דיני טבילת הכלים - שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״כ

או של זכוכית או כלים המצופים באבר כו'. כצ"ל והיינו כלי חרס ודומה להן המצופים באבר:

המצופים באבר. וכתב האו"ה כלל נ"ח דין ע"ט דהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר:

י"א כו'. כצ"ל ופליג אסברא ראשונה:

יטבול בלא ברכה. במרדכי כתב בשם הר"ב דאפילו אינו מצופה אלא מבחוץ באבר יטבלנו בלא ברכה ומביאו ב"י וד"מ וכתב הב"ח ויש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשים בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל:

בלא ברכה. ונראה דיש להטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן סעיף ט' וכן הוא באו"ה כלל נ"ח ע"ש:

רפוי בידו כו'. צ"ע שהב"י והאחרונים לא הביאו שום מחלוקת בזה והרמב"ם פרק ב' מהלכות מקואות דין י"א כתב האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפה ידיו גזירה שמא לא ירפה עכ"ל ומביאו רבינו ירוחם נכ"ו ריש ח"ה במסקנא וכ"כ הרשב"א בסוף תה"א בשם הרמב"ם וכן דעת הרא"ה בב"ה שם וגם הב"ח פסק לקמן סי' קצ"ח ס"כ גבי טבילת אדם דאפילו רפוי לא עלתה לו טבילה ובסוף פ"ח מהל' מקואות תנן בהדיא אדם וכלים בהדי הדדי ע"ש וצ"ע:

אבל לא במים תלושים. עיין בל"ח סוף נדה דף שט"ו ע"א מה שהקשה על זה וי"ל דהכא אי לאו המים הוי חציצה והלכך המים באו לאפוקי מתורת חציצה ולכך בעינן שיהו מי מקוה ודוק:

יברך על טבילת כלי. ויש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכ"כ הב"ח שכן עיקר ושכן ראה נוהג ע"פ זקנים וכ"פ האו"ה כלל צ"ח דין ק':

אבל פדיליא"ש טעונות טבילה. מפני שצולין עליו ממש האוכל כן הוא לשון הסמ"ק והיינו שקורין בל"א רויז"ט:

שא"צ טבילה. הטעם מבואר שם דלאו כלי סעודה הן דהא דהבהמה חזיא לאכילה משום הכי לא חשיב כלי סעודה דעדיין צריכה בישול או צלייה ע"כ:

הברזלים כו'. קשה דבאו"ה כלל נ"ח דין ב' דימה הברזלים לסכין של שחיטה שמפשיטין בו דא"צ טבילה דכיון דהדבר שמתקנים אותו צריך עדיין תיקון אחר וא"כ כיון דכתב הרב דבסכין של שחיטה יש לטבול בלא ברכה ה"ה הברזלים ונראה דס"ל להרב דהברזלים גרעי טפי שא"א לשמשן למאכל אחר משא"כ סכין של שחיטה שאפשר לשמשו למאכל אחר וכ"כ בגליון או"ה שם דהמחטים שתופרי' בם העופו' אין נידון כסכין של שחיטה וסכין שמפשיטין בו הואיל וא"א לשמשן למאכל אחר ע"כ ולפי זה מ"ש הב"ח ס"ד דמספריים שגוזזין בה ירק הוי ליה צרכי סעודה כי היכי דלגבי חבלה מיקרי דברים שעושין בהם אוכל נפש בח"מ סימן צ"ז עכ"ל לא נהירא דהא א"א לשמשו למאכל אחר אלא נראה כמ"ש בפרישה דמספרים של ירק א"צ טבילה ול"ד לגבי חבלה דהתם אפילו דברים שאינם צרכי סעודה מניחין לו כל שהן כלי אומנתו דהא מחזירין לו כלי מחרישתו ומעצדים ומגרות שלו וכן סכין של שחיטה כתבו הט"ו שם ס"ח דהוי אוכל נפש וכאן כתב דאין צריך טבילה ולפי זה כ"ש דהמקדח שמנקבין בו ברזות החביות אין צריך טבילה ודלא כמהרי"ל בסוף הלכות טבילה שכתב שצריכין טבילה וכן נוהגים:

אינו טעון טבילה. צ"ע דבב"י פסק הלכתא דיש לטובלו בלא ברכה דמספקא לן אי אזלינן בתר המעמיד או לא ומביאו ד"מ במסקנתו וכ"כ בסוף הלכות טבילות של מהרי"ל דיש לטובלו בלא ברכה וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין מ"ט דיש להטבילן בלא ברכה או עם כלים אחרים:

צריך טבילה כו'. משמע וצריך ברכה ואע"ג דבב"י פסק בכוס של כסף ומעמידו של עץ דיש לטובלו בלא ברכה י"ל דהתם אי לאו העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו אבל הכא מיירי שהכוס הוא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ:

רחיים כו'. וכתב ד"מ בשם הגמ"יי דהתחתון המקבל התבלין אין צריך טבילה וכ"כ באו"ה שם דין פ"ה דהתחתון המקבל השחוק א"צ דכולו עץ:

וכן המשפכות של ברזל כו'. אבל משפך של עץ ויש בו שפופרת של ברזל אין צריך טבילה אע"פ שמשתמש בו דרך הברזל דמאחר שאינו מעמיד בטלה אצל המשפך וכן כל כיוצא בזה כ"כ האו"ה שם דין פ"ד:

א"צ להטבילו. ובאו"ה שם דין פ"ו פסק דצריך טבילה ונראה דיש להטבילו בלא ברכה או יטבול כלי אחר עמו:

אסור להשתמש בו לצרכי סעודה. אבל שלא לצרכי סעודה מותר להשתמש בו ואע"פ שנתקן לצורך סעודה כשנמלך עליו לחתוך בו קלפים אין צריך טבילה כן כתב האו"ה שם דין פ':

צריך טבילה גם השני. אף על פי שהראשון לקחו לחתוך בו קלפים וכה"ג:

ואם לאו כו'. כלומר שאינו יודע אם דעת העובד כוכבים לשקעו או לאו אבל אם יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשקעו פשיטא דא"צ טבילה כל זה הוכחתי בספרי מדברי התוספות והטור ומדברי מהרי"ל בהלכות פסח שכתבו דמשכנתא א"צ טבילה רק כשהוחלט ביד ישראל ובתשובה סי' ס' כתב דמבעיא לן בש"ס ומספקא לן וצריך טבילה מספק ודלא כהב"ח ע"ש ומיהו עכ"פ היכא דאין דעת העובד כוכבים לשוקעו כתב מהרי"ל דאין להשתמש בו בלא רשות העובד כוכבים משום גניבת דעת דאסור אף בשל עובד כוכבים ואין נוהגין כן כו' ונראה דס"ל דאין בזה משום גניבת דעת העובד כוכבים מה שמשתמש בו:

ואם לסוף נשתקע כו' כצ"ל. וכתב האו"ה שם דין פ"ח ומיהו אם הוסיף מעות להעובד כוכבים וקנה המשכון ממנו לאחר שהטבילו מספק צריך טבילה פעם אחרת ויברך דאדעתא דהכי לא טבל מתחלה ע"כ:

ויש חולקין כו'. הב"ח השיג על הרב בזה ואין דבריו נראין כמ"ש בספרי דהעיקר כמ"ש הב"י והרב דדעת הטור בשם ריצב"א דאפי' בכסף של ישראל כיון שהעובד כוכבים עושה עיקר הכלי צריך טבילה בין שהעובד כוכבים עושה כלי חדש לגמרי או שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית כיון שהעובד כוכבי' מעמידו צריך טבילה להריצב"א אפילו הכסף של ישראל וכן מסיק מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' כ"ב ולא נפרש דברי ריצב"א בכסף של עובד כוכבים אלא ריצב"א חולק וסובר לעולם צריך טבילה דאומן קונה בשבח כלי כו' ואע"ג דלענין הלכה מסיק מהרש"ל שם דא"צ טבילה מכל מקום ודאי יש להחמיר באיסור דאורייתא ואפשר דאף מהרש"ל לא קאמר אלא דאין צריך טבילה מדינא ולכך אין לברך עליו וכן משמע מלשונו שכתב הלכך כו' א"צ טבילה והטובלו בברכה יתן עליו הדין משום ברכה לבטלה ע"כ:

צריך טבילה. וברכה:

יטבילנו ג"כ בלא ברכה. משום דמספקא לן אי אזלינן בתר האומן והכא א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו:

או שנתן כו'. כלומר העובד כוכבים נתן לישראל מקצת מתכות משלו והישראל עשאו לעצמו א"צ טבילה ומיירי שעדיין הוא מקצת הכלי של עובד כוכבים בשביל המתכות שלו ואם כן דומה לישראל ועובד כוכבים שקבלו כלי בשותפות וא"צ טבילה מטעם שכתב שם האו"ה סוף דין פ"ח דהא בודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו עכ"ל וכ"כ העט"ז וא"כ ה"ה הכא או נראה דה"ק הרב וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים כו' אם העובד כוכבים נותן כל המתכות וקנאו ממנו צריך טבילה בלא ברכה אבל אם עשאו לעצמו רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים ואפילו כולו או אפילו עשאו לעובד כוכבים ולא נתן העובד כוכבים כל המתכות אלא שנתן מקצת המתכות משלו וקנאו אח"כ ממנו אין צריך טבילה ומשמע ליה להרב דע"כ לא קאמר המרדכי דהיכא דאיכא מקצת כסף של עובד כוכבים צריך טבילה היינו משום שהעובד כוכבי' עשאו אבל כשהישראל עשאו. אפילו למ"ד דאזלינן בתר מי שהכסף שלו אפשר דהיכא דהמקצת כסף של ישראל מודה דא"צ טבילה ופי' זה עיקר:

אבל אם משכנו כו'. אפילו היה דעתו לשוקעו אצל העובד כוכבים א"צ טבילה כ"כ האו"ה שם דין פ"ח וכ"כ הב"ח והפרישה בשם מהרש"ל וכתבו בשמו דאם מתחילה השכינה בידו אדעתא שלא לפדות ונמלך ופדאו צריך טבילה:

בשותפות א"צ טבילה. כבר כתבתי הטעם בס"ק כ"ב ומטעם הנ"ל משמע דהיינו שעדיין הכלי מקצתו של עובד כוכבים אבל אם חזר וקנה חלק העובד כוכבים צריך טבילה:

ישראל שגנבו כו' אבל שר כו'. כתב העט"ז הטעם בשר או מושל שכבר ודאי נתיאש מהם וה"ל נשתקעו ביד עובד כוכבים כו' ולפ"ז אם הגניבה והגזילה היא בענין ששמענו שנתייאש מהן צריך טבילה ולא נהירא דבאו"ה שהוציא ממנו הרב דין זה (בכלל נ"ח דין פ"ט על הגליון) כתב הטעם דבגנב וגזלן אע"פ שנתייאשו לגמרי מאחר שאינן רשאין להחזיק בו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו וא"צ טבילה ומביאו בד"מ ואולי גם העט"ז מודה לזה אלא שבא לומר דאף בשר או מושל לא בעי טבילה אלא מטעמא דמסתמא מיאש מהן וה"ל נשתקעו ביד עובד כוכבים אבל אם לא נתייאש מהן א"צ טבילה:

עלתה להם טבילה. כתב הב"ח דעיקר טעמו של הרשב"א הוא משום דפסק כרב בפ"ב דחולין (דף ל"א) דנדה שטבלה בלא כוונה עלתה לה טבילה אבל לדידן דקי"ל לקמן ס"ס קצ"ח כר"י דנדה בעי כוונה ה"ה הכא לא עלתה להן טבילה עכ"ד וקשה דהא הרשב"א פסק כר' יוחנן גבי נדה ומביאו ב"י ס"ס קצ"ח אלא עיקר טעמו של הרשב"א הוא דטבילה דהכא שאני כמו שהביא בס"ס זה דבריו דמחלק כן וכ"כ בת"ה ס"ס רנ"ז דאפילו מ"ד גבי נדה בעי כוונה מאן לימא לן דהך טבילה בכלי דאינה מטומאה לטהרה ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם הטבילה ואינה אלא גזירת הכתוב מנ"ל דבעי כוונה עכ"ל וכן נראה דעת הרב שסתם כאן כדברי המחבר (ולקמן ס"ס קצ"ח גבי נדה פסק דצריך טבילה אחרת) וכן בד"מ פסק סתם כדברי המחבר ועוד דמדלא כתב בסעיף י"ד גבי קטן דצריך ללמדו שיכוין לטהר כמו שהביא בד"מ בשם ת"ה אלמא דס"ל כמסקנת ת"ה שם דבטבילה דהכא לא בעי כוונה וכל היכא דלא בעי כוונה א"צ ללמדו כלל כדמוכח נמי בתוס' פ"ק דחולין דף י"ב ריש ע"ב וכן מחלק בעט"ז בין טבילה דנדה לטבילה דהכא ע"ש ולפ"ז אם נפלו כלים למים קודם טבילה א"צ טבילה כמ"ש בתשובת מהר"מ דלא כהב"ח שדחה דבריו מהא דס"ל דבעינן כוונה דכבר נתבאר דליתא:

יתננו לעובד כוכבים כו'. עיין בא"ח סי' שכ"ג ס"ז כתב הרב תקנה אחרת ועיין בתשו' מהר"ל ן' חביב סי' ט"ז. תשלום דיני טבילת כלים ע"ל סימן ר"א ור"ב:

זכוכית. הטעם איתא בט"ז דזכוכית ג"כ נקרא מתכות דיש לו תקנה בהיתוך וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל וכתב באו"ה דמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר:

ברכה. או יטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן ס"ט או"ה (דהציפוי דלפנים אינו אלא לנוי. ומיהו במצופה בפנים ומחוץ לכ"ע יטבלנו בברכה. פר"ח). והמרדכי כ' דאפילו אינו מצופה אלא מחוץ באבר יטבלנו בלא ברכה וכתב הב"ח דיש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשין בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל:

תלושים. והט"ז חולק ע"ז וס"ל דאפילו במים תלושים מהני אלא צריך שלא יאחז הכלי בכח רק בדיבוק בינוני ע"ש באריכות והש"ך כתב דצ"ע דכאן פסק המחבר בפשיטות שאם הכלי רפוי בידו בשעת טבילה מהני והרי הרמב"ם בפ"ב מהל' מקוואות כתב האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפו ידיו גזירה שמא לא ירפה וגם הב"ח פסק בסי' קצ"ח ס"כ גבי טבילת אדם דאפילו רפוי לא עלתה לו טבילה ובמס' מקוואות סוף פ"ח תנן בהדיא אדם וכלים בהדי הדדי ע"ש וצ"ע:

כלים. כתב הש"ך דיש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכתב הב"ח שכן עיקר ושכן ראה שנהגו ע"פ זקנים והט"ז כתב שא"צ להזכיר מתכות וגדולה מזו מצא בסוף או"ה בתשובה וז"ל אך מהרי"ז רונקי"ל השיב שאין להזכיר כלי רק להטביל סתם (ובדיעבד אם בירך על כלים הרבה על טבילת כלי או על כלי א' על טבילת כלים יצא. פר"ח):

טריפיד"ש. פירוש שקורין בל"א דרייפו"ס ופידלייא"ש פי' רוס"ט בל"א וצולין עליו ממש האוכל:

שמפשיטין. כתב הש"ך הטעם דלאו כלי סעודה הן דעדיין צריכה הבהמה בישול או צליה:

המצות. וגם בזה יש לטבול בלא ברכה ט"ז אבל הש"ך כתב דאותן ברזלים גרעי טפי מאחר שא"א לשמשן למאכל אחר לכך א"צ טבילה כלל ולפ"ז נראה דמספריים של ירק מה שגוזזין אותו בהם ג"כ א"צ טבילה דלא כהב"ח וכ"ש דהמקדח שמנקבין בו ברזות החביות דא"צ טבילה וכן נוהגין וכתב באו"ה דה"ה הברזל שמתקנין בו קרעפלי"ך בפורים או שמגרדין בו העיסה שבעריבה א"צ טבילה רק אם מסירין בו השרוף מן הלחם כשמוציאין אותו מהתנור צריך טבילה:

חשוקים. פי' בל"א רעפי"ן וכתב הש"ך צ"ע דבב"י פסק דיש לטובלו בלא ברכה דמספקא לן אי אזלינן בתר המעמיד או לא לכן יש לטובלו בלא ברכה או עם כלים אחרים:

טבילה. משמע דצריך ברכה ואף על גב דבב"י פסק בכוס של כסף ומעמידו של עץ דיש לטובלו בלא ברכה י"ל דהתם אי לאו העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו אבל הכא מיירי שהכוס היא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ עכ"ל הש"ך והט"ז פי' בענין אחר ע"ש:

ברזל. וכתב באו"ה דהתחתון המקבל השחוק א"צ טבילה דכלי עץ הוא ומשפך של עץ ויש בו שפופרת של ברזל א"צ טבילה אע"פ שמשתמש בו דרך הברזל דמאחר שאינו מעמיד בטלה אצל המשפך וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

קלפים. וה"ה אם קנאו לסחורה ופסק הש"ך דיש להטבילו בלא ברכה וכן פסק הט"ז וכ' עוד דה"ה השואל כלי מישראל חנוני לצורך סעודה יטבילנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה ומ"ש הר"ב שהראשון אסור להשתמש לצורך סעודה אבל שלא לצורך סעודה מותר להשתמש בו אע"פ שנתקן לצורך סעודה כשנמלך עליו לחתוך בו קלפים א"צ טבילה וכן להיפך אם קנאו הב' לצורך סעודה אע"ג שהראשון לקחו לחתוך בו קלפים וכה"ג אפ"ה צריך טבילה:

יטבילנו. כלומר שאינו יודע אם דעת העובד כוכבים לשוקעו או לאו אבל אם יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשוקעו פשיטא דא"צ טבילה (ופר"ח כתב אפילו יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשוקעו אפ"ה יטבלנו בלא ברכה וכ"כ ב"ח). מיהו היכא דאין דעת העובד כוכבים לשוקעו כתב מהרי"ל דאין להשתמש בלא רשות העובד כוכבים משום גניבת דעת דאסור אף בשל עובד כוכבים ואין נוהגין כן אלא משתמשין במשכנות העובד כוכבים אפילו בלא רשות העובד כוכבים אפילו ידוע שאין דעתו לשוקעו וכ"כ הט"ז שראה בקהלות גדולות שבימי הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובד כוכבים לנוי הסוכה ומשאילן לאחרים רבים וכן שלימים וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא. (וכ"כ פר"ח ובה"י כתב דוקא בצונן רשות להשתמש בהו בכלי כסף אבל לא בחמין משום דמפסיד ע"ש) באמת גם במהרי"ל לא חתם עצמו ע"ז אלא המעתיק אפשר ששמע וטעה עכ"ל הט"ז:

נשתקע. וכתב או"ה ומיהו אם הוסיף מעות להעובד כוכבים וקנה המשכון ממנו לאחר שהטבילו מספק צריך טבילה פעם אחרת ויברך דאדעתא דהכי לא טביל מתחלה ע"כ (פר"ח חולק ופסק דיטבול פעם שנית ג"כ בלא ברכה):

חולקין. כתב הש"ך דהב"ח השיג על הר"ב בזה ואין דבריו נראין והעיקר כמ"ש הר"ב דאפילו בכסף של ישראל כיון שהעובד כוכבים עושה עיקר הכלי צריך טבילה בין שהעובד כוכבים עושה כלי חדש לגמרי או שהוא נקוב ולא היה מחזיק רביעית כיון שהעובד כוכבים מעמידו צריך טבילה אפילו כסף של ישראל דאומן קונה בשבח כלי וכ"כ הט"ז ע"ש (ויש לטובלו בלא ברכה או עם כלים אחרים):

טבילה. בברכה ש"ך. אבל הט"ז פסק להטבילו בלא ברכה:

ברכה. משום דמספקא לן אי אזלינן בתר האומן והכא א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו. ש"ך:

משלו. כתב הש"ך דמשמע ליה להרב כשהישראל עשאו אפילו למ"ד דאזלינן בתר מי שהכסף שלו אפשר היכא דמקצת הכסף של ישראל מודה דא"צ טבילה אבל הט"ז כתב דנראה דט"ס יש כאן והך או שנתן מקצת כסף שייך קודם אבל אם וכו' וקמ"ל שני רבותות הא' דאם נתן העובד כוכבים כל המתכות אפ"ה לא יברך ואם לא נתן אלא מקצת משלו אפ"ה צריך טבילה עכ"ל (ועיין פר"ח):

משכנו. אפילו היה דעתו לשקעו אצל העובד כוכבים אין צריך טבילה וכ' מהרש״ל ואם מתחלה השכינו בידו אדעתא שלא לפדות ונמלך ופדאו צריך טבילה וכתב הט״ז אע״ג דלעיל יש ספק בישראל שיש לו משכון מעובד כוכבים הכא שאני וראיה מפ' כל שעה (פסחים דף ל״א) דיש פלוגתא אי קני ישראל משכון מעובד כוכבים ואמרינן אבל עובד כוכבים מישראל ד״ה לא קנה:

בשותפות. (דהא ודאי אינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו) ומשמע אם חזר הישראל וקנה חלק העובד כוכבים צריך טבילה. ש"ך:

נשתקעו. כ' הש"ך דבגנב וגזלן אע"פ שנתייאש לגמרי מאחר שאינו רשאי להחזיק בו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו וא"צ טבילה ואף בשר ומושל אם לא נתייאש מהן ג"כ א"צ טבילה:

גדול. ומשמע מדברי הרמ"א דכאן לא בעינן כונה כלל (וכן אם הטבילום ישראל אחר שלא מדעת בעלים עלתה להם טבילה) ט"ז ומטעם זה גם טבילה על ידי עובד כוכבים מהני דיעבד אבל לכתחלה לא משום ברכה דלא כב"ח דפסק דלא עלתה לו טבילה דומיא דנדה ס"ס קצ"ח דהכא שאני ולפ"ז אם נפלו כלים למים קודם טבילתן שוב א"צ טבילה ש"ך מיהו כתב הט"ז דבתחלה לא יטבול ע"י עובד כוכבים לבד כי איך יברך על מה שיטבול העובד כוכבים אבל אם הישראל מטביל ג"כ איזה כלי באותה שעה אלא שהעובד כוכבים מסייע לו להטביל שאר כלים נמצא דהברכה קאי על מה שהישראל עושה שפיר דמי עכ"ל:

מקוה. כתב הט"ז אבל אחר שבת או אחר שיזדמן לו מקוה צריך להטבילו אפילו בברכה רק מאחר שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר משום חשש ספק ברכה ועיין בא"ח סי' שכ"ג ס"ז כ' הר"ב תקנה אחרת (שישאב בו מים במקוה ועולה לו לשם טבילה והברכה אינה מעכבת עיין שם). ועיין בת' מהר"ל ן' חביב סימן ט"ז. תשלום דיני טבילת כלים עיין לקמן סימן ר"א ור"ב:

באבר. רש"י ועתוס' שם ל"ג ב' ובכתובות ק"ז ב' וע"ל סי' קל"ה ס"ו ובא"ח סי' תנ"א סכ"ג:

מבפנים. כן פי' תוס' שם ד"ה והלכתא וש"פ וכמו קוניא דפ"ב (ל"ג ג') שם ופ' כ"ש שהוא מבפנים דאי מבחוץ החרס שבפנים בולע וכן בפ' א"ט (מ"ז ב') צעא דקוניא כו':

במקוה של כו'. שם:

או מעיין כו'. ר"ל אע"ג דמעיין מטהר בכ"ש כמ"ש בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא מים בכתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור ת"ל מעין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה ובפ"ק דמקואות מתני' ז' ולמעיין כו' ושם פ"ה מתני' א' שהמעיין כו' ומתני' ג' ולמעיין כו' וכ"פ הרמב"ם והראב"ד אבל ר"י פי' דוקא לכלים דמדאורייתא אף במקוה סגי ברביעית כמ"ש בפ"ק דפסחים (י"ז ב') אע"ג דבטלוהו לרביעית דמקוה כמ"ש בפ"ו דנזיר (ל"ח א') המעיין נשאר על דין התורה ומדרבנן איירי שם ושם ואע"ג דדריש מקרא בת"כ אסמכתא מדרבנן היא אבל אדם אף במעין מן התורה במ' סאה ממ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"ב א') דהא ארעא חלחולי כו' וזה לא שייך אלא במעין שגידי הארץ מתחברים במים תחת הקרקע (וע"ל סי' ר"א ס"ק ו') . וכתב סמ"ק ה"מ לענין טומאה אבל כאן אף במעין בעינן מ' סאה כמ"ש מים שהנדה טובלת כו' ז"ש שם אי כתב וטהר כו' והיינו במעין או רביעית דמקוה מדאורייתא דהא וטהר במה שנטהר מטומאה וז"ש תוס' שם ד"ה מים אע"ג בו' וה"ה למעין דהא שוין הן מדאורייתא:

י"א כו'. סמ"ק וכפי' הר"ן דדוקא שהן מצופין מבית ומבחוץ אבל בלא"ה יטבול בלא ברכה:

צריך כו' ואם כו'. כמ"ש בספ"ח דמקואות האוחז כו' וכת"ק וכפי' הרשב"א דת"ק מודה לר"ש אלא ר"ש פליג את"ק דהדחה לא מהני דלא כפי' הרמב"ם שם ובחיבורו דת"ק פליג אר"ש וגזר שמא לא ירפה דא"כ בשירין וטבעות (בתוספתא) דספ"ו דמקואות אוצין חוצצין רפויין אין חוצצין ופ"ה דשבת (נ"ב ב') וטובלין במקומן במחוללין ופ"ו (נ"ז א') עד שתרפם ופ"ד דיבמות (מ"ו א') ארפוהו למה לא גזרינן:

ודוקא כו'. ע"ל סי' ר"ב ס"ו בהג"ה ויזהר כו' וכן כו' וכ"כ המרדכי סוף ע"ז כשנותן זכוכית מלא מים בתוך דלי מלא מים ושוקע בבור כו' וכמ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"א א') שכבידו של כלי חוצץ והקשה שם ממ"ש בספ"ז דמקואות הטביל בו את המטה כו' ותירץ דכאן המים שבדלי הם תלושין לכך לא מהני וכ' וגם יש ליזהר מ"ש שם האוחז כו' כנ"ל וז"ש ודוקא כו' ודברי הרב צ"ע דגם במלחלח במי מקוה נעשו על היד תלושין ודברי המרדכי כך הם דשם קדמו מים של מקוה כשרים תחת המטה משא"כ כאן שקדמו תלושים ומחמת השקה למקוה מטהר כמ"ש הר"ש שם ולקמן בסי' קצ"ח פכ"ה וא"כ צריך שיהא רפויין כדי שישיקו במי מקוה לכך לא מהני וה"נ כאן צריך מקום הכלי שאוחז בו להיות במי מקוה מקודם ואח"כ יאחז שם אבל לישנא דמתני' ואם הדיח את ידו כו' לא משמע כן וצ"ל לדבריו דשם מיירי שמ"מ אינו דוחק ואוחז בכח אלא שא"צ לרפות וכל זה דוחק דמתני' סתמא קאמר ועיקר דינו של מרדכי צ"ע דמנ"ל הא לחלק בין תלושין למחוברין והא דפ"ג דחגיגה בשאין בכלי חיצון מים כלל וכן עיקר דאין חילוק וכמ"ש במתני' כאן ואם הדיח וע"כ תלושין הן כנ"ל וכן בהג"ה בסי' ר"ב שם לא הזכיר שיש מים בכלי החיצון ואפילו בכח מהני מהא דמטה כנ"ל וכמ"ש בסי' קצ"ח ס"ל:

יברך כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דברכות העושה כל המצות צריך לברך כו' וכמ"ש בגמ' בכמה מקומות כל המצות מברך כו' ועבפ"ק דפסחים (ז' ב'):

ואם הם כו'. בתוספתא שם יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת היה עושה מצוה כל היום אינו מברך אלא אחת ועבפ' כיסוי הדם פ"ו ב':

טרפידי"ש כו' אבל כו'. כמ"ש שם כלי סעודה אמורים בפרשה ופי' הרשב"א דכתיב כל אשר יבא באש תעבירו באש כו' איזה דבר שבא באש צריך להכשירו באש זה כלי סעודה שבולע כו' משא"כ כאן דאינו בולע כמו שתי קדירות כמש"ל סי' צ"ב סס"ח וס"ס צ"ג ואע"ג דבא"ח סי' תנ"א ס"ד מצריך ליבון חומרא בעלמא היא מפני שפעמים נשפך עיסה עליה:

סכין כו'. ממ"ש בפ"ק דחולין (ח' ב') כגון שליבנה באור ול"ק גם והטבילה כמ"ש בע"ז שם מלבנן ומטבילן כו' וכמש"ש כלי סעודה כו' וזה לא חשיב כלי סעודה שעדיין צריכה תיקון בישול או צלייה דלאומצא לא קיימא. מרדכי שם:

או כו'. דל"ת דוקא של שחיטה דעדיין צריכה תיקון גדול הפשט וערש"י שם (א') ד"ה ותיפוק כו' ולישנא דגמ' משמע כן דקאמר ותיפוק משמע דקאי אאסור והא דלא פריך גמ' על היתר שחיטה די"ל דס"ל כמ"ד מדיח ואע"ג דאפ"ה אסור לכתחלה כמ"ש שם ק"ז ב' נהי דקליפה כו' וכמ"ש הרא"ש דלכתחלה אסור על סמך שיקלוף וה"נ אלא דה"מ דבר שאפשר בלא הדחה כמ"ש בסי' צ"ב ס"ב ולהכי לא פריך אלא אמחתך דאפשר בצלי וכמ"ש תוס' שם ל"ג א' ד"ה ונאכלין משא"כ בה"ש משום דם שע"פ וכמ"ש בסי' ס"ה ס"ה וצריך שפשוף גדול שקרוש ע"פ והא דלא פריך אמילתא דרבא משום דלא הזכיר לכתחלה בדבריו וזה שלא פי' רש"י אאיסור דשוחט דרבא דא"כ ליפרוך אהיתר דדברי הרא"ש שם כבר דחאם רש"א דלא הל"ל אסור ומותר לכתחלה:

וי"ח. דס"ל ההיא דחולין בששאלו מהעובד כוכבים ולא הוצרך לפרש גמ' שם דע"כ צ"ל כן דאי בשמכרו או משכנן הא ביטלה כמ"ש הטור בס"ס קל"ט בשם ה"ר יונה והרמב"ן. והמרדכי ס"ל כדברי תוס' דרפ"ד דע"ז נ' ב' בד"ה בעינן אבל אותן כלי מחתה כו' דקי"ל כרבנן כו' וה"ה כו' וכ"כ המרדכי עצמו שם אבל הר"ן כתב כדברי הר"י ורמב"ן דדוקא ע"ז עצמה כמ"ש שם נ"ג ב' איידי דדמיה יקרים כו' משא"כ במשמשין שאין חיבתן עליהן כע"ז עצמה וכמ"ש בתוספתא פ"ז אף כלים המשתמשת בהן ובגופן גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרים וכ"פ בהג"ה בסי' קמ"ו ס"ח ודבריו כאן כשיטתו:

הברזלים כו'. כנ"ל שצריך עדיין תיקון והכריע כאן שא"צ משום דא"א להשתמש בהן תשמיש אחר משא"כ בסכין של שחיטה. ש"ך. וליתא דגם סכין של שחיטה אין משתמשין בהן כמ"ש בחולין שם ועתוס' דרפי"ז דשבת קכ"ג ב' ד"ה סכינא. וי"מ כו' וכמ"ש בש"ע א"ח סי' ש"ח. ואין הולכין כאן אחר הראוי אלא אחר התשמיש ועס"ח אלא תליא בפלוגתא הנ"ל וכדברי או"ה:

אבל כיסוי כו'. דהמרק והזיעה עולה לכיסוי וה"ל כקדירה וכמ"ש בפ' כ"ה (ק"ח ק"ט) בשניער וכיסה וכן לענין טומאה כמ"ש בספ"ה דמכשירין ובפ"ב שם משא"כ בכיסוי הפת וכמ"ש ברפ"ב שם שתה מים טמאים כו' בא במים כו' נסתפג כו':

כלי עץ כו'. אפילו לרבנן דפ"ו דשבת (ס' א') דאמרי הכל הולך אחר המעמיד כאן א"צ טבילה כיון שאין משתמש בהן דרך המתכת דכלי סעודה בעינן וז"ש מבחוץ וכמש"ל ס"א גבי קוניא. תוס' ד"ה והלכתא. וכמו קוניא אע"ג דעיקרו חרס אזלינן בתר הציפוי ואע"נ דלענין טומאה בציפוי מתכת על פשוטי כלי עץ לא אזלינן בתר הציפוי וטהורה כמ"ש בסוף חגיגה ואב"א רבנן לר"א קאמרי כו' ור"ל ל"ד בשלחן של מקדש דרחמנא קרייה עץ ובמזבח כמ"ש רש"י שם אלא ה"ה בכל הכלים כמ"ש בפי"א דכלים קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה ושם הכוש כו' ומצופין טהורין ונדחק הר"ש שם דעל ברזל טמא קאי ולא היא דלא מיירי שם בהכי דקאמר הכוש כו' של מתכת טמאין ור"ל מקבל טומאה וכן הבבות שלפניה וז"ש במתני' דחגיגה מפני שהן מצופין ר"ל שר"א מטמא מפני המתכת שבהן ורבנן מטהרין מפני שהמתכת הוא בציפוי וכמ"ש הכוש כו' ומצופין טהורין וכן פי' הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ד דכלים אלא שדעתו אף בכלי קיבול המקבל טומאה הציפוי מבטל לכלי וטהור וסוגיא דשמעתין לא משמע כן דפריך אדרבה כו' ואף לאב"א ל"ק אלא דהציפוי בטל לכלי וכאלו לא היה מצופה וחזר בו ממ"ש שם ותיפוק ליה משום ציפוי כו' דכ"ז הוא לשינוייא קמא ועבכ"מ שם ומה שהביא ראיה מת"כ כל כלי כו' יכול שאני מרבה חיפוי כו' לא מיירי בשל מתכת דלא כתיב התם אלא בשל עץ ועור וכמ"ש בספט"ז דכלים זה הכלל כל לחיפוי טהור וכבר השיגו הראב"ד ומ"מ דבריו בזה נכונים דבטל הציפוי לכלי וכמ"ש בפי"א מה' מטמאי מו"מ הלכה י"א שציפוייהן בטלין לגביהן וכאן הולך אחר הציפוי שתשמישו בהציפוי מבפנים:

כוס של כו'. כיון דמשתמש בתוך הכסף. סמ"ק וכנ"ל ואע"ג דבקוניא פסק לטבול בלא ברכה כמ"ש בס"א בהג"ה כ' שם מפני שאינן אלא לנוי וחזר כאן ובס"ו ממה שפסק בב"י ואחז שיטת התוס' ועבה"ג וז"ש בהג"ה וכן רחיים אע"ג דבס"א כ' י"א כו' וכן נוהגין:

וכן המשפכות כו'. ר"ל אע"ג דאינן מקבלין כמ"ש בפי"א דכלים ופ"א דשבת ופ"א דחולין (כ"ה א') ושאר מקומות דפשוטי כלי מתכת טמאין:

ודוקא כו'. כמ"ש בפי"ג דכלים עץ המשמש את המתכות טמא ומתכת המשמשת את העץ טהור וכמ"ש המרדכי בשם הר"מ דדינם כמו לענין טומאה כמ"ש בפ"ק דשבת (ט"ו ב') כלי זכוכית מ"ט גזרו כו' אלמא מדמינן לטומאה ואין חילוק אלא דכלי סעודה הולכין אחר מקום התשמיש ואף בזה פליג הר"מ אבל בשאר כ"ד שוה לטומאה וטהרה וז"ש אבל כלי כו' דקי"ל כרבנן דהולכין אחר המעמיד וכיון שהמעמד בפנים ול"ד למעמיד דפ"ק דשבת (שם) דחכמים פליגי אר"מ דשם אין מעמיד לכלי אלא למה שבתוכו כמ"ש תוס' שם ואף בכה"ג פסק במרדכי שם דהולך אחר המעמיד כר"מ כמש"ש והני דליים כו' ואע"ג דהכל הולך אחר המעמיד ה"מ היכא דנשתמש דרך המעמיד כמו הנקב שנסתם כו' ושם כתב ר"מ ז"ל המחבת שניקבה כו' וטעמו משום דלרב אשי בפ"ק דשבת (ט"ז ב') דאמר לעולם לכלי חרס כו' סתם מתני' דאלו חוצצין ע"כ כר"מ אתי וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' כלים כרב אשי וכתב דאין להן טהרה במקוה וז"ש ובלא היתידות כו' אבל צ"ע לדינא דרב אשי גופא ס"ל בע"ז טעמא דכי נשתברו כו' וכמ"ש תוס' שם וקשה לחלק בזה בין טבילה דהכא לטבילה דהתם. ולולי דבריהם היה נראה דודאי יש לדמינהו לכלי מתכות וכן לכלי חרס אלא דלא ס"ל לר"א בדבר א' לדמותו במקצת לכ"ח ובמקצת לכלי מתכת אלא בטומאה דמינהו לכ"ח הואיל ותחלת כו' אבל בטבילה בין חדשים בין לטהרה דל"ל לכ"ח טבילה דמינהו לכלי מתכות ואתי מתני' הנ"ל כרבנן:

או שוכר. כמ"ש ל"ש אלא לקוחין וערש"י שם ד"ה בלקוחין וד"ה וכמעשה כו' משא"כ בשכורין דאינן לחלוטין דהא לא כתיב לקוחין דנימא ה"ה לשכורין דשכירות ליומיה ממכר הוא כמ"ש בפ"ד דב"מ (נ"ו ב') אלא נלמד ממעשה שהיה:

אבל כו'. תוס' ד"ה אבל כו' דלא אמרו שאולין לא אלא משום שעדיין שם עובד כוכבים עליו וברשותו:

ויש מי כו'. כן משמע מדברי תוס' הנ"ל שכבר כו' כי אין חיוב על השני שאין לקוח בידו ואינו שלו וז"ש וכן כו':

(ליקוט) ואם לאו יטבילנו. דספקא לחומרא. והרמב"ם פסק דא"צ טבילה כשיטתו שכתב דטבילת כלים מד"ס וקראי אסמכתא בעלמא נינהו (ע"כ):

ואם לבסוף כו'. ג"כ תלוי בספק הנ"ל וכמ"ש בחלה פ"ד נמצא חומרו כו':

ויש חולקין. דס"ל אומן קונה בשבח כלי וכשלו דמי וכרב אסי בפ"ט דב"ק (צ"ח ב') אבל הרי"ף פסק שם כרבא דמסיק שם (צ"ט ב') דכ"ע כו' וכן בפ"ב דקדושין ועבח"מ סי' ש"ו ס"ב ובא"ע סי' כ"ח סט"ו (ועמ"ש רבינו בח"מ סי' ש"ו ס"ק ח' ומזה ראיה לדברי הרי"ף כו'. אבל הרשב"א בב"ק שם דחה זה ע"ש):

ויש לטבלו כו'. אף למ"ד שהוא מדאורייתא הברכה הוא מדרבנן וספיקא לקולא וכמ"ש בא"ח סי' תל"ו ע"ש:

ואם מקצת כו'. וכ"מ מדברי תוס' הנ"ל דס"ד משום דאומן קונה בשבח כלי דליחייב:

וכן אומן כו'. תליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל. אבל צ"ע דאף אם קונה אינו קונה אלא את השבח וערש"י בב"מ קי"ב א' ד"ה אומן כו' והוא כ' לעיל ואם מקצת כו' וכמ"ש או"ה דכל שיש מקצת העובד כוכבים בו דינו כשל עובד כוכבים וכמ"ש בסי"א בהג"ה ישראל ועובד כוכבים כו' ובלקחו אח"כ חייב וכן קשה מ"ש או שנתן מקצת כו' וכן הקשה פר"ח:

ישראל כו'. תוס' ד"ה אי:

אבל כו'. שם דקי"ל בפ"ב דפסחים (ל"א ב') ישראל מעובד כוכבים ועובד כוכבים מישראל לא קני משכון אלא דמשכנתא מעובד כוכבים דאפילו שאולין ס"ד דחייב דהא לקוחין לא כתיב בקרא אלא כמעשה שהיה שנחלטו להם וה"ה במשכנתא אבל של עובד כוכבים צריך להיות לגמרי:

ישראל כו'. שאינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו דעדיין שם עובד כוכבים עליו וכמ"ש בירושלמי שהטבילה הוא שיצא מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל וער"ן:

ישראל שגנבו כו' אבל כו'. דכבר נשתקע שם בעלים ממנו משא"כ בגנב או גזלן וכמ"ש בפ"ז דכלאים מאימתי נקרא כו' ובירושלמי שם א"ר אחא נשתקעו ולא נתייאשו איסורו ר"ת נתייאשו ולא נשתקע איסורו מד"ס ר"ל משום מראית העין ולא מדינא וע"ל סי' רצ"ו ס"ו:

צריך כו'. פ"י דמקואות מתני' ה' כל ידות כו':

צריך להעביד כו'. מרדכי שם ורא"ש פ' כ"ש בשם ספרי וליתא בספרי שלנו ובילקוט איתא אך את הזהב אמר אך להעביר חלודה שלהן:

אם מקפיד כו' ואם כו'. כמ"ש בריש עירובין (ד' ב') וסוכה ויבמות ונדה:

אין מאמינים כו'. דטבילת כלים מדאורייתא כמ"ש בגמ' שם וכ"פ רוב הפוסקים וקטן במה שאינו בידו אינו נאמן אף בדרבנן כמ"ש בספ"ב דכתובות ואלו נאמנין כו' אבל בקוטנן לא וכן בפ"ה דעירובין (נ"ח ב') אפי' עבד כו' אבל קטן לא אבל במה שבידו נאמן בדרבנן כמ"ש בפ"ק דפסחים (ד' ב') הימנוהו כו' ומשמע דוקא בדרבנן אע"ג דעבד ושפחה נאמנים אף בדאורייתא ושם לא קאמר דוקא בדרבנן אלא משום דיש בו טורח כמ"ש בירושלמי זה לא קאי אלא אנשים ועבדים וכמ"ש בירושלמי שם אית דלא תני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש אבל בקטנים משום דאין נאמנים בדאורייתא וכ"מ בתוס' שם וכמ"ש תוס' בעירובין ל"א ב' ד"ה כאן. לכן נראה לפרש כו' (וע"ל ס"ס קכ"ז):

אבל כו'. כמ"ש שם בעומד ורואהו וא"צ כוונה לטבילה אפילו נפלו מעצמן לתוך המים סגי וכמ"ש בפ"ב דחולין (ל"א) וכרב דרב נחמן ס"ל כוותיה שם ובפ"ב דחגיגה וכמ"ש הפוסקים ואפילו נפלה מן הגשר כמש"ש לר' נתן דקי"ל כוותיה וא"צ עע"ג:

אם הטביל כו'. כנ"ל בסעיף שקדם ועב"י וכמ"ש הב"ה דלא כש"ך (ומהרשב"א אין הכרח כמ"ש האחרונים):

אבל אינו כו'. כמש"ל סי' קי"ח דאין נאמן לא להקל ולא להחמיר:

ואם עבר כו'. תוס' שם ד"ה וכולן כו' ואף לסברא שכתבו מיהו כו' היינו למ"ד נטל"פ אסור וכ"מ בגמ' שם דקאמר תני חדא כו' ולא משני מידי על טבילה וצ"ל או כסברא ראשונה דל"ד קתני ולא פריך אלא מהגעלה וליבון או כסברא האחרונה ואף שברא"ש שם בתחלת דבריו משמע די"ל דברייתא אחרונה לא קאי אלא אהגעלה וליבון פשטא דגמ' לא משמע כן ולא כתב אלא לרווחא דמילתא:

כלי סעודה. כתב בספר חכמת אדם כלל ע"ג דין י"ג היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכים טבילה ואע"פ שקובעין אותם ומחברין לקרקע מ"מ דינו ככלי ואין להם תקנה אלא שיטבילם או ינקוב בהם נקב גדול שיתבטל מתורת כלי ואח"כ יתקן אומן ישראל אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלים בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו אפשר שע"ז סומכין העולם שאין טובלים אותם ומ"מ צ"ע שהרי לא גרע מסכין של שחיטה לקמן ס"ה כיון שראוי להשתמש בו מאכל אחר עיין בספרו בינת אדם עוד מזה:

זכוכית. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ז שכתב דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי"ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה וכלי מתכות אמורין בפרשה ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה דהא כלי זכוכית שיעי טפי מינייהו ואי לאו משום דכי נשברו יש להם תקנה להתיכם דמש"ה ככלי מתכות שוינהו היו צריכים טבילה והני לית להו הך תקנתא ע"ש:

להטבילם. כתב בספר חכמת אדם שם דין ט"ו צריך שיכניס כל הכלי במים בפעם אחת שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטובלו כולו כאחד נ"ל דאסור לטבול לחצאין דומיא דטבילת נדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי ע"כ:

במקוה או במים. כתב בספר חכמת אדם שם דין י"ט נ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג אם הוא במקום אחד (עיין לקמן סי' ר"א סעיף ל') דטבילתו ודאי הוא מדרבנן אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ג בד"ה הכלל העולה שכתב שמצא במהרי"ל שהעיד ברבותיו שאסרו להטביל כלים בבאר מטעם כשמנקים אותם נפסל בשאובים כו' ע"ש ועיין לקמן סי' ר"א סעיף מ' בהג"ה ומ"ש שם ס"ק כ"ח]:

שיהא הכלי רפוי. עש"ך מה שהקשה ע"ז (והובא בבה"ט סק"ג) ומשמע דעתו דגם הכא בטבילת כ"ג אע"פ שרפו ידיו לא עלתה טבילה גזירה שמא לא ירפה ועיין בתפארת למשה שתירץ קושייתו בטו"ט דהתם בטבילת טומאה שייך שפיר גזירה דאם לא ירפה יבא לידי איסור חמור בידים כגון שיבעל נדה או ישים בכלי תרומה טהורה ויאכלנה והיא במיתה משא"כ הכא דאף אם ישתמש בכלי זו אח"כ לא אכיל איסורא דהא לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סי' זה ולכך לא גזרו בזה עכ"ד ע"ש:

שא"צ טבילה. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"א בכלים הנקבעים בתנור ולוקחים ממים חמים שבו ללישות עיסות הפת שצידד לומר שא"צ טבילה כלל אף אם הם של מתכות ואף דפעמים שופכין ממים חמין שבו טיי"א מ"מ הולכין אחר רוב תשמישו ע"ש:

המצות. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך. ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו שכתב בלעכי"ן שמניחים מצות עליהם אף לש"ך צריך טבילה (בלא ברכה) דחזי לתשמיש מאכל ממש. וכתב עוד ריב אייזין שעשה עובד כוכבים צריך טבילה בברכה שמפרדין לחם וקריין. וריב אייזין שקנה ישראל בלע"ך מעובד כוכבים ומנקבו צ"ע ע"ש עוד:

רחיים של פלפלין. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ש ס"ס ס"ז שכתב דרחיים שטוחנין בהם הפולין הקלוים שעושין מהם משקה הקאווע נראה דחייבים בטבילה דעדיף מרחיים של פלפלין ע"ש. ונראה דבזה טבילה בלא ברכה כיון דצריך בישול עיין בה"ט סק"ו וכ"כ הפמ"ג בא"ח סימן תנ"א במשבצות סק"ו ע"ש:

לחתוך קלפים. עבה"ט ועיין בספר בינת אדם שער או"ה סי' ס"ה לענין מה שנוהגים בסעודות גדולות לשאול כלי חרס מצופין וכלי זכוכית מן חנוני ישראל וכתב דאף שהט"ז והש"ך חוששין לסברת או"ה לטבול בלא ברכה בקנאו הראשון לצורך קלפים או לסחורה מ"מ מאחר שהרמ"א לא הביא כלל דעת או"ה וגם הפר"ח חולק עליו א"כ לצורך שבת או אורחים או סעודה גדולה שיש לחוש שישברו אם יטבילם ויהיה הפסד או שאין פנאי יש לסמוך להשתמש בלא טבילה דטבילת כלים אלו לכ"ע אינם אלא מדרבנן ואפשר דגם האו"ה לא כתב כן אלא בכלי מתכות דלהרבה פוסקים הטבילה דאורייתא וכן ראוי להחמיר בכלי מתכות דהוי ספק דאורייתא ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן נ"ב שכתב בזה דישראל השואל כלי זכוכית מישראל החנוני ומתנה עמו שישלם לו דמי הנשברים בתוך הסעודה ויחזור לו הנשארים אם הוא משלם בעד הנשברים כפי הקרן של המוכר בלבד ונותן לו דבר פסוק על שהשאיל לו חשיב שוכר ודינו כדין שואל שא"צ טבילה (ולדעת הט"ז יש לטובלו בלא ברכה) אך אם משלם לו הנשברים כפי שמרויח בה חשיב מקח דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם ולכן צריך לטבול ע"ש ונראה דר"ל בברכה:

אם קנאו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ה מ"ש בזה:

יטבילנו. כתב הפר"ח מסתברא דכלי זכוכית דלא מחייב לאטבולינהו אלא מדרבנן הוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכל שאינו רואה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקען אין צריך טבילה ע"ש:

לטובלו בלא ברכה. כתב בספר חכמת אדם נ"ל דישראל המחזיק הוט"ע שעושין זכוכית ויש לו פועלים עובדי כוכבים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ספק דרבנן. וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שמחזיק הוט"ע עובד כוכבים ופועלים עובדי כוכבים ע"ש:

צריך טבילה. ולפ"ז כשמוכר היורות לעובד כוכבים בע"פ משום חמץ שצריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם. חכ"א שם דין ג'. ונהירנא שכן ראיתי בתשובת שיבת ציון בשם אביו הגאון ז"ל בסדר מכירת חמץ:

אין מאמינים קטן. לפי שטבילת כלים דאורייתא. ט"ז ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו כתב דצ"ע דאף בכלי זכוכית שהוא דרבנן ג"כ נראה דאינו נאמן כיון שיש לו חזקת איסור כבסי' קכ"ז ס"ג בסוף הג"ה. ומיהו בזכוכית כל שהגיע לי"ג שנה א"צ לבדוק אחר ב"ש ובכלי מתכות יש לומר דצריך לידע שהוא גדול עכ"ד מיהו י"ל דהכא אף בכלי מתכות א"צ לידע דהכא קיל מכל איסור דאורייתא כיון שאם עבר והשתמש בלא (הגעלה) טבילה לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סימן זה וכמו שכתבתי סברא זו לעיל סק"ה בשם תפל"מ ע"ש ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז ודו"ק:

ואח"כ ישאלנו. עיין בתשובת הרשב"ש סי' תס"ח שחוכך בהיתר זה דהוי כהערמה ואסור ע"ש ועיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ו וסי' נ"ז שהעלה דבין השמשות של ע"ש וערב יו"ט אין מטבילין הכלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בה"ש דשבת ויו"ט גופייהו אפילו כלי זכוכית אין מטבילין משום דהוי טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור עיין שם: