שלא להורות בפני הרב ודין רב שמחל - שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ״ב

יותר מבשל אביו. הטור סיים שאביו מביאו לחיי עוה"ז ורבו מביאו לחיי עולם הבא ואין לך כבוד מכבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים והקשה בפרישה אם כן מאי יותר מאביו הא גם באביו כתב רבינו ריש סימן ר"מ דכבודו ומוראו ככבוד ומורא השם ותירץ דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש מה שאין כן מורא רבך כמורא שמים דדרשוהו מן את ה' אלהיך תירא לרבות רבו הרי נכתבו שני המוראות במקרא א' להודיע שהם שוים לגמרי עכ"ל. ולא נהירא דודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל והטור לא נתכוין בזה להוכיח שמורא רבך יותר ממורא אב שזהו הוכיח כבר במה שאמר שמביאו לחיי עולם הבא אלא דכאן קשה לו על מה שאמר שאין מורא כמורא רבו והלא איפכא הוא דמורא אב הוא יותר שהרי הוקשה למורא המקום ממילא נסתר המעלה שאמר כבר ברב ותירץ דגם ברב מצינו זה שהרי א"ח מורא רבך כו' ונמצא ששפיר נשארה המעלה של הרב מצד שאמר כבר מצד שמביאו לחיי עולם הבא:

שלש פרסאות. נלמד ממחנה ישראל שהיה כשיעור זה וכתיב והיה כל מבקש ה' יבוא אל משה:

וזיל קרי בי רב הוא. כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראה אפילו נותן טעם לפגם ובטל בששים אף ע"ג דמותר להורות בהם בפני רבו שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ"כ הרמב"ם דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנהו ודאי אין הצדוקים מודים בו ע"כ לשון תרומות הדשן סי' מ"ב:

אם הוא שם פלאי. ברמב"ם הלכות ת"ת והעתיקו הטור כתב בלשון זה אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומעו יודע שהוא פלוני ואפי' שלא בפניו ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו אסור אלא ישנה את שמם אפי' לאחר מותו עכ"ל והקשה בכסף משנה מזה על מ"ש הרמב"ם הלכות ממרים העתיקו הטור והש"ע סימן ר"מ ולא יקראנו בשמו כו' דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר כשאין השם פלאי אבל לאביו אסור וגם לאחרים דמותר היינו דוקא שלא בפניו אבל בפניו לא וכאן משמע דאפי' לרבו מותר בפניו וכ"ש לאחרי' ועוד קשה דבשם פלאי משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שאם אין השם פלאי קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלאי אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו עכ"ל הנה מה שכתב דכאן משמע אפי' לרבו בפניו מותר באין השם פלאי אין זה מוכח כלל דיש לומר דהא דנקט דבעינן דוקא פלאי הוא סמך למה שאחריו דהיינו אפילו שלא בפניו אבל בפניו לא בעינן פלאי ואסור בכל גווני. גם קושיא השניה דבשם פלאי משמע לעיל דאסור אפילו שלא בפניו אפילו לאחרים וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו לא ידענא מאי קושיא דילמא הך ולא יזכיר כו' קאי אבפניו דאז אסור אפי' בלא פלאי ובפרישה תירץ קושיא השניה דהטור לא גרס בדברי הרמב"ם שם בסיפא קורא לאחרים שלא בפניו דהא הטור לא זכרו שם ועל כן כתב דס"ל להרמב"ם לעיל דאין אסור בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בחדא לריעותא דהיינו בפניו וחדא לטיבותא שאינו פלאי או איפכא פלאי ושלא בפניו שרי ולא אסור שלא בפניו בפלאי אלא לקרות לרבו ע"כ ואשתומם על המראה דלא הרגיש בעיקר הקושיא וגם על הכסף משנה יש לתמוה למה לא הקשה כן בקיצור דהכא משמע דאפילו בקריאת רבו יש עכ"פ היתר אם אינו פלאי דהא על קריאת רבו כתב והוא שיהא פלאי נמצא דבאין פלאי מותר עכ"פ שלא בפניו והתם כתב דאסור לקרות לאביו בשמו לא בחייו ולא לאחר מותו והיינו שלא בפניו וזה מיירי באינו פלאי דהא לא מחלק אחר כך בשם פלאי אלא בקריאת אחרים והוא דבר פשוט בעצמו בפשט ההלכה דחכם הדורש משנה שם אביו ויאמר אבא מורי דודאי איסור גמור לקרות לאביו או לרבו בשמו שלא בפניו אף באינו פלאי גם מו"ח ז"ל בא לתרץ מה שקשה אהדדי בקריאת אחרים לפי דרכו אבל בקריאת עצמו יש איסור אפי' שלא בפניו כמ"ש גם הוא עצמו נמצא הקושיא שזכרתי נשארה בקושיא על כן נראה לע"ד דבדברי רמב"ם דכאן יש היפוך וכן צריך להיות ואסור לקרות לרבו בשמו ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו אסור והוא שיהיה השם פלאי כו' וכמו שכתב כאן בש"ע וכן כתב הר"ן פ"ק דקדושין בשם רמב"ם דדוקא אם שם אחרים כשם רבו אסור כשהוא פלאי משמע דברבו עצמו אין חילוק אפילו שלא בפניו עיין שם. נמצאו דברי הרמב"ם מכוונים כאן עם הך דלעיל והכי קאמר הרמב"ם לא יזכיר שמו בפניו כו' פי' אפי' אינו קורא אותו ואפי' אינו פלאי ואפילו לקרות לאחרים אסור אם הוא פלאי ואז אסור אפי' שלא בפניו ואפי' לאחר מיתת אביו או רבו וכמ"ש הטור כאן אפי' לאחר מותם פירש בדרישה רצונו לומר של אחרים וט"ס הוא וכוונתו לפרש מה שכתב שלא ישנה שמם ר"ל של אחרים אבל אחר מותם ודאי קאי אאביו ורבו שהוזכרו שם ברמב"ם וזה פשוט. כל מה שכתבתי נראה לי ברור ונכון בזה:

ביראה ובכבוד שלום עליך רבי. ואם נותן לו רבו שלום יאמר לו שלום עליך רבי ומורי כצ"ל וכן הוא ברמב"ם ובטור והטעם דכל שמשיב שלום דרכו להוסיף קצת כמ"ש סימן קס"ט:

ולא יחלוץ תפיליו. מבואר בא"ח סי' ל"ח:

ולא לאחריו. רש"י פי' הטעם דיוהרא הוא והתוס' כתבו דנראה כמשתחוה לרבו והר"ר יונה פי' משום הפסקה דשמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שזה מתפלל ולא יוכל לפסוע ומצידו אסור דנראה כמשוה עצמו לרבו:

ועיין בא"ח סי' צ'. כצ"ל:

והנפטר מרבו ונטל רשות כו'. לכאורה יש כאן גימגום על מקור דין זה דהוא מדברי הר"ן דהיינו דאיתא ברי"ף פ"ק דמ"ק וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם פי' הר"ן כתיב ביום השמיני פי' שמיני של חג הוא יום כ"ב בחודש הרי שלקחו רשות משלמה לפי שהיו בדעתיהם לילך ביום כ"ג וכתיב וביום כ"ד לחודש השביעי שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותו עיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה כתב הר"ן ומפני שנשארו שם ביום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד אבל ביום כ"ג אף על פי שלנו הלילה אחר יום כ"ב לא היו צריכים לקחת רשות משום דאדעתא שיסעו למחר שיהיה כ"ג לקחו רשות עכ"ל והנה בפסוק לא כתיב וביום כ"ד שלח אלא וביום כ"ג שלח וכן הוא בגמרא על כן ט"ס הוא ברי"ף ואם כן מהיכן למד הר"ן שלקחו רשות ביום כ"ד וממילא לא נלמד דין זה דכתב שאם הודיעו לרב שילין דא"צ ליטול רשות שנית ונ"ל דודאי ברי"ף יש שם ט"ס וצריך להגיה וביום כ"ג שלח את העם ומכל מקום דברי הר"ן נכונים דקשה לו לאיזה צורך נטלו רשות פעמים אחת ביום השמיני שהוא יום כ"ב דהיינו שיסעו ביום כ"ג דהא א"א ליסע ביום כ"ב שהוא י"ט ולמה להו ליטול רשות שנית ביום כ"ג אלא על כרחך שביום כ"ג חזרו מדעתם ליסע בו ביום אלא ליסע למחר ביום כ"ד וזהו שכתב הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד פירושו בשביל נסיעות יום כ"ד ואם יראה לך דוחק לפרש כן יש להגיה על יום כ"ד לפי זה נלמד הכל שפיר דהגמרא דיליף דהלן בעיר צריך ליטול רשות שנית הוא כיון שהוצרכו ליטול רשות ביום כ"ג בשביל נסיעת יום כ"ד ולא היה די בנטילת רשות של יום כ"ב ומדנטלו רשות ביום כ"ב על יום כ"ג ש"מ דאותה לינה של לילה אחר כ"ב לא היה מחייב אותם ליטול רשות שנית דאל"כ לא היה שום צורך בנטילת רשות של כ"ב על כ"ג אלא ודאי כיון דהיה קבוע שיסעו בכ"ג די ברשות של כ"ב אלא דאחר כך ביום כ"ג נתחרטו ללון עוד לילה אחת הוצרכו שנית בשביל כ"ד נמצא הכל נכון בס"ד:

ולא יסתור דבריו. כאן אסור אפילו שלא בפניו ומ"מ לענין פסק שרי כמו שכתב רמ"א סעי' ג' ע"ש:

דחשיב כמהלך. מזה למדנו שאותן שנוסעין בדרך על העגלה ויושבין לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד' אמות דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוא כיושב על החמור וכמהלך דמי:

שחרית וערבית. דלא יהיה עדיף מכבוד שמים בקריאת שמע:

כשהספר תורה על הבימה. נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא גבוה מי' טפחים ורוחב ארבע שגם הוא רשות בפני עצמו שאין צריכין לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקודש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהארון הקודש פתוח ואין חיוב בדבר:

אלא א"כ הרב חולק כו'. ואפילו אם אין הרב חולק כבוד לתלמידו אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד פסק רבינו שמחה שחולקים לו כבוד במקום רבו דמשום כבודו של כ"ג חולקין כבוד לסגן ע"כ במרדכי פ"ק דקדושין. עשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה כן כתבו התוספות בשבועת העדות דף ל"ו אבל בתשובת מהר"ם מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה עכ"ל משמע דבעודה אלמנת תלמיד חכם חייבים לכבדה כבראשונה ע"כ מצאתי. וז"ל מו"ח ז"ל מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו אין צריך למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו וראיה מפ' קמא דביצה דאמרו ליה לרבי אליעזר כבר נמנו עליך חבירך כו' מאן חבירך רבי יוחנן בן זכאי והוא היה רבו ע"כ. עוד מצאתי יש לי להוכיח כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם אין צריך לומר לו בכל פעם בל' מר ואם לפעמים מדבר בלשון אתה אין בכך כלום ומביאין ראיה מהא דאמר ליה אביי לרב דימי כו' עכ"ל ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו כדאיתא בפ' תפלת השחר שאני ר' ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה לרב והיינו דא"ל ר' ירמיה לרב מי בדלת ולא אמר מי בדיל מר עכ"ל מדברי מו"ח ז"ל:

עד שיזכיר שם אומרו. דכל מה שמזכיר סתם סבורים שהם מדברי רבו. ואם למד לפני שנים לא יזכיר דבר שלמד מא' מהם בסתם דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ובזה לא ידעו ממי קיבל מו"ח ז"ל:

שהוא מתאבל עליהם. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק כמו בעמידה שהוא כאן דוקא תוך ארבע אמות ולא כהטור שהחמיר כאן לענין קריעה שאינה מתאחה כרבו מובהק וכבר הקשה עליו ב"י מ"ש מעמידה:

ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני. כן צריך להיות:

ואפילו אם התיר הראשון וכבר כו'. אפילו להחמיר לא יורה השני והיינו דוקא כשכבר חלה הוראת הראשון לקולא קודם שנחלק השני עליו אבל אם לא חלה עדיין יכול לחלוק להחמיר ולשון רמ"א אינו מכוון שהיה לו לכתוב אם חלה ולא וכבר חלה והך חלה נראה לי דהיינו שנעשה איזה מעשה להקל כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אבל משום קבלת ההוראה ממנו לחוד לא מהני ולא יהא השני רשאי לחלוק להחמיר משקול הדעת. ופירוש שקול הדעת עיין בח"ה סימן כ"ה:

אבל אין מחזיר אבידת אביו כו'. הטעם דבפדיון ופירוק משא דיש צער הגוף מועיל לאביו כשהוא חכם אע"פ שאינו שקול כרבו אבל לענין אבידתו שהוא ממון אין מועיל להקדימו עד שיהיה שקול כרבו:

משום בזיון. כתב בית יוסף ונ"ל דמשום הכי אמרו בגמ' אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתינא ליה ולא אמרו אלו אמרה משה עכ"ל נראה שמפרש הבזיון הוא למשה רבינו ע"ה שהוא אומר אלו היה אדם אחר כמותו והוא בלתי אפשר שהרי כתיב לא קם כמשה. ובספר רש"ל על פרק החובל סי' נ"ג מביא וז"ל וכתוב בתשובות אדם שמתקוטט עם חבירו ואמר איני מקבל ממך אפילו היית כמשה רבינו ע"ה מלקין אותו משום בזיון עכ"ל. וחידוש הוא בעיני כי הרגל הלשון הוא וגם אינו ביוש כ"כ למשה רבינו ע"ה ועוד בסתמא לא כוון לגנאי רק שהפריז על מדותיו שאינו רוצה לקבל ממנו מחילה או פיוס ולכן מחידוש לא ילפינן מ"ה ראוי להחמיר עליו בתענית שני וחמישי ושני שיזהיר בלשונו עכ"ל ולפי דבריו אם אומר כמו יהושע גם כן מלקין אותו דמאי שנא אבל יותר נראה כמ"ש בשם בית יוסף שהרי מביא ראיה מגמ' וכן ביבמות (דף מ"ח) אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא:

אבל אין שומעין לדידיה. לכאורה אין פירוש לדברים אלו ובלבוש כתב וז"ל והוא דבר נכון שומעין לו לגבי אחרים ואין שומעין לו לגביה דידיה דחיישינן שמא מטעה אותנו ומדמה דברים שאינם דומים להדדי ואין אדם רואה חובה לעצמו אבל אם הוא דבר פשוט שומעין אפי' לגביה דידיה עכ"ל ואין זה נכון שהרי ברישא מיירי גם כן מדידיה דאלו לגבי אחר נאמן בכל גווני לומר שקבל כן הדין שהרי אינו נוגע בדבר וכ"כ להדיא נימוקי יוסף פרק הערל ונראה לע"ד לפרש דברי רמ"א כיון דהכי קאמר דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שהוא מדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה הדמיון אלא אם כן הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה ואין להקשות אם כן פשיטא שסומכין על זה יש לומר דקא משמע לן דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן ובגמרא איתא בפרק הערל דאם אומר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפילו בשעת מעשה שומעין לו דאיתא שם הא שמואל חי ובית דינו קיים ופירש נימוקי יוסף דכשאינו חי אמרינן דטועה לומר בשבילו כן וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא זה:

אבא. כתב הש"ך וצ"ע שאין נוהגין כן עכשיו אם אביו הוא רבו לקרוא אותו בשם רבי ונראה לי דמסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שכתוב בא"ח סימן תע"ב ס"ח גבי הסיבה ע"ש:

שקובע. הטעם כתב הב"ח דכיון שהוא קובע לו מדרש הלא הוא חולק על שררתו של רבו:

הוראה. כתב הש"ך דמדברי מהרי"ק לא משמע כן כי מה שהביאו ראיה לדין זה שכך הוא דרכה של תורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י"ל דהיינו בנטילת רשות או שמת כדלקמן ס"ד וצ"ע עכ"ל:

רשות. ודעת הראב"ד והרשב"א והריב"ש דנטילת רשות מהני אפי' תוך ג' פרסאות. ש"ך:

ממש. האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפי' תלמיד חבר אסור. ש"ך:

ברגיל. היינו בב' וה' או ביום השוק של כל שבוע אבל ביום השוק דשנה כגון יריד לא מקרי רגיל. ש"ך:

מותר. משמע אפי' בלא נטילח רשות אבל בהגמי"י כתב דמ"מ צריך נטילת רשות ועיין במהרי"ק סימן ק"ע שהאריך ליישב דבריהם עכ"ל הש"ך:

אחד. כתב הש"ך דאתלמיד גמור קאי אבל בתלמיד חבר כ' מהרי"ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק:

אלא. כתב הש"ך דמדברי הרב נראה דלסברא זו אפי' לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי חלמידו אבל לפע"ד אין הדבר כן אלא דאם אין רוב חכמתו ממנו א"צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה בלבד ומה שהוכיח הרב דא"כ א"א להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום די"ל שלמד אצל א' רוב חכמתו במקרא ואצל א' במשנה וא' בש"ס וא' במדרש ואגדות וא' בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כ' אע"פ שנטל רשות מרב א' לא סגי וכו' אלא ודאי כדפי' וגדולה מזו כתב מהרי"ק דאפי' למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו הלכה למעשה שהרי דבר פשוט שריש לקיש היה תלמיד גמור דר' יוחנן ור"י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ"ה חלק עליו עכ"ל:

לא. לשון הלבוש לא מהני ליה רשות מרבו א' ומשמע הא מכל רבותיו או אם אין לו רק רב א' מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב"א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל עכ"ל הש"ך:

מעשה. אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני. ש"ך:

התמוה. כתב הש"ך נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:

ולא. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ל בריש סי"ג קודם תלמיד שלא הגיע וכו' כי שם מקומה:

ברור. והש"ך כתב דמדברי הרמב"ם נראה מבואר דאפי' הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ"כ הב"ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים ואפשר דמ"ש הרב בפוסקים ט"ס הוא וצ"ל בפסוקים עכ"ל וכתב הרשב"א בתשובה דבי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר והיינו בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר וכ' הרמב"ם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפי' ההלכות ומדרשות ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה הוא וכ"כ הב"ח וכ' עוד ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפ' הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עכ"ל:

הסמיכה. כתב הרמב"ם והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו' סמיכה שבזה"ז אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ועיין בסוף תשובת מהר"ל ן' חביב ותשובת מהר"י בי רב תשובת ן' חביב כמה קונטריסים בעניני הסמיכה עכ"ל הש"ך:

להזכיר. כלומר לקרות בו אחרים וע"ל סי' ר"מ ס"ב וכשאומר ר' מורי פלוני דמותר נראה דוקא שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין ש"ך:

יתפלל. כתב בשבולי לקט בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו וכתב הש"ך דאם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים בסעודה נוטל רשות מרבו ואח"כ מאביו:

לצאת. כן למד מהרי"ו מהא דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח"כ באו עובדי כוכבים לשם א"צ לצאת וצ"ע דיש לחלק דהתם טעמא הוא שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו עכ"ל הש"ך:

הגיד. כתב הש"ך דזהו מהר"ן שכתב כן ממאי דאיתא בהרי"ף וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום כ"ד שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' ותימה גם אהר"ן גופיה דהדבר פשוט דט"ס הוא בהרי"ף וצ"ל ביום כ"ג שכן הוא בד"ה ב' ז' ולפי פשטא דקרא מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפי' תימא דלא מוכח בקרא מידי מ"מ מנ"ל לחלק וצ"ע עכ"ל ובט"ז רוצה לתקן דברי הרמ"א והשיג עליו הש"ך בנה"כ ע"ש:

יסתור. ע"ל סימן ר"מ ס"ב ולעיל סעיף ג' בהג"ה:

שיתכסה. או עד שישב כדלקמן סימן רמ"ד ס"ט:

כמהלך. כתב הט"ז מזה למדנו שאוחן שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד"א דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוי כיושב על החמור וכמהלך דמי עכ"ל:

חייב. וי"א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' ק' פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ"ל הלבוש:

באמצע. והם לאחוריו וכל א' מצדד עצמו לצדדין הגדול לצד ימין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר. טור:

הבימה. כתב הט"ז נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא רחב ד' וגבוה י' טפחים שגם הוא רשות בפ"ע וא"צ לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקדש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שאה"ק פתוח ואין חיוב בדבר עכ"ל:

חולק. ואפי' אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפילו בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה וב"ח בשם רבי שמחה וכתבו עוד בשמו שאין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי' הוא ת"ח גדול מאד אמנם חזינא למ"ר שעשה הידור לתלמידיו ואפילו לאותן שאינן חשובים כ"כ ע"כ וע"ל סי' רמ"ד ס"ח:

ודוקא. ובתשובת שארית יוסף כתב שכבוד רבו של רבו אפי' לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד ג"כ קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וכ' הט"ז דהתוס' כתבו בעשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה אבל בתשו' מהר"מ מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה מזה משמע דבעודה אלמנת ת"ח חייבים לכבדה עכ"ל וכתב הב"ח מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו א"צ למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו. עוד מצאתי כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם א"צ לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מדבר עמו בלשון אתה אין בכך כלום ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו עכ"ל:

שיזכיר. כתב הש"ך אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ"מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ"ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו עכ"ל:

הריני. ואפי' בכתיבה המתקיימת לאחר י"ב חודש צריך לכתוב כן כמו באביו לעיל סי' ר"מ ס"ט בהג"ה. ש"ך:

דאנוס. ואם אכל דלעת ודייסא ונזדמן לו רוק בפיו יפלוט אותו בפני רבו משום שיש בו סכנת נפשות. ש"ס פ' הנודר:

וקורע. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק. ט"ז. ושני ת"ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וע"ל סי' ש"מ ס"ח. ש"ך:

ארבעים שנה. משמע מ' שנה משנולד וכ"פ רש"י והר"ן אבל התוספות (פ"ק דסוטה דף כ"ב ע"ב) פ' משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד עכ"ל הש"ך:

שאינו. כ' הש"ך משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע למ' שנה אבל התוס' פי' הא דאמר שאין להורות עד מ' שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ונראה שדעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר עכ"ל:

הדעת. ואפי' התיר אינו מותר ואפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הראב"ד והריב"ש והיינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבה"מ יכול להתיר מיהו יש פוסקים דס"ל דאם א' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא עכ"ל הש"ך:

להתיר. והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים דמוכח אף שיש לו קבלה שאין הדין כן אפ"ה אינו יכול להתיר ע"ש באריכות:

בשקול. כתב הש"ך נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי חנאי או תרי אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמ"ש בח"מ סי' כ"ה אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר:

לאסור. והש"ך חולק ע"ז דהא כתבו הפוסקים הטעם לעיל דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו אף שכבר חלה הוראתו ובט"ז מחלק בענין זה דאם כבר נעשה איזה מעשה מחמת הוראת הראשון כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אז אין השני יכול לאסור משא"כ בקבלו ההוראה לחוד יכול השני לחלוק ולהחמיר (ובנה"כ כתב עליו דלא דק דבהדיא אית' בהרא"ש שממנו מקור דין זה דחלה הוראתו היינו שנתפשטה הוראה זו לאפוקי כששניהם בבית המדרש):

אחר. ואם החכם הראשון אוסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל:

קודמת. היינו כששניהם לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם א' מהן ועי' בח"מ ר"ס רס"ד:

מפרק. ובב"י מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבהרא"ש לא מכרעת מידי עכ"ל הש"ך:

שוכר. ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבדת בעל הנותן קודם עכ"ל ספר חסידים וע"ל סי' רנ"א ורנ"ב ס"ט:

כמשה. כתב הט"ז אבל אם אמר כיהושע אין מלקין אותו דמצינו בש"ס יבמות אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא עכ"ל:

לדידיה. כתב הט"ז לכאורה אין פירוש לדברים אלו דהא ברישא מיירי ג"כ מדידיה ונראה לפרש דה"ק דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שמדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה אא"כ הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה וא"ל א"כ מאי קמ"ל די"ל דאיצטריך לומר דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן עכ"ל:

פשוט. פי' בש"ס או בפוסק אחד ובש"ס אית' דאם אמר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפי' בשעת מעשה שומעין לו ופי' נ"י דכשאינו חי אמרינן דטועה וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא דין זה. ט"ז:

חייב כו'. מתני' סוף כריתות:

אביו כו'. רפ"ד דב"מ:

אבל כו'. קדושין ל"א ב' כי הא דמר בר"א כו':

איזהו כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות (כ"ז ב') והחולק על ישיבתו כו' והיינו בכה"ג:

שלא כו' אע"פ כו'. כמ"ש בס"ד בש"ע אפי' הוא בסוף כו' או עד כו':

אבל כו'. דבכמה מקומות מצינו שהיו חולקין על אביהם ורבם כמ"ש בקדושין מ"ב א' ור"נ כו' וכן רבי עם רשב"ג:

לעולם. ר"ל אפי' באקראי וכמש"ו:

ואם כו'. דבסנהדרין ה' ב' אמרינן ותניא תלמיד אל יורה כו' ושם א' רב ורבב"ח לא היו יכולין להורות בלתי רשות ומפרש הרמב"ם דשם בקביעות כעובדא דרב ורבב"ח וע"ז אמרו באותה שעה גזרו כו' ועובדא דתנחום באקראי היתה כמש"ש איקלע כו' לכן הקשו לו ותניא כו'. ואמר עד שימות כמ"ש בעירובין שם לא אורי בשני כו' ותוס' בסנהדרין שם ד"ה אלא הקשו ג"כ קושית הרמב"ם מרפ"ו דעירובין דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא משום דרבו מובהק הוי ור"ה הוי רחוק משם יותר מג' פרסאות וכן מרבינא דסר סכינא בבבל וא"ל ת"ח אנא הלא"ה אסור ובבל רחוק הרבה מר"א וכן דפריך שם מתלמיד דר' אליעזר שנתחייב מיתה חוץ לג' פרסאות משמע הא מאיסור ל"ק מידי ותירצו בסנהדרין שם דתוך ג' פרסאות אפי' רשות לא מהני [וז"ש בהג"ה ואפי' נטילת כו']. ובכתובות ס' ב' ד"ה כי כתבו דמהני אלא דלא מסתייעא מילתיה ואפשר משום דרב יוסף לאו רבו מובהק היה דרבה רבו מובהק היה. אבל בעירובין שם תירצו בד"ה רב חסדא כו' דכל ג' פרסאות חשוב בפניו וע"ז אמרו בפניו אסור וחייב מיתה ולכך לא הקשו מתלמיד דר"א רק מחמת שהיה רחוק ג' פרסאות ומ"ש שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה היינו חוץ לג"פ ותלמיד חבר תוך ג"פ אסור וזהו דאמרינן בסנהדרין ותניא תלמיד אל יורה אא"כ רחוק כו' וחוץ לג"פ מותר כנ"ל וכמ"ש בעירובין שם ומ"מ אף תוך ג"פ בת"ח פטור דמיתה גמרינן ממשה שרבו מובהק ועברא"ש שם וז"ש בש"ע וי"א דתלמיד גמור כו' ת"ח כו'. אבל הרשב"א סי' קי"א סתר דבריהם דהא בסנהדרין שם ותניא תלמיד כו' משמע סתם תלמיד ואפי' תלמיד גמור וכן הקשו תוס' שם בעצמן דהא ממשה גמרינן כנ"ל אלא דחוץ לג' פרסאות מותר מדינא ומ"ש בעירובין שם בפניו בפניו ממש שלא בפניו תוך ג"פ וקושית תוס' אינה מוכרחת דלרבותא קאמר רחוק ג"פ ומ"מ משום גזירה אסור אף חוץ לג"פ כמש"ש ברב ורבב"ח וז"ש שם וכיון דגמיר ל"ל רשותא משמע דמדינא היה מותר אע"ג דתלמידים גמורים היו ונ"מ דתוך ג"פ דאסור מדינא אע"ג דנטל רשות מרבו אחר לא מהני אבל חוץ לג"פ דרק משום גזירה מהני מרב אחד וכ"כ הראב"ד וכ"כ הריב"ש בשמם בסי' רע"א וכ' דת"ח אפי' בתוך ג"פ מותר לגמרי ומוכרח הוא לשיטתו דהא בעירובין מדינא קאמר וקאמר דר"ה לא אורי בחרתא כו' וע"כ תוך ג"פ הוה ואפ"ה אודי בשני דר"ח וכ' שם וז"ש רש"י בסנהדרין כ"ג א' ד"ה בי דינא כו' דר"ח ת"ח הוה כמ"ש בעירובין שם ור"ח אורי כו' ותוס' בסנהדרין שם ד"ה כגון חלקו על רש"י כשיטתם וז"ש בהג"ה וכ"ז ברבו כו' שגם לשיטת הרמב"ם כן הוא דמפרש בפניו בפניו ממש כמ"ש וכל המורה כו':

וי"א דמ"מ כו'. בעירובין שם רבינא הוה יתיב כו' ורבינא ת"ח הוה וכתב וי"א דב"י כתב דמדברי הרמב"ם שכתב בד"א כו' דת"ח אף בפניו מותר וליתא כנ"ל ואף שריב"ש שם רצה לתרץ דאפשר דשמתא שאני שהוא שררות יתירתא ועוד כו' דבריו דחוקים:

וי"א דוקא ברגיל כו'. כן תי' שם קושית תוס' הנ"ל מהא דעירובין דשם מיירי ברגיל. אבל מ"מ ההיא דסנהדרין דרב ורב"ח לא מיתרצא:

אע"פ כו'. דמסתמא ר"ח ורב המנונא ורבינא ה"ל רשות כו' ע"ש:

דהיינו שנתגדל כו'. ערשב"ם קנ"ח ב' ד"ה תלמיד חבר כו' וכן פי' המפרשים שנתחכם אח"כ כמותו ואינו ר"ל כמותו ממש דהא רבינא ה"ל ת"ח לרב אשי ואמרינן (גטין נ"ט א' ובסנהדרין) מימות ר' ועד ר"א כו' ור' ירמיה ב"א ת"ח דרב (ברכות כ"ז ב') ורב היה גדול אף מר' יוחנן כמ"ש בפ"ז (צ"ה ב') ופי"א (קל"ז ב') דחולין. ריב"ש שם:

מיהו י"ח כו'. רשב"א וריב"ש וכנ"ל:

וי"א דכל כו'. רמב"ם וכ"כ רש"י בעירובין שם. אבל קשה מר"ל דאורי בפני ר' יוחנן בספ"ד דכתובות וא"ר יוחנן מה אעשה כו' ותלמיד אסור לחלוק על רבו בשלמא לפי' תוס' (ב"מ פ"ד א' וש"מ) שמתחלה היה גברא רבא ניחא אבל לרש"י קשה ועמהרי"ק ונראה דע"י נטילת רשות אף זה שרי וע"ל סל"ב:

אין תלמיד כו'. מהא דר"ח היה צריך ליטול רשות מרבי בשביל רב ורבב"ח אבל שלא במקום רבו מותר כמש"ש נקיטנא רשות מאבא מרי כו':

והוא נעשה כו'. דע"כ רבה בר"ה היה נקיט רשות מר"ג אלא שהיה רב הונא ג"כ בכללם דאל"כ ל"ל לא מינייכו כו' אלא דכ"ז מיותר לא מינייכו לחוד סגי:

אבל אם כו'. מהנ"ל וע"כ לאו בדיני ממונות קאמר או כיוצא היאך קאמר במילתא דעלמא וכי רבה בר"ה יעשה שלא כדין אלא בשררות בעלמא שרצו להשתרר עליו:

לא מקרי כו'. דהא מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיו מחולקים עם רבן בהלכה:

לא מקרי כו'. עתוס' שם שפי' ביעתא בכותחא היינו כו':

יש מי כו'. עמהרי"ק שהקשה על זה מהא דמגילת תענית ועש"ך ול"נ:

יש מי כו'. ממש"ש בסנהדרין ואב"א משום כו' וכמ"ש בבכורות ג' ואב"א רב מרי כו':

אם ב"ב כו'. הרא"ש בעירובין נסתפק בזה אי דמי לסכין דאמרינן שם צורבא כו' א"ד שאני סכין שאינו אלא משום כבודו של חכם וכה"ג מחיל ליקריה ופסק הטור לחומרא:

ולא כו'. לשון הרמב"ם וכמ"ש בסעיף שאח"ז:

ה"ז שוטה כו'. פ"ד דאבות:

ועליו כו'. פ"ק דעבודת כוכבים (י"ט ב'):

ותלמידים הקטנים כו'. סוטה כ"ב א' ת"ר כו' וקטן כו' ר' אבא כו':

ויזהר כו'. פ"ו דעירובין (ס"ד) וריש י"ט (ד' א' וכתובות יו"ד ב' ונזיר ל"ח א') וכריתות י"ג ב':

או ש"ד כו'. כמש"ש כמאן אזלא כו' וכ"פ הרמב"ם כר"י ועברשב"א שהאריך בזה והביאו כ"מ שם (ומ"מ דינא דהכא פשוט ממימרא דרב בכתוכות יו"ד ב' אכל תמרים אל יורה ועתוס' שם ובכריתות שם. ואפשר דמכח קושית התוס' הכריח הרמב"ם לפסוק כר"י אף דקי"ל כר"א):

אפי' כו' אם לא כו'. (כמש"ש) כמאן כו' דשאני הכא דזיל כו':

ענין הסמיכות כו'. כי סמיכה לדין דיני קנסות דוקא בא"י כמ"ש בפ"ק דסנהדרין (י"ד א') וש"מ ועכשיו אפי' בא"י לא כמ"ש תוס' ורא"ש דבעינן סמוך מפי סמוך וכמש"ש (י"ג ב') ברם זכור כו' וגם לפטור אם טעה דוקא מריש גלותא או מנשיא ואין לנו כ"ז אלא הוא כמש"ש (ה' ב') תלמיד אל יורה כו' וז"ש מורינו:

ולכן כו'. כמ"ש בס"ד:

וי"א דמי כו'. ע"ש במהרי"ו שכתב שמא אינו בקי:

ולא במותו. שאביי כשאומר בשם רבה אפי' כשהיה אצל רב יוסף ואח"כ אמר כדמר מר לא אמר הכי וכן רב מרדכי לרב אשי שרבם מובהקם היו וע' בגטין נ"ט א' וש"מ וז"ש בסוף שבת וש"מ אמרית קדם ר' ומנו כו' הגמ' מפרש מנו וכן באביו כמ"ש בקדושין (ל"א ב') חכם משנה כי הא כו' ולאחר מותו היה שישב מר בר ר"א בראש ושם במותו כיצד כו' אלא כך אמר א"מ כו':

ואפי' לקרות כו'. שלכן קראו רבה אביי וכמ"ש בסי' ר"מ (בס"ק ז') ע"ש:

אבל כו'. כמ"ש (כתובות ק"ג ב') ברבי שאמר שמעון בני בשם אביו ורבו וכיוצא הרבה אבל לרבו לעולם אסור כמו כל הנך ששמם לא היו פלאי:

וכ"ז כו'. רש"י שם וכמ"ש בספרי פ' דברים והביאו רש"י ג"כ שם ותענו אותי הל"ל משה רבינו כו' וכן באביו כשאמר אבא מותר כמ"ש בכמה מקומות אבא חלפתא (ליוחי אבא. פסחים קי"ב א') יוחאי אבא (מעילה י"ז ב') לינאי אבא (גטין י"ד ב') וכיוצא:

כדרך כו'. רמב"ם וכן פירש"י שם וכמ"ש (רפ"ד דנזיר וש"מ) כדי שאילת תלמיד לרב:

ואם נתן כו'. כמ"ש בחלק (צ"ח א' ע"ש וצ"ע) בריב"ל:

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן הוה מסתמך על ר"י בר אידי והוי ר"א חמי ליה ומטמר מן קדמוי אמר הדין תרתין מילין הדין בבלאה עבד בי חדא דלא שאל בשלמי וחדא דלא אמר שמועתא מן שמי א"ל כך אינון נהיגין גביהון זעירא לא שאיל בשלמא דרבה דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו ואמרינן בפ"ט דשבת (פ"ט א') כלום יש עבד כו' והרא"ש כתב שגמ' דידן פליג כנ"ל כדי שאילת כו' וה"ר יונה כתב דשם בחזרת שלום אבל נראה דאדרבה מהירושלמי ראיה להיפך מדקפיד ר' יוחנן וכי לא ידע הברייתא (דברכות שם לפי' הר"י) וכן למה לא השיב ריב"א מהברייתא ואמר כך אינון נהיגין משמע דאינון לבד ומצד המנהג ומ"ש כלום יש עבד עבד דוקא (וכ"כ תוס' בב"ק ע"ג ב'):

ולא יחלוץ כו'. סנהדרין ק"א ב':

ולא יסב כו'. פ' ע"פ (ק"א א'):

היה רבו כו'. כמ"ש בפ"ה דד"א מעשה בד' זקנים כו' היאך אתן שלום כו':

ולא יתפלל לפניו. במכ"ש מלאחריו וצדו וכ"כ ה"ר יונה:

ואצ"ל כו'. ספ"ג דיומא (ל"ז א'):

וחוץ לד"א כו'. דרשות אחרת הוא וכמש"ש לענין לעבור נגד המתפללים. תר"י:

ואם היה כו'. כן למד שם מהא דאמר בפר"א שאסור ליכנס עם עובדי כוכבים במרחץ וכתב המרדכי שאם קדם א"צ לצאת מר"ג בפ"ד דעבודת כוכבים וכנ"ל סי' קנ"ג ס"ג בהג"ה:

וכ"ז כו'. ערש"י שם:

אע"פ כו'. שם:

ולא ישב כו'. מדרש חזית ועבה"ג:

ודוקא כו' גירסא מוטעת נזדמנה לו לנ"י בכ"ד לחדש וקשה לו למאי אהני להו בתחלה נטילת רשות הא ידעו שילינו שם דשמיני טעון לינה אלא סברו לצאת בכ"ג אבל טעות הוא דבכ"ג יצאו ומוכח להיפך דאפ"ה צריך כו' וביום השמיני נתן להם רשות לילך מחד וביום מחרת איפטורי מיניה ועט"ז וש"ך:

ולא ישב במקומו. מ"ר פ' בהעלותך קצ"ח ב' ואיזה הידור כו' (וכ"ה בתוספתא פ"ג דמגילה):

ולא כו' בפניו. דשלא בפניו אשכחן בכמה מקומות נראין דברי אבא:

י"א דאין אדם כו'. קדושין שם וכתב י"א דרי"ף השמיטו דס"ל דר"א דאמר שם כל ת"ח שאינו כו' פליג על ר' ינאי וקי"ל כר"א דדריש ד"ע (פסחים כ"ב ב' וש"מ) מורא רבך כמורא שמים ואלו מקבל פני שכינה כמה פעמים חייב לעמוד. הרא"ש אבל הרמב"ם וש"פ כתבוהו ופי' אינו רשאי פי' סמ"ג אינו חייב וכ"ה בתוס' ישנים שם ע"ש ועתוס' שם א' ד"ה אין כו' וכ"כ תוס' להדיא בחולין נ"ד ב' ד"ה אין כו' ע"ש:

ודוקא כו'. תוס' בקדושין שם ב' ד"ה אין כו' מהא דרבא דקפיד כו':

ובמקום כו'. כ"כ לתרץ קושית תוס' דשבת הנ"ל דבברכות איירי בכה"ג:

ואפי' תלמידו כו'. קדושין ל"ג כ' שאני רב יחזקאל כו' ה"ק ליה כו':

א"ל למדתני כו'. כמ"ש בסכ"ג ע"ש ועמ"ש בהג"ה:

ואם רצה כו'. בת"ה מסתפק בזה מהא דפ"ו דעירובין (ס"ז ב') דא"ש בדרבנן עבדינן כו' ודחה דשם אינו יודע ודאי שעובר כו' וכמש"ו הרואה רבו כו' הואיל כו' ומתני' ערוכה היא בספ"ב דברכות א"ל למדתנו רבינו כו' וכ"ש לפי' תוס' דכל אבילות מדרבנן ערא"ש וכן אין מקבלין כו':

כ"ז כו'. סנהדרין צ"ט ב' וז"ש בפ"ק דמ"ק (ז' ב') ובפ"ב דחגיגה (י"ד ב') למדתנו רבינו אע"פ שלא למדו ממנו זה וכן בחלק (ק"א א') וש"מ:

עד שיזכיר כו'. עבה"ג וכ"ה בירושלמי דברכות הנ"ל א"ל הכא ר"מ יתיב ודרש ואמר שמעתא משמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמעתא משמיה דר"ע א"ל כ"ע ידעין דר"מ תלמידו דר"ע כו':

כשימות כו'. כמש"ש באביו כ"ב ב' ועבה"ג:

וי"א כו'. כדין שאר מתים שם וכמש"ש לא הושוו כו' וערש"י שם:

ואינו כו'. ברייתא שם כ"ו א':

ומתאבל כו'. שם כ"ה ב' אפי' רבו כו' ואמרינן שם כ' ב' וש"מ מקצת כו':

אפי' כו'. כמו באביו וכנ"ל ס"א חייב כו' ומ"ש לא הושוו כו' לענין דברים השנויים בברייתא איתמר אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא. שם:

מי שרבו כו'. בירושלמי פ"ג דברכות כד דמך ר' ייסא קביל ר' חייא בר ווא אבילייא ואייכלון בשר ואשקון חמר כד דמך ר' חייא בר אבא קביל ר' שמואל בר רב יצחק אבילייא ואייכלון בשר ואשקון חמר כד דמך ר' שמואל בר רב יצחק קביל ר"ז אבילייא ואייכלון טלופחין מימר כמה דהוא מנהגא:

ודוקא כיחו כו'. גמ' שם:

(ליקוט) כל אלו הדברים כו'. סוף כלה רא"א הנותן שלום לרבו כו' ואיזהו רבו כל שלמדו כו' דר"מ די"א כל שרוב חכמתו כו' (ע"כ):

אבל עומד מלפניו כו'. שם ת"ח שבבבל כו' ופי' רש"י ותוס' ורא"ש דדין רבו מובהק להם דאל"כ בלא"ה חכם הכל קורעין עליו אבל רמב"ן כתב משיגיע כו' וקורע כו' כמ"ש כאן וכ"ת מאי רבותיה כנ"ל דעל חכם אינו קורע אלא על גדול ממנו וכן לעמוד לפניו משא"כ ברבו שאינו מובהק אפי' קטן ממנו: (ליקוט) אבל עומד כו'. אבל רש"י שם ד"ה עומדין כו' והרא"ש שם פי' כדין תלמיד לרב וכן משמע בדברי עולא דקאמר ולענין אבידה כו' משמע אבל לענין עמידה וקריעה הלכה כר' יוסי וכ"כ רש"י שם ד"ה קרע כו' ותוס' שם ד"ה ומקרעין כו' וכ"כ בהג"ה בסי' ש"מ וה"ה לענין עמידה מלפניו (ע"כ):

ואין לאדם כו'. עבודת כוכבים י"ט ב' וסוטה כ"ב ב' וכפירש"י והסכים ר"י בתוס' שם:

חכם כו'. בפ"ג דחולין (מ"ד ב') וש"מ:

משקול כו' אבל כו'. תוס' בנדה פ' ב' ד"ה אגמריה כו' פי' דמ"ש אגמריה סמך הדר משינויא קמא והוכיחו מפ"ג דחולין מ"ט א' הונא כו' טריף רב אדא כו' וכ"כ הרא"ש אבל בעבודת כוכבים (ז' א') תירצו תוס' בע"א דשניהם בבה"מ היו:

או שטעה כו'. תוס' בעבודת כוכבים שם וכ"כ הר"נ שם מהא דפ"ד דבכורות מעשה בפרה כו' ובא מעשה כו' ואמרינן בפ"ד דסנהדרין (ל"ג א') אילו איתא לפרה הדרא:

ואפי' אם כו'. ממ"ש בסנהדרין שם דאף בשיקול הדעת אם לא נשא ונתן ביד מחזירין וכן בטומאה וטהרה טימא הטהור דאגע ביה שרץ וכתב דמ"ש אינו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון אבל תוס' בע"ז שם כתבו דהיכא דסוגיא דעלמא כאידך יכול להתיר וכה"ג ההוא דסנהדרין וכמש"ש:

ולכן אין כו'. תוס' בעבודת כוכבים שם ובנדה שם מילתא היכי שאלה כו':

ובלבד כו'. כמ"ש בע"ז שם הנשאל לחכם כו':

ואפי' אם התיר כו'. ירושלמי פי"ט דשבת וקשה מגמ' דעבודת כוכבים נ"ז ב' נפקי שיפורי כו' וכן שם מ' א' וע"כ צ"ל שם להיפך דשל היתר יצאו תחלה ותי' דוקא בחלה הוראתו משא"כ באסר דהטעם משום דשויא חתיכא דאיסורא אבל תוס' שם בע"ז כתבו דרשאי לאסור ופי' הירושלמי להיפך וכ"ד ש"פ וכן איתא להדיא בגמ' סוף ברכות:

וכ"ז באותה כו'. כמ"ש בספ"ג דעירובין בדורו של ר"ג כו' וככמה מקומות:

ואסור לבזותו. במכ"ש:

המובהק. גמ' שם ולענין אבידה כו':

שקול. כ"ה גירסת הרי"ף וכ"ה בירושלמי וכתב הרא"ש מדגריס ברישא לבד שקול ש"מ דוקא ברישא לבד בעינן שקול וז"ש בהג"ה וכן מפרק כו' ואצ"ל בסיפא לענין פדיון שמפורש במתני' ואם היה אביו ת"ח:

האומר לחבירו איני כו'. שלכן אמרו בכ"מ אילו אמרה יהושע ב"נ כו' ול"ק מרע"ה:

ות"ח כו'. יבמות ע"ז א' וש"מ:

בדבר השייך לדידיה. תוס' שם ד"ה אם כו':

ודוקא כו'. ערש"י שם ד"ה דהא כו' ולא משקר וכתב נ"י שבתוס' הקשו ע"ז וכי ח"ו יחשדו לת"ח שישקר אלא שיאמר בדדמי שסבור שכן קיבל מרבו אבל כשרבו קיים דייק ולא אמר בדדמי וז"ש אבל אין שומעין כו':

בכבוד רבו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ד"ש שכתב במי שעלה רבו שלישי לקרוא בתורה אינו רשאי התלמיד להיות הוא המשלים דאיכא זילותא לרבים ואפי' אם קראוהו לא יעלה דמוטב שיבא עשה דכבוד תורה וידחה מה שאמרו מי שקורין אותו לקרוא ואינו עולה עליו הכתוב אומר כו' דכיון דמשום כבוד רבו עביד הכי ליכא בזיון התורה ואם מה שקראו לרבו שלישי היה לכבוד הרב כמו שירת הים וכיוצא פשיטא דשרי ואם רבו נתן לו רשות בכל גוונא חייב לעלות עכ"ד ע"ש:

מותר לחלוק. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תצ"ה. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ה' שהאריך הרבה בזה והמציא עשרה פרטים בענין זה. ועיין בתשובת חוט השני סימן ך' שגדול אחד התרעם עליו על השגתו על גדולי הקדמונים ומה גם לומר דאישתמיט להו דברי הש"ס והפוסקים והשיב לו שאין ע"ז להתרעם כי כן מצינו במחברים שבכל דור ודור שלא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם וזה הלשון אישתמיטתיה הוא לקוח מהש"ס שכן מצינו כמה פעמים שאמרו על גדולי האמוראים והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים ואין חילוק בין רב למעט ע"ש שהאריך בזה ושם תמצא בקיאות נפלאות. ועיין בספר שתי ידות להגאון מהר"ם די לונזאנ"ו באצבע הרביעי שכתב בזה ענין מושכל:

לפני רבו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שכתב דלכן ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר. כי רבותינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי כו' ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו כו' ע"ש וכ"כ הגאון בעל פרי מגדים בראש ספרו על או"ח וע"ש סדר הנהגות הוראות או"ה באריכות:

ואם הוא רחוק מרבו. עיין בתשו' בית יעקב סי' קמ"א שנסתפק בדין שאסור להורות לפני רבו תוך ג' פרסאות אם היה רבו חוץ לג"פ והורה הוראה להכשיר הבהמה ואח"כ בא רבו תוך ג' פרסאות והבהמה קיימת אי חייב לשאול את רבו אם מסכים להוראתו ואם אינו שואל אי נימא דהוי כמורה הוראה לפני רבו או נימא כיון שכבר היתה הוראתו כדין כיון שרבו היה אז חוץ לג"פ א"צ לשאול והביא ראיה מדברי התוספות בסנהדרין דף פ"ט דאם גמר ההוראה כשהיה רבו חוץ לג"פ א"צ לשאול אבל אם באמצע הוראה כגון שהוא נושא ונותן בהוראה עדיין אף שיודע להיכן הדין נוטה נודע לו שבא רבו תוך ג"פ אסור להורות בלי שאלה לרבו ושוב צידד להתיר בזה לפי הטעם שאמרו בגמ' משום דלא אסתייעא מלתא להורות כהלכה ובכה"ג לא שייך זה שיודע הדין על בוריו קודם שנודע לו שבא רבו אסתייעא מלתא ולע"ד אין זה מחוור דמה שאמרו בפ' אע"פ אמר אביי כו' לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא אסתייעא מלתא. הכוונה דלא משום מיחזי כאפקירותא לחוד הוא אלא גם משום דלא כו' וכן משמע בתוס' שם אמנם היכא שהרב מחל על כבודו דינו אמת. ומבואר עוד בתשובת בי"ע שם דממדת חסידות בכל ענין יש לשאול כדאיתא פ"ק דברכות גבי דוד ומפיבושת:

אם בני ביתו. עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"א כתב שם בפשיטות דכל הוראות איסור והיתר שבא לאדם בתוך ביתו שרי להורות אם בר הכי הוא ואפילו במקום רבו כדאיתא במסכת עירובין ר"פ הדר צורבא מרבנן חזי לנפשיה מותר משא"כ לאביו ולאמו ואם יש לו חלק באותה הוראה אפילו שמיני שבשמינית מותר מדמשני שם אנא מיזבן זביני משמע הא אם היה לו חלק בה היה מותר עכ"ד ותימה שלא הביא כלל דברי הטור והמחבר בכאן וגם לא דברי הרא"ש שם שכתב דהדעת נוטה דדוקא בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם כו' אבל דבר או"ה אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו וצ"ע כעת:

שלא יורה כשהוא שתוי. עיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן ק"מ שהביא בשם בעל העיטור דהיינו דוקא בהוראות איסור והיתר אבל מותר לדון דיני ממונות אף כשהוא שתוי: אכן בתשובת הב"ח סימן מ"א פסק דאין חילוק ולכן המחמיר תע"ב ע"ש:

כשהוא שתוי יין. עש"ך ס"ק י"ט מה שתמה על הב"ח ועיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ז מ"ש בזה:

כל חכם כו'. עיין במהרש"א בח"א פ"ג דסוטה שכתב ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך הש"ע והרי הם אין יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו תחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח טעות נפל בהוראתן והרי הן בכלל מבלי עולם ולכן יש לגעור בהן ע"ש. ואפשר דדוקא בזמן הרב מהרש"א שלא היה עדיין שום חיבור על הש"ע אבל האידנא שנתחברו הט"ז וש"ך ומג"א ושארי אחרונים וכל דין מבואר הטעם במקומו שפיר דמי להורות מתוך הש"ע והאחרונים:

ואינו מורה. עיין בס' משנת חכמים ריש הל' דעות ריש לאו ז' שכתב דיש להסתפק בהא דאמרינן במסכת אבות חרב בא לעולם על עינוי הדין והוא דוקא עינוי דין מדיני ממונות או אף הוראות או"ה בכלל שלא ידחה בלך ושוב והביא דברי השל"ה דפוס א"ד דף קפ"ד ע"ב שכתב לאחר שההוראה ברורה אליו לא יחמיץ שוב את ההוראה רק ישיב מיד להשואל דכשם שאסור לענות דין מד"מ ה"נ בכל ההוראות ע"ש והוא ז"ל פלפל בזה וכתב דזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם דלדעת רש"י דכל אדם אסור לענות מקרא דלא תענון כל עינוי במשמע אף עינוי הוראות או"ה אך לדעת הרמב"ם דס"ל דאלמנה ויתום דוקא אבל כל אדם יליף מלא תעשו עול במשפט שפיר יש לחלק בין דיני ממונות ובין הוראות או"ה. וכתב עוד דלכ"ע אסור לעכב הוראה להתיר אשה לבעלה ע"ש באריכות:

רבי מורי. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא שלא בפניו ועיין בספר רגל ישרה ובליקוטי פרי חדש שחולקים על הש"ך בזה מדכתיב אדוני משה כלאם:

דאין לתלמיד לשאול. עיין מ"ש אא"ז בהקדמתו לספר פנים מאירות ח"א דאם עובר לפני הרב ואינו נותן לו שלום הוי דרך בורות ע"ש היטב ובזה מיושב מה שהקשה בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש:

לעמוד בפניו. עיין בתשובת שבו"י ח"א שהעלה דאינו חייב לעמוד לפני רבו בט"ב ועיין בש"ת בא"ח סימן תקנ"ד שהבר"י כתב בשם ב"י ח"ב שמקשה על דבריו ומסיק דחייב ע"ש ובמח"ב כתב שמנהג פשוט בא"י ובח"ל דבט"ב קמים בפני רבנים ות"ח כבשאר ימים אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיה בתורת חיוב ע"ש:

ודוקא. עבה"ט מ"ש בשם תשובת מהרי"כ:

יקשה לו. עיין בספר יום תרועה דף יו"ד ד"ה אמר:

רבו. עיין בתשובת שער אפרים סימן צ"א שכתב במי שגייר גרים (בא"י) והכניסן תחת כנפי השכינה ואח"כ מת מחוייבים לקרוע עליו כדין רבו ע"ש עוד:

להורות עד מ' שנה. עיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ק"מ שהעלה דדוקא הוראות או"ה קאמר אבל מותר לדין דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים ומ"מ לדון ביחידי ראוי להחמיר אם לא שאין גדול ממנו בעיר משא"כ להצטרף לשלשה כו' ע"ש:

בדבר משנה. [כתב בספר לבושי שרד סי' ק"א וז"ל חכם שאסר איזה דבר ויש בדבר ההוא ב' טעמים להטריף וטעם א' נסתר מדבר משנה וטעם הב' נסתר משיקול הדעת דסוגיין דעלמא נ"ל דאם ידע החכם מהמשנה ולא הטריף רק מהטעם הב' אין זה כ"א טעות בשיקול הדעת ואין חבירו יכול להתיר אבל היכא דהוי איפכא שידע מסוגיין דעלמא והטריף מחמת הטעם אשר הוא טעות בדבר משנה הוי טועה בד"מ ויכול אחר להתירן והיכא דטעה בשניהם יש להסתפק מה דינו ומצד הסברא נראה דאין דינו רק כטועה בשקול הדעת עכ"ל] ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ס"א באחד ששלח שלוחו אל המורה והורה לו לאסור בהנאה וזרק שלוחו את המאכל לאיבוד ואח"כ נודע שטעה בדבר משנה אם המורה או השליח חייבים לשלם ופסק דשניהם פטורים ע"ש:

יוכל להתיר. [עבה"ט דהש"ך חולק ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ט שהרבה להשיב על ראיות הש"ך ומסיק שדברי הרמ"א נכונים אך כתב דנראה ברור מלשון הרמ"א דהד דינא לא שייך רק אם חכם הראשון מוכרח להודות לקבלתו כשישמע ולא יחלוק על רבותיו של זה אבל אם גם אחר שיוודע לו יחלוק גם על רבותיו דרב גובריה ודאי שאין רשאי להתיר. ושוב מצא בש"ג פ"ק דע"א שכתב בהדיא כדעת רמ"א ז"ל והוסיף תיבה א' שכתב אם יש לו קבלה אמיתית כו' לשון אמיתית מכוון למ"ש דבעינן שחבירו יודה לקבלתו ע"ש]:

ואפילו אם טעה. עש"ך ס"ק נ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ב' שהשיג על כל דבריו [ועיין ש"ך בח"מ סימן כ"ה ס"ק י"ד מזה]:

אין לשני לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שס"ב שחולק ג"כ על זה אלא אם טעה בשיקול הדעת והתיר מחזירין הוראתו ואוסרים אפילו בעל כרחו דאין חכמה ואין עצה נגד ה' (וכן עשה מעשה בעצמו בסימן שצ"ג שם) ואפילו המתיר בעצמו אינו רשאי לנהוג קולא בדבר כיון דלדעת הרוב טעה בשיקול הדעת ע"ש:

במעשה אחר. עיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ה שכתב דזה דוקא אם נשאל החכם השני עליו אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר וכעין עובדא דמהרי"ק שם אבל להיות קופץ מאליו להתיר מה שאסר חכם אחר לא שמענו ע"ש:

כבוד תלמידך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קצ"ב בענין מה שמצינו לפעמים בש"ס כמה קנטורים וזלזולים כמו ביבמות דף ט' דא"ל רבי ללוי כמדומה לי שאין מוח בקדקדו וכן כד ניים ושכיב אמר להא מלתא וכהנה רבים ע"ש מ"ש בזה:

מפרק משאו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ה בהנהגת הוראות או"ה אות ב' וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים כו' עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ז שחקר במה שפוסקי הלכות סומכים לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם והלא הכתוב בספר הוי קבוע וא"א לבטלו ברוב וכן איך לבטל דעת היחיד ברוב מנין והרי אמרו דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל וניחא ליה דהכא לאו מתורת ביטול אתינן עלה. ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת אחיו רב משולם סי' ה' [עוד שם אות ז' אם אין הרבים מסכימים כו' עיין בתשובת ש"א סימן פ"ח שחולק עליו והסכים לדעת רמ"א בח"מ סימן כ"ה ס"ב דנקראו רבים לכל דבר ע"ש והביאו ג"כ בס"ט לעיל סימן קפ"ח ססק"ד ומשמע שמסכים עמו ע"ש]: