שני ע"ש. ועי' בתשו' אבן שהם סי' ע"ב דמי שצוה שבנו לא יאמר קדיש עליו שומעין לו ע"ש:

אבל אם צוה. עי' בספר עיון יעקב שחבר הגאון בעל שבו"י במס' סנהדרין דף מ"ז שחולק על מהרי"ו ועל רמ"א ז"ל ודעתו דה"ה לענין אבילות שבעה וקריעה שומעין לו אחרי שהוא ג"כ לכבוד המתים דמה"ט המאבד ע"ל אין מתאבלין עליו וכתב שעשה כן הלכה למעשה שלא כדברי הרמ"א ז"ל ע"ש (ודבר זה נאמר ונשנה בספרו תשובת שבו"י ח"ב סי' ק"ב ע"ש) ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סוס"י ר"ז שהשיג עליו והעלה דאין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:

כגון צרכי קבורתו. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' רכ"ד: