מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין - שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ד

בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ"ה ונ"ח וה"ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל"ו. ש"ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים):

לידה. כתב הט"ז נ"ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי"ל בא"ע סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד"ר כתב הרא"ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד"ר ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד"ר אפ"ה יכול להפר. ש"ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר:

תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ"ל הש"ך:

באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט"ז ועיין בא"ע סימן י"ח ומ"ד:

עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג' דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש"ך מ"ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא"ע סי' צ"ה:

קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ"כ הרא"ש:

וי"א. וכתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הא' בסתם ודעת הב' בל' י"א:

להפר. ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט"ו. ש"ך:

ונשאל. כ' הש"ך ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט"ז אע"ג דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות:

מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סי"א:

יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ' הט"ז דאף לדעת הי"א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ"ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ"ל:

לבדו. ואפי' הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי"א לעיל ס"ה שכל א' מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא"כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט"ו) וה"ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח"כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ"ל הש"ך:

יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס"ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א"כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש"ך:

משארסתיך. ואע"ג דהארוס יכול להפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ"מ אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב"ח:

אחר. כתב הש"ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל ס"ה אבל לא לסברת הרמב"ם שם:

ולהרמב"ם. והט"ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב"ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ"ל והב"י כתב דאף לדעת הרמב"ם דוקא אם שמע אח"כ אבל שמע בחייו אע"פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח"כ ע"ש:

חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב"י וס"ל דאפי' נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש"ך דעיקר כדעת הב"י וכן משמע בש"ס ולא כב"ח וכ"כ הט"ז ע"ש:

האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון:

נדר. וכ"ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ"כ הט"ז והש"ך:

שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל):

לשמוע. כתב הש"ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע"ג דשמע האב ולא הפר אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב:

האב. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ"מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש"ך:

שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ"כ הט"ז:

חזרה. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל ס"ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז:

לאחר. והט"ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע"ש:

לצערה. ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר"ן וע"ל סמ"א:

הקמה. כיון שעכ"פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול"ד לההיא דסכ"א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו'. ט"ז:

לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו:

בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע"ד בעלה. ט"ז:

הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע"י ג' הדיוטות. ש"ך:

לצורך. (אע"ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש"ך וע"ל סל"ח:

שומע. דראוי לשמוע בעינן:

ואח"כ. ומסיק הרא"ש שצ"ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע:

אישות. כמו שנתבאר בא"ע סימן מ"ג:

שיחול. כ' הש"ך דדין זה צ"ע דהא לקמן סס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם המה מכוונים וז"ל דכי אמרי' שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ"ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ"ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן):

חולקין. אכולה מילתא קאי. ש"ך:

וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע"פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע"ל סימן ש"מ סכ"ד עכ"ל הש"ך:

ורצה. אע"פ שלא חזר והפר לה בפי' הוי הפרה גם פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א"צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש"ך:

כלום. כיון דבטעות הוי:

מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ' הט"ז דבמתני' יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס"ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס' בכתובות ואסיקנא בתימה עכ"ל:

מותר. דבכ"ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי' בפתח וחרטה ש"ך:

שרואה. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה עכ"ל הש"ך:

קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש"ך:

וי"א. כתב הט"ז דדברי רמ"א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ"פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש"ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא"כ במאי פליג הרמ"א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' דיפה כוון הרמ"א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע"ש):

ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס"א (והי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ"כ הט"ז והש"ך:

והתפיס. פי' שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא"ל מסעיף ל"ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ"מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ"כ הש"ך:

בטל. והש"ך בנה"כ הניח דברי המחבר בצ"ע בדין זה ע"ש:

שליח. כ' הש"ך אע"ג דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:

יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם וכ' הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה:

שמתיר. וכ' הש"ך דנ"ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו:

דרחיצה. כ' הב"ח דהאי רחיצה ט"ס הוא דברחיצה ליכא מ"ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט"ז והש"ך כתבו דאין כאן ט"ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב"ן שס"ל כן והזכירו הרא"ש ע"ש:

העולם. פי' הט"ז היינו ליום א' דאל"כ לא הוי נדר כלל כמ"ש בסי' רל"ב ס"ה והש"ך כ' אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב"ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א' לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:

רע. פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאל"כ למה יקרא עינוי נפש. ט"ז:

המשתה. ע"ל סי' רל"ה ס"ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש"ך:

ההפרה. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סל"ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ' רמ"א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ"מ הכא שאני מאחר דא"א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא"כ התם שבידו להפר הכל:

לבריות. פי' מבריות והדעה הא' ס"ל כדעה הא' בסעיף ס' דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב' ס"ל כהרמב"ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה בסעיף ס' וצ"ע עכ"ל הט"ז:

ופאה. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר ש"ך:

להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו:

חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט"ז וכ' הש"ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב"י דא"צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ' דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה"כ הסכים עם הב"ח והפרישה והשיג על הט"ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות):

ידי. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב"ל וכתב ב"י בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא"ע סי' פ"א דשם כתב המחבר דעת הרמב"ם דאצ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט"ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו' אבל בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ א"צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע"ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע"כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא"כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א"צ להפר עכ"ל:

ממלאכות. כמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע"ש:

שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א פרישה וע"ל ס"ק ס' שם כתבתי דהט"ז חולק ע"ז:

כ"ז כו' או נערה. מתני' בפ"ה דנדה מ"ז א':

בגרה. שם ומתני' פ"י דנדרים ע' א':

או נשאת. מתני' בפ"ד דכתובות מ"ח וע"ש מ"ט א' דתדר"י כו' ופשוט בכמה מקומות ועיקרה בספרי ואם היו תהיה לאיש כו' לא בא הכתוב לחלוק אלא רשותו שכ"ז שהיא בבית אביה אביה ובעלה מפירין נדריה ניסת אין אביה מפר נדריה:

משתכנס לחופה. מתני' בנדרים ע"ג ב' וער"ג שם ד"ה עד שתכנס כו' וע"ש בגמ':

עד שתתגרש. מפורש בתורה ונדר אלמנה כו':

וכן כל כו'. אפי' בשניות תניא בתוספתא פ"ב דיבמות דאין מיפר נדריה (וברישא שם תניא בעריות):

נשאת כו'. (בתוספתא שם) ספרי ונדר אלמנה וגרושה כו' או אפי' נתאלמנה מזה וניסת לזה קורא אני עליו ונדר אלמנה וגרושה לפי שמצינו באלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל ואם בית אישה נדרה מכל מקום וט"ס אלו ב' תיבות לפי שמצינו וצ"ל ומצינו או צ"ל כגון וכ"ה כספרי זוטא אשה כו' מת"ל בכל הפרשה לרבות אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ולממזר ולכותי ולחלל וקלות הן משניות כמו בכתובה ופירות ובלאות כמ"ש בפ"ט דיבמות פ"ד פ"ה (ועתוס' דיבמות פ"ט ב' סד"ה כיון):

משתתארס כו'. אין כו' ולא כו'. רפ"י דנדרים:

עד כו' אפי' כו'. שם ע"ג במתני' וגמ':

ואפי' נדרים כו'. גמ' שם ס"ז ב' ומיניה ארוס כו':

ואם הפר כו'. שם רפ"י ס"ז א':

ומיהו חלקו כו'. שם ס"ח ס"ט:

וצריך שישמעו כו'. כתב סמ"ג דכ"מ שם ע"ב א' בשלא שמע ארוס ושמע האב דבו ביום כו' ודבריו צ"ע וכבר דחאו לח"מ ע"ש אבל לכאורה משמע שם ס"ח א' או ששמע והפר ומת כו' משמע הא ביום שלאחריו לא כיון שאם היה חי לא היה יכול להפר האב ה"נ לאחר מיתתו אבל הר"נ דחאה שם ע"ש בד"ה ת"ש כו' וכן גורס הרא"ש שם בפסקיו או שמע ושתק ומת בו ביום כו' וכתב שם ומיפר האב ביום שמועה וא"צ כו' וכ"ה ברמב"ם ג"כ בפי"א הלכה ט"ז או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום ומיהו מזה אין ראיה להיפך דשאני התם שמת הארוס ונתרוקנה רשות לאב וכ"כ לח"מ. אלא הרמב"ם למד מן המקראות כמש"ש שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ואם היו תהיה לאיש כו' ביום שמעו הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס ה"ז מפר ביום שמוע האב וה"ה אם שמע הארוס והפר כו' ופי' פשטא דמקראות אלו שביום שמעו קאי שישמעו שניהם ביום א' ולא פי' על יום שמעו משום דקשיא ליה הספרי דתניא שם ואם הניא אביה כו' לימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר להקם באב מנין כו' ת"ל אלה החקים כו' מקיש האב לבעל כו' ואע"ג דבאב גופיה כתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וכן אמר שם בספרי ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' לימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר ולא למד מהמקרא הראשון ושמע אישת ביום שמעו וזה שהביא הרמב"ם במקום זה ראיה מהמקראות:

וי"א כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ן וכתב והכי מסתבר ומ"ש הב"י שכ"כ הרא"ש ל"נ כמש"ל וכן דחאה לח"מ כנ"ל ולכן לא הביאו הטור בשם אביו:

ואם נתארסה כו'. מתני' וגמ' פ"ט ב':

אם קיים כו'. דבריו תמוהין דבגמרא לא קאמר אלא אם הפר א' מהן בתחלה שהפסיק בין ההפרות הקמה וער"נ ורא"ש שם ודברי ש"ע מועתקין מדברי הטור והטור קאי אמ"ש למעלה ואם הפר א' בלא ב' לא הותר כו' ואם קיים כו' וכן הרמב"ם כתב בפי"ג שקיים לה והפר האחר ואח"כ נשאל והיתה גירסתו בגמ' להיפך דקיים א' והפר א' מהן וחזר המקיים כו' וגירסתו נכונה דלגירסא שלנו ל"ל וחזר המקיים הא בדידיה קמשתעי:

א"י להפר כו'. כדברי הרמב"ם הביאו הר"נ שם ד"ה וחזר וכן הסכים הרא"ש שם בפי' ובפסקיו:

שומרת כו'. ער"נ שם ע"ה א' ד"ה כשם כו':

הלך כו'. גמ' פ"ט א' זה הכלל כו':

מסרה האב כו'. שם לאתויי מסר כו' וער"נ שם וכן בכתובות מ"ט א' דתדר"י כו' כיון שיצאתה כו':

וי"א כו'. טור וכ"כ רש"י בכתובות שם מ"ח ב' ד"ה שמואל כו' וע"ש ד"ה תיובתא כו' אבל תוס' שם ד"ה ושמואל חולקין עליו וכן משמע שם מ"ט א' דוקא שנתארמלה כו' וכן משמע שם בנדרים לפי' הר"נ שם ד"ה זה הכלל דה"ל הך מסירה כו' אבל כו' וכ"ה ברמב"ם פי"א מסר האב כו' שאין הבעל מיפר בקודמין משמע הא בנדרים שנדרה אחר שנמסרה יכול להפר כדברי הר"נ וכ"כ בכ"מ ובבד"ה:

נערה כו'. מתני' פ"ט ב' נערה בוגרת ואביה קיים וגמ' שם ע' ב' ה"ד כו' ועש"ך וה"ה נדרה כו':

נדרה כו'. מתני' שם שמשתכנס כו' אע"ג שהאב א"ל כל נדרים שנדרת כו':

ושמע אביה. כן אוקים בגמ' שם לכי שמע וער"נ שם ד"ה אורחיה כו':

מת הארוס כו'. מתני' שם ע' א':

אפי' מה כו'. גמ' שם ב':

ואפי' יש לה כו'. טור וער"נ ע"ח א' בד"ה כשם. מיהו מסתברא כו':

ועשה כו'. כנ"ל ס"ז:

ודוקא כו' אבל כו'. שם ס"ח אימתי כו' וער"נ שם ד"ה ת"ש כו':

ולהרמב"ם כו'. שמפרש מש"ש ס"ט א' אר"נ ה"ה כו' קאי אבל הבבי דסיפא שבין הפר הבעל בין הפר האב א"י האב להפר עוד דמקלש קליש כיון דהפר הא' דהא עיקר הבעיא בהפר הבעל אלא שה"ה בהפר האב כמש"ש הרא"ש והר"נ וכן שם ע"א א' פליגי ב"ה וב"ש אי מיגז או לא ושם בהפר בעל אלא דשם מיירי בע"א בחזרה ונתארסה אלא דמ"מ דפלוגתייהו גם בהפרת הבעל וזש"ש מ"ח ב' שמע בעלה והפר לה כו' זו היא ששנינו כו' ולא כייל בהדי רישא אימתי אמרו כו' אבל דעת הרא"ש והר"נ שם דבהך בבא ל"פ וער"נ שם ד"ה שמע בעלה כו' זו היא ששנינו כו' וברא"ש ס"ט א' ד"ה הן הן כו':

ואח"כ שמע כו'. הא שמע קודם ל"פ הרמב"ם דהוא רישא אז ששמע והפר כו' דבזה ל"פ ב"ה דשם כללינהו גם לא שמע הבעל או שמע ושתיק ולכן חילק בסיפא שמע בעלה כו' משום פלוגתייהו כנ"ל:

כנסה או כו'. כתובות מ"ט א':

נדרה כו' לארוס זה כו' ע"א ב' איבעיא ודוקא ששמע בעלה:

או לאחד כו'. מתני' שם א':

כנסה ונדרה כו'. מתני' פ"ט א' ואוקמינן שם ע"ב א' בנשואה וער"ג שם פ"ט א' ד"ה נדרה כו' וע"כ מיירי בחזרה ונתארסה לבד דאל"כ מאי קמ"ל דאפי' לא גירשה בנישואין אין הבעל מפר נדרי אירוסין כנ"ל וכן שם בגמ' לאתויי מסר כו' וערא"ש שם בפי' ד"ה זה הכלל כו' לאתויי מסר כו' ע"כ נמי מיירי כה"ג וער"נ ע"ב א' ד"ה אמרי כו':

ולא שמע כו'. דאי שמע אפי' באירוסין כמ"ש בס"כ:

מת האב כו'. מתני' ע' א':

אפי' אם כו'. לשון הרמב"ם ור"ל דמש"ש ס"ח כ' שמע אבוה כו' זו היא ששנינו כו' שמע בעלה כו'. אין הבעל יכול להפר כו' אמר בשניהם לא הספיק ל"ד אלא איידי תרי בבי דחוזר האב ומפר חלקו של בעל דפליגי ב"ה לדעת הרמב"ם אשניהם כנ"ל סי"א דוקא בלא הספיק כמש"ש בסעיף הנ"ל וכן בסיפא דהפר האב וכמ"ש בסט"ז אמר ג"כ באלו הבבות לא הספיק וראיה ממש"ש ע' במתני' מת הבעל כו' ומוקמי בגמ' אפי' שמע הארוס וכן שם ס"ח א' אימתי כו' וע"כ בששמעו שניהם כמש"ל סי"א וא"כ ה"ה רישא מת האב כו' אבל הרא"ש והר"נ ס"ל דגם לא הספיק דחוזר האב ומפר ל"ד כמ"ש בסט"ז ע"כ פי' דכל שמע ולא הספיק דברייתא הכל לרבותא וכ"ה בטור ומ"מ כאן לדינא אין נ"מ בס' זה:

וכן אם כו'. לשון ש"ע ונקט לשון הברייתא ולא הספיק ול"ד ולא היה צ"ל אלא והפר האב או שהפר הבעל לבד כו':

שמע אביה כו'. כפי' הרא"ש והר"נ דב"ה ל"פ אלא אסיפא לבד אבל הרמב"ם מפרש דפליגי ארישא כמ"ש בפי"א הלכה י"ט ולדידיה לא הספיק דוקא כמו ברישא וכמ"ש בסי"א אבל לדברי הרא"ש והר"נ וש"פ ל"ד וכנ"ל:

ואם חזרה כו' ער"נ ע"א א' ד"ה אביה ובעלה כו':

ויש חולקין כו'. כפי' התוס' והרא"ש דגם ארישא פליגי ב"ה והביאה ג"כ הר"נ שם ב':

נדרה כו' ואם לא כו'. ע"ב א' א"ה מאי אריא כו' כשלא כו':

נדרה והיא כו'. שם ת"ש נדרה כו' הב"ע כו' וז"ש ולא שמע אבל בסי"ז אפי' שמע גם הארוס לכן כתב שם ומת ומ"ש ושמע האב לישנא דגמ' נקט:

נערה המאורסה כו'. שם קושית הב"ע בשלא שמע כו' וס"ד דגם האב לא שמע כמש"ש ובסי"ז אמר שני הבבות במת וכאן בסי"ח וסי"ט אמר בנתגרשה:

הא דאמרינן כו'. בעיא שם ולחומרא. והרא"ש בפסקיו וכ"ד הרמב"ן אבל הרשב"א חולק ועבר"נ ד"ה ולענין כו':

אין כו' ולא כו'. פשוט שם ע"ב א' וש"מ ועיקרה בספרי ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' לימד כו' ושם למעלה מזה ואם הניא אביה אותה כו' באב מנין כו' ת"ל אלה החקים אשר צוה ה' את משה ע"כ אתה מקיש את האב לבעל כו':

ודוקא כו'. עתוס' דשבת קנ"ז א' ד"ה והלכתא כו' וכן מסקנת הרא"ש בנדרים שם בפסקיו וכ"פ הרמב"ם וש"פ:

שאם כו'. מתני' בנדרים שם:

ושעת ידיעתו כו'. ר"נ שם ד"ה יפה כו' וד"ה ר"מ וכסברא האחרונה וכן פי' הר"נ ספ"י ע"ט א' ד"ה וחכמים כו' וע"ב ל"פ רבנן כו' וכ"כ הרא"ש שם בפי' ד"ה ר"מ כו':

נדרה כו'. דקיום בטעות הוי קיום. שם וצ"ע:

וה"ה כו'. כנ"ל בסכ"א דע"כ ל"פ רבנן אלא משום דס"ל דלא הוי יום שמיעה משא"כ כאן:

ואם נשאל כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' המדיר (ע"ד ב') וש"מ וע"ל ס"נ:

בעל כו'. ממ"ש בכתובות ע"א הב"ע כגון כו' וערש"י שם ר"ה שנדרה כו' לא תבקש כו' וכ"ש בשתיקת הבעל וכמש"ש והתניא האשה כו' ולא הפר כו' ואם אמר כו' ושם ב' אבל הכא דנדרה כו' וכ"כ רש"י ביבמות כ"ה ב' ד"ה בנדר כו' וכן פי' רא"מ מ"ש ברפ"י דנדרים יש שאלה בהקם דר"ל כה"ג וכ"ה בירושלמי כפי' רא"מ. הגמ"ר ספ"ג דשבת:

וי"א כו'. ממ"ש בשבת מ"ו ב' מתיב רב"ח מפירין כו' ולא משני דסגי בג' הדיוטות כמש"ש בסמוך. הגמ"ר שם. ובספרי כל נדר וכל שבועת כו' ת"ל לענות נפש מה זה נדר שאין מתחלל ע"י אחרים כו' ר"ל מה עינוי נפש שאין ניתר ע"י אחרים ומתחלל ע"י בעל ה"ה לדברים שבינו לבינה. מרדכי פ"ד דגטין בשם ר"י. ובכתובות שם הוא נותן אצבע כו' ואי יכולה להתיר מאי קעביד ה"ה יכולה להתיר. מהרמ"מ סי' י"ח ע"ש שהאריך מאד. וכתב מהרי"ק ראיתי רבותי נוהגין להתיר אחר שתיקת הבעל כדעת המתירין ואפשר לחלק בין שתיקה לקיום ע"כ יש לנהוג שישאל הבעל על ההקם כו' וז"ש כאן וי"א כו' אבל כו' וטוב כו':

ואם אינו כו'. עש"ך:

אע"פ כו'. גמ' שם וכנ"ל סכ"א:

אלא כו'. שם:

או האב. רא"ש ד"ה מהו ור"נ שם וכמש"ש בגמ' א"ר ת"ש דרך כו':

יכול כו'. ער"נ שם ע"ג א' ד"ה משום כו':

והוא כו'. ר"נ ד"ה בעי ורא"ש ד"ה חרש כו' ע"ש:

וי"ח כו'. הרא"ש בפסקיו כתב דלא איפשיטא וכתב הטור ולחומרא:

ומיהו כו'. הרא"ש ד"ה ומשני כו' אבל מסיק שם דוקא שאמר בפי' לכי שמענא וכ"ד הר"נ שם וע"ש ד"ה ת"ש וד"ה ה"נ כו':

השוטה כו'. וכ"כ הרא"ש ד"ה הרש כו':

לפי כו'. כמ"ש בספ"י דיבמות ורפי"ד שם וה"ה לשוטה כמש"ש ושם:

אבל כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו' ורא"ש בפסקיו שם:

(ליקוט) ואפי' שלא בפניה. ממ"ש (נזיר כ"ג א' וש"מ) הפר בעלה ולא ידעה כו' (ע"כ):

וי"א כו'. הב"י והרב קצרו בדברי רי"ו ונתנו מכשול למעיינים דהלח"מ טעה וכתב דהר"ר יונה פסק כר"נ אלא שסובר כסברא הראשונה שכתב הר"נ צ' ב' בד"ה מיהו. וא"ד כו' ולדבריו ה"ל להרב להגיה לקמן סעיף ס"ט ובסי' רכ"ח סי"ז אבל המעיין ברי"ו ששם כתב להדיא כרבנן אלא שכתב דוקא שתלתה בדבר שיש בו עינוי או בינו לבינה כו' ול"ד לאומר אחר ל' יום דהתם חייל ממילא וכ"כ הר"נ שם פ' א' ד"ה ור' יוסי כו' והקשה כו' וי"ל כו' אלא שהוסיף הר"נ וכתב א"נ כגון כו' ולמד ממש"ש פ"ט ב' קונם שאיני כו' וכ"כ שם צ' א' ד"ה מיהו כו' אבל רי"ו לא מחלק בזה דס"ל כדעת הטור והרא"ש בפי' שם ד"ה קונם כו' דהוי דברים שבינו לבינה וכמ"ש רי"ו שם להדיא וכמ"ש בש"ע בסעיף ס"ט ודברים כו':

הבעל כו' וי"ח. ער"נ שם ד"ה לא כו' ולענין כו':

וכן כו'. הרא"ש ור"נ שם:

אין כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ"ק דעבודת כובבים (ז' א') דבשל תורה הלך אחר המחמיר הרא"ש שם וש"פ: (ליקוט) אין כו'. לא כ' כלשון הגמ' האומר לשליח כל הנדרים כו' משום דבכה"ג לכ"ע א"י להפר דפלוגתייהו הוא אליבא דר"א כמ"ש בנזיר י"ב ב' ואנן קי"ל כרבנן וערא"ש בנדרים שם (ע"כ):

לא להקמה. כמש"ש אישה יקימנו כו':

כי כן כו'. ר"ל כמ"ש בסל"ג א"ל נדרה כו' וער"נ שם ד"ה רב אשי כו וקי"ל כרב אשי וכ"פ הרא"ש שם:

ורצה כו'. וכ"כ בסל"ג והוא שרוצה כו'. טור וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם:

ואם קיים כו'. תוספתא הביאה הר"נ במתני' שם ד"ה וסבור כו'. וכ"ש דשתיקה אינה כלום וז"ש כשנודע כו':

כל ההפרה כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו':

וה"ה כו'. כמש"ש במתני' ע"ב ב' שמשתכנס כו':

אסרה כו'. עבה"ג אבל גירסא אחרת לרמב"ן ורא"ש וער"נ שם:

וי"ח כו'. כסתם מתני' דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' (כמ"ש ביבמות מ"ב ב') ופי' אחר להר"נ לפי גירסת ספרים שלנו ע"ש בד"ה אבל חכ"א כו':

ודוקא כו'. מתני' שם וכר"ש וע"ל ר"ס רכ"ט:

אע"פ שאינה מכרת. בקיים דהא אפי' קיים בלבו סגי כמ"ש בסמ"א. וכהפרה נמי דהא אפי' שלא בפניה סגי כמ"ש למטה וכן בכל לשון:

וכל לשון כו'. ע"ז ב' יפה עשית כו' וכ' הרמב"ם והטור וא"י למה השמיטו בש"ע וער"ג שם סד"ה תניא. ונראה בעיני כו':

אפי' עשה כו'. ק"ו משתיקה שם ע"ט א':

או בטל. גמ' שם לא יאמר כו' בטל כו' וירושלמי הביאו הרא"ש שם בפסקיו:

או אין כו'. גירסת הרמב"ם היתה בברייתא שם א"א שתדורי לא אמר כלום אין זה נדר יפה עשית כו' דבריו קיימין:

שעניינם עקירת כו'. ער"מ בפירושו בפ' עשירי על מתני' הפרת נדרים כל היום ולשון ספרי כו' לפי שענין הפרה כו' וברפ"ד דנזיר מתני' א' וממה שצריך שתדעהו כו' והוא מ"ש בזאת כו' ועכ"מ ולח"מ:

בין כו'. כמ"ש בנזיר כ"ג א' הפר לה בעלה כו': (או אין כאן נדר. ירושלמי והביאו הרא"ש ור"נ. וגירסת הרמב"ן ורא"ש בברייתא שם כן):

מחול כו'. כמש"ש בעל שאמר כו' וכ"ז היא לשון חכם כמ"ש בסי' רכ"ח ס"ג וער"נ שם ד"ה א"ר יוחנן כו' ודרשינן כו' וכ"ש מחול שהוא מ"ש אבל אחרים מוחלין ושרוי הוא לשון מותר ג"כ. ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר כו':

ויש מי כו'. כגירסא שלנו וכ"ה בתוספתא:

בד"א כו'. ערא"ש ע"ז ב' ד"ה ואר"י. א"נ פלוגתא כו' וכ"כ הר"נ שם ד"ה אחד כו' בשם תוס' וכ"כ שם ע"ט א' ד"ה הפר:

כ"ז כו'. מתני' ר"פ בתרא דנזיר והביאה הרא"ש שם בנדרים:

אא"כ כו'. כנ"ל ולאפוקי דעת הרמב"ם:

ולהרמב"ם כו'. לתרץ קושיא הנ"ל של הר"נ והרא"ש ומש"ש דאף בטלי ואכלי צריך שיבטל בלבו היינו באינה אוכלת אבל באוכלת א"צ לומר וז"ש בברייתא שם ובה"א אחד כו' וער"מ בפי' לנדרים שם אבל הם אמרו לא יאמר אדם לאשתו כו' וז"ש ה"ז אוכלת כו' וכ"כ לח"מ:

המפר כו'. זה שייך לסברא שלמעלה שכתב ולהרמב"ם כו' וכמ"ש בהג"ה כ"ז כו':

לפיכך כו'. כ"ה גירסת הרמב"ם שם קיים א"י להפר הפר יכול לקיים:

אלא כו'. כמש"ש פ"ז א':

א"ל כו'. מהתוספתא הביאה הכ"מ שם וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה: (ליקוט) א"ל כו'. תוספתא דטהרות והביאה הר"ש שם בפ"ה מתני' ט' עוד תניא בתוספתא כיצד כו' א"ל כו' וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה נאמן כו' (ע"כ):

ה"ז מופר. כגירסא שלנו דהפרה חיילא וכ"כ הר"נ שם וכ"כ הרא"ש שם ובפסקיו בשם הרא"מ:

וי"א כו'. כפי' השני ברא"ש שם ושם וכתב הטור ולחומרא:

א"ל כו' או כו'. ער"נ ד"ה בעי רבה קיים מופר כו':

ולהרמב"ם כו'. צ"ע וגם הר"נ תמה עליו:

וי"א כו'. ערא"ש ד"ה ואת"ל כו' וכ"מ בגמ' שם ונראה דגם הרמב"ם ס"ל כן וכמו שמפורש בגמ' להדיא:

א"ל כו' עבר כו'. וכשעברה כו'. מפרש מ"ש בגמ' שם כמ"ד לה מופר ליכי לאחר שעה שר"ל שלאחר שעה א"ל כן:

וי"א כו'. עתוס' דכתובות ע"א ב' ד"ה אבל כו':

כיצד כו'. ט"ס כאן וכצ"ל כיצד כו' כלומר כו' א"י להפר לה שזה כמו שתלה נדרו בנדרה א"ל הריני נזיר ומה כו' ה"ז יפר לה ושלו קיים א"ל הריני נזירה כו' וכבר הרגיש בזה לח"מ ושאר אחרונים:

הבעל. דוקא. לפי' הרמב"ם כמ"ש בסי' רכ"ח סט"ז:

אין הבעל כו'. ער"נ ח' ב' ד"ה ש"מ כו' ושם פ"א ב' ד"ה וגרסינן כו' וכ"כ הרא"ש שם ואע"ג שבפ"ק שם מסתפק אם שרי בהדי אחריני אפי' לר"י הב"י דייק מלשון הטור דאפי' בכה"ג אסור וכ"מ בפי' הרא"ש שם ד"ה הוה ליה כו':

אבל כו'. כמש"ש ע"ז ב' אר"נ הלכה כו':

י"א כו'. ר"נ ורא"ש ברפי"א ד"ה ואלו כו' שיש כו' וער"נ ס"ח א' ד"ה לומר כו' וכ"כ הרא"ש בפסקיו ברפי"א:

ויש כו'. דייק ממש"ש ע"ט ב' הכל בבעל וכן שם ס"ח א' לומר שהבעל כו' אבל כ"ז אינו שוה משום דעיקר עינוי נפש כתיב בבעל קאמר בבעל וכן (בספרי) יליף לה לבעל ואח"כ יליף הכל מאלה החקים לאב ותדע שהרי לתדר"י למד ממ"ש בין איש לאשתו בין כו' וא"א לדחות מ"ש בהדיא בספרי וירושלמי:

ויש מי כו'. לתרץ דברי הרמב"ם ואינו כלום דמספרי וירושלמי לא משמע כן ואמרינן שם ע' ב' מקיש כו' ואפשר שדייק מספרי שם אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש האב מנין כו' לא אם אמרת בבעל שאין הרשות מתרוקנת לו כו' תאמר באב שהרשות כו' ואינו דמשם משמע להיפך:

איזו כו'. מתני' רפי"א:

כיחול ופרכוס. שם פ"א ב' וכרבנן:

כגון כו'. מסקנא שם פ' ב':

אפילו לא כו'. שם א' ואע"ג דא"צ למסקנא כמ"ש הר"נ שם ב' ד"ה אלא כו' מ"מ הגמ' לא הדר מזה אלא דקשיא להו שנית כו':

וי"א כו'. משום דכולה פרקין ר' יוסי היא אבל סברא ראשונה היא דעת הרמב"ן והרא"ש דהלכה כחכמים וער"נ פ"א א' ד"ה אלא לאו כו' ושם פ"ב ב' ד"ה וכיון כו' וערא"ש בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כרבנן כו' וצ"ל הרמב"ן בנו"ן ושם וכן מסתבר דהלכה כרבנן אבל הרמב"ן ז"ל כו' וצ"ל הרמב"ם במ"ם:

דרחיצה כו'. כצ"ל ואע"ג דברמב"ם איתא כיחול וקישוט ט"ס הוא דלא כב"י שהרי אמרינן בהדיא פ' א"ב פ"א א' דאף רחיצה לא הוי ענוי נפש לר' יוסי:

וכ"ז כו'. ד"נ ע"ט א' ד"ה אם אתקשט כו' והכי איתא כו' ור"ל דאמרינן שם ע"א ב' הב"ע בדברים כו' משמע דלד"ה הוי דברים שבינו לבינה אבל כבר סתר תוס' שם ד"ה ה"ג גירסא זו ע"ש וצ"ע דהא אמרינן בנדרים שם פ"א א' איבעיא להו כו' ר"ה אמר אין מפר שלא כו' אלמא דפליגי כה"ג וערא"ש שם ד"ה פיר כו' ואע"ג שהר"נ מפרש שם ארחיצה מ"מ צ"ע:

או אפי' פירות כו' או כו'. שם דלא כר' יוסי וכנ"ל:

ואפי' אינו חנוני. שם פ"ב א' וכשמואל:

ולהרמב"ם כו'. דפסק כר"י אבל מודה בפירות העולם כמ"ש במתני':

נדרה כו'. ער"נ שם פ"ג ב' סד"ה אמרי וכ"ש לבית המשתה כו' וע' כמתני' דכתובות ע"א כ' המדיר כו' ושם כגמ' בשלמא לבית המשתה כו' ומוקמינן שם למתני' בנדרה היא כו' וקסבר הוא כו' וכ"כ הר"נ שם דגם מתני' דסיפא ע"כ בכה"ג וכתב שם דכ"ז עינוי נפש הוא וכדברי רי"ו. אבל הטור כתב סי' רל"ה דכ"ז אינן עינוי נפש ועמש"ש בס"ג וכ"כ בטוש"ע א"ע סי' ע"ד ס"ד:

יש כו'. טור:

ויש כו'. טור בשם אביו הרא"ש והוא מ"ש בפסקיו שם ודוקא משום עינוי נפש כו' וליתא משום דמתני' ר"י הוא כנ"ל וכ"כ בפי' שם במתני' ד"ה קונם שאני כו' וכ"כ הר"נ שם ד"ה אינו כו' וערא"ש פ"ב ב' ד"ה דאר"ה כולה כו' וכ"כ הר"נ שם:

נדרה כו'. עבה"ג ואע"ג דרבא בתראה מ"מ הלכה כר"נ רבו. הרא"ש:

ולאחר כו' הר"נ שם ד"ה ר"ג כו':

וכן הוא כו'. שם ט"ו ב':

ודברים כו'. הרא"ש שם ד"ה קונם כו' וד"ה ר"נ כו':

ודוקא שאמרה כו'. הרא"ש שם בפסקיו ובכתובות שם וכמש"ש אלא אר"ה בדר"י באומרת כו'. והרמב"ם כתב דוקא בהקדישה צ"ל יקדשו (כו') אבל בקונם א"צ וכ"כ בש"ע א"ע סי' פ"א ס"ב וטעמו דס"ל כי מתרצינן במסקנא שאני קונמות כו' א"צ לתי' הראשון באומרת כו' דאע"ג דבהקדש בדק הבית אין אדם מקדיש דשלב"ל כמ"ש הרמב"ם בהלכות זכיה מ"מ בקדושת הגוף מקדיש כמ"ש ברפ"ה דתמורה כ"ד ב' מבכרת כו' ושם כ"ה א' קסבר רשב"ג ולדות כו' ואעפ"כ מודה ברישא ועובר הוי דשלב"ל וכמ"ש בקדושין ס"ב ב' ובפ"ט לב"ב (קמ"ב) ומ"מ דוקא במעוברת וכמש"ש בקדושין כמאן אזלא כו' וז"ש שאני קונמות כו' אבל הרא"ש והטור ס"ל דמ"ש שאני קונמות כו' לא תי' אלא קושיא והא משעבדן ידיה לבעל אבל דשלב"ל צ"ל יקדשו כו' וער"נ שם ד"ה אא"ר אשי כו' וכ"מ ממ"ש ביבמות צ"ג א' ובקדושין ס"ג א' האיתמר עלה כו' משמע דמסקנא הכי אבל תוס' בקדושין שם ד"ה וידים כו' וה"ה כו' וכדברי הרמב"ם. ומ"מ דברי הרמב"ם צ"ע באומרת יקדשו ובלא קונם קשה קושית הגמ' והא משעבדן ידיה לבעל:

יקדשו כו'. ואצ"ל לכי מגרשה דכי משני שאני קונמות מתורץ קושיא והא משעבדן כו'. ב"י ועתוס' בנדרים שם:

לפני בקרו כו' ואינם כו'. ערא"ש שם ד"ה שלא אתן כו' והא כו' והר"נ שם ד"ה שלא כו' והר"נ כתב כגירסת הרי"ף שם והרא"ש כתב כגירסת רש"י שם וערא"ש פ"ה דכתובות סכ"ו ולתוס' גירסא אחרת וע"ש בכתובות ס"א ב' ד"ה לא כו' והרמב"ם גורס בנדרים שם מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכתב ב"י משום דסובר כגירסת הרי"ף וסובר דוקא תבן חייבת ולא מים דסתם השקאה בנהר וכל כבודה כו' ובש"ע כאן לא נקט אלא בקרו וכרי"ף וכמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו ובכ"ע אפי' לא הכניסה כו':

אשה כו'. עש"ך:

ביום. עיין בתשובת ראש יוסף תשובה ו' דף י"ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל' יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס"ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא"כ מה שלא הפר היה משום שטעה בדין אפ"ה אינו יכול להפר דזה דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז וה"ה למי שיודע כו' ע"ש:

ויש חולקין. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"א מ"ש בזה]:

ויש חולקין. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:

אין יכולים כו'. כך לשון הטור וכ' הב"י עלה פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן ופסק הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר וע' בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ז שתמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל ע"י שליח לא הוי הקמה ועיין שם בסימן מ"ח יישוב לזה. וכתב עוד שם דלפום ריהטא נראה לפ"מ דאמרינן בפ' המדיר דכל מלתא דליתא בשליח ליתא בתנאי אם כן ה"ה הכא בבעל שהפר נדרי אשתו בתנאי שתעשה כך וכך דהדין דאף אי לא מקיימת התנאי נתקיים ההפרה והתנאי בטל ומעשה קיים כיון דהפרה ליתא ע"י שליח אולם הרי בטור ושו"ע ס"ס רל"ה סעיף ד' מפורש בהיפוך דבלא קיום התנאי בטלה ההתרה וצ"ל הטעם כיון דמה דקי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח הוא מספק אם הלכה כרבי יאשיה או כר' יונתן א"כ בהיפוך קי"ל לחומרא דלמא יש הפרה ע"י שליח והוי מעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דמהני תנאי כו' ולפ"ז יצא לנו דין חדש באם הפר תחלה בתנאי ואחרי שעה שנית ע"י שליח בסתם בלא תנאי בזה אף בלא קיום התנאי חל ההפרה בממ"נ אם הדין דיכול להפר ע"י שליח חל ההפרה שנית ע"י שליח בסתם ואם אינו יכול להפר ע"י שליח ממילא הוי מעשה שא"א לקיים ע"י שליח ותנאו בטל והמעשה דהפרה ראשונה קיים ושוב פקפק בזה למ"ש השמ"ק בנזיר דהיכא דהמעשה הוא רק דבור א"צ שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח אולם בתוס' נזיר דף י"א מבואר דאף בכה"ג צריך אפשר לקיים ע"י שליח ע"ש:

וי"א שאינו יכול כו'. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ח בד"ה ובהא שכתב דנראה לו דאף להר"ן דסובר דאין נשאלין על ההקם רק בו ביום מ"מ אם בו ביום אחר ההקמה מיפר לה ולמחר או לאחר זה נשאל על הקמתו כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו והוי כלא קיים מהני ההפרה דבו ביום אחר הקמתו ורק להפר אחר שאילת הקמתו זהו לא מהני אם אינו ביום שמעו אבל בזה דהיפר ביום שמעו אחר הקמתו כל אימת ששואל על הקמתו חלה למפרע ההפרה ע"ש:

שהבעל מפר. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן ד' שכתב דבעל יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בנזירת שמשון כיון דנ"ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש ואף דאמרינן בסוף מכות דנ"ש ליתא בשאלה היינו דוקא חכם א"י להתיר אבל בעל מפר ושוב מצא כן בתשובת הרדב"ז סי' א' פ"ה ע"ש אכן בש"ך לקמן סי' רצ"ט ס"ק כ"ח הביא תשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה שכתב בשם מהר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר מה שנדרה בנ"ש ע"ש:

ויש מי שמתיר. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ' שיישב שיטת הרמב"ם ממה שהשיגו עליו הרא"ש והר"ן ומסיים ואעפ"כ יש להחמיר בדבר ע"ש]:

היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' קנ"ב אי בעינן דוקא כל היום כולו או אפי' בשעה פורתא הוי עינוי נפש ע"ש כל התשובה ועיין במל"מ פ"ד מהלכות נדרים דין ד' שהשיג עליו:

שאיני נהנה. עיין ט"ז ס"ק נ"ד מה שתמה על הפרישה ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן ו' באמצע התשובה מה שתמה על הט"ז בזה:

להפר. עיין בה"ט מ"ש מיהו יש להפר כו' והוא דעת הפרישה והש"ך אכן אין כן דעת הט"ז לקמן ס"ק ס"ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע"א יחול הנדר אם יגרשנה אבל בתשמיש אף אם יגרשנה לא חל הנדר כיון דלא חלה הנדר מהשתא ע"ש ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' מה שכתב בזה:

ברצון אשתו חל הנדר. כן כתב גם באע"ה סימן ע"ו סעיף י' ומשמע דאפילו לא נדר לזמן רק נדר שלא לקרב לעולם חל אם עשה ברשותה. ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' שהקשה ע"ז כמה קושיות ולבסוף כתב כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל והאשה. אפשר לומר כי אלמוה רבנן היינו היכא דאינה מרוצה אבל היכא דנתרצית כו' ולפ"ז יתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דשבועה אינה קדושת הגוף דיפקיע השעבוד. ועפ"ז הניח בצע"ג דברי הרמ"א שאחר זה בשם מהרי"ו האשה שבקשה כו' דמשמע דגם בשבועה מהני רצון דידה אף לעולם דזה אינו ודוקא על זמן מה מהני ולא לעולם ע"ש:

לא עשתה רק שלא יכעוס. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ד שכתב דמזה משמע דאי הוי פשיטא לן שהמחאה היתה על מניעת התשמיש לא היתה השבועה חלה ואע"ג שהיא נתנה לו רשות למנוע ממנה תשמיש מ"מ יכולה לחזור בה ואין נתינת רשות מהני אלא היכא דלא הדרה בה ואפשר לדחוק דההיא איתתא אע"ג שהיתה מפצרת בו למנוע ממנה תשמיש כיון שהוא עדיין לא שמע בקולה לא חשיבא נתינת רשות עד שיסכים הוא בדבר ואין הסכמתו נראה אלא כשרוצה לישבע הלכך את"ל דבאותה שעה הדרה בה הוי כאילו לא הרשית אותו כלל ואין השבועה חלה אבל כל היכא שכבר הרשית אותו לא מצי תו הדרה בה עכ"ד ע"ש:

שאני עושה. עש"ך ס"ק פ"ו ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מ"ש בזה:

שמא יגרשנה. עיין ט"ז סוף ס"ק ס"ג ועיין בתשובת בגדי כהונה סוף סי' ו' מה שתמה על הט"ז:

ולא יכול להחזירה. לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא"ה אינו יכול להחזירה ומהאי טעמא אינו יכול כלל להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה וצ"ע:

אינו צריך להפר. עיין בשו"ת דברי אגרת סימן א' באמצע התשובה שהקשה דהא בנדרים דף פ"א איתא מאן תנא דברים המותרים כו' ר"ג הוא וא"כ כיון דפסקינן הכא כרבנן דר"ג דא"צ להפר איך פסקו לעיל סימן רי"ד דדברים המותרים וכו' ובאמת הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל רק דינא דדברים המותרים ע"ש על מה שיישב על זה: