החשוד לדבר איסור אין לסמוך עליו - שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ט

אין לסמוך עליו. פי' לקנות ממנו:

וי"א אפילו ממי שאינו חשוד כו'. בד"מ כתב אמנם המנהג אינו כן אלא מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות וכיון שלא כתבו הרב כאן משמע שאין לנהוג כן ונכון הוא בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי:

מתארח אצלו. דאע"ג דחשיד אלפני עור וגו' מ"מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו:

עובר עבירה לתיאבון. כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג"ה זו דברשב"א שהביא הב"י כתוב שמי שעובר עבירה באחת מעבירות נאמן הוא בשאר איסורין וכ"ש אם עושה לתיאבון כו' וא"כ אמאי כתב הרב הג"ה זו אי במוחזק שעובר עבירה בשאר איסורים הא אפילו שלא לתיאבון נאמן לאיסור זה ואי באיסור זה מוחזק. שעובר אפילו אם הוא לתיאבון ודאי אינו נאמן ומ"ש ב"י לקמן בסי' זה בשם הרשב"א דמומר לתיאבון נאמן אפילו לאותו דבר וכרבא פ"ק דחולין עכ"ל רצונו לומר שמצינו בו היתר דהיינו כל שיש היתר ואיסור לפניו לא שביק היתרא ואכל איסורא אבל בלא"ה אסור כמ"ש הטור סימן ב' דבלא בדיקת הסכין אסור לאכול משחיטתו והכא נמי היאך נאכל עמו שמא לא היה לפניו היתר ואכל איסורא וא"כ היאך יאכלו אחרים אצלו וא"כ האי אינו מקרי חשוד דקאמר הרב ודאי אין לו ביאור כלל. והיותר קשה לי דלא מצינו שיהיה חשוד גרע טפי מעובר לתיאבון דאי תימא דשם חשוד מורה שעושה כן במזיד אפילו יש היתר לפניו שביק אותו ואוכל איסורא דא"כ הוי ליה עובד כוכבים גמור כמ"ש רמ"א בסימן ב' דמי שאוכל נבילות שלא לתיאבון דיני כמומר להכעיס והיאך ס"ל לרשב"ג בפרק עד כמה דהחשוד על איזה דבר יכול לדון ולהעיד עליו. גם ראייה ממה שכתב ת"ה הארוך דף קי"ט וז"ל ועוד אם אתה חושד אותו בכך הרי אתה חושדו בעובד כוכבים גמור שמתכוין להכשיל ולהעביר עכ"ל ואי ס"ד דחשוד הוא שאינו חש לאיסור כלל הרי באמת הוא כעובד כוכבים גמור כמו שזכרנו אלא פשוט שאינו גרע מעובר לתיאבון אם כן מאי קאמר דלא מיקרי חשוד. וכתוב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים המותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן ע"כ:

הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה. כן צריך להיות:

חשוד גם עליו. פי' עונש חשוד יש עליו שלא למכרו כלל אפילו באם לא רצה למכרו רק לבדו:

לבוא לקנות כו'. בפרק עד כמה (בכורות דף ל') איתא בגמרא ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא בחילוף שומן דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כרבי יהודה דס"ל דקונסין אותו למכור כל דבר אי כר' יהודה אפי' מים ומלח נמי לעולם כר"ש דלא קניס אלא במידי דדמיא לאיסורא ובאיסור גופיה דמידי דעביד לאיסורא דהיינו אמגוזי דסתם דרדקי גרורים ומשוכים בתר אמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחים באמגוזי ומוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב וגונבין אותו מאביהם והוא מזבין ליה בחילוף שומן. וקשה על רבינו הטור למה כתב שהאיסור היה באגוזים שהרגיל הנערים לבא אצלו ולקנותו ממנו באגוזים שנותן להם שלא כאותו סגנון הנאמר בגמרא ובאמת קשה טפי על הגמרא למה לא אמר רבא ג"כ בסגנון זה שזכר הטור וא"ל דמעשה שהיה כך היה שהיה נחשד ללמד את הנערים שיגנבו חלב דא"כ למה לו לרבא לומר סתם תינוקות גרורים בתר אגוזים תיפוק ליה אפילו בלא כך סתמא אלא כיון שבאותו פעם היה כך ע"כ נראה לע"ד ליישב הכל דצריכין אנו לב' דברים בזה. האחד שדבר זה הוא היה צורך בו למכירה שנעשית בעבירה ועי"ז נעשית המכירה. השני דאותו קנס שלא למכור את הצריך לו אינו אלא אם יש בו אח"כ חשד איסור בפני עצמו והשתא לק"מ שהטור נקט מה היה צורך באגוזים למכירת האיסור וגם הגמרא ס"ל דבר זה אלא דהגמרא נקט מה שייך אח"כ האיסור בפני עצמו באגוזים בלא מכירה זו ע"כ נקט דיש חשד כיון שהנערים נמשכים אחר האגוזים יש לחוש שע"י זה ילמד אותם לגנוב חלב מאביהם ואנו חושדים אותו שמא כבר עשה כן ע"כ קנסינן אותו להבא בזה ואין להקשות מנא ליה להטור שכן היה שהרגיל את הנערים לבוא אצלו לקנותו דהוכיח זה מדאמרינן בגמרא סתם דרדקי כו' ש"מ שאותו חשד אינו אלא מצד שיש ספק אם נעשה כן ואנן בעינן שיש בירור שהיה בו צורך למכירה ע"כ שהיה בענין שזכר הטור. והטור לא בא כאן לפרש הטעם מה יש לחוש אלא עיקר הדין מה שנעשה באמת ובפרישה כתב דאפילו לא ראינו שנעשה איסור ע"י אגוזים אנו חוששין שמא יעשה איסור ע"י זה שירגילם לבוא אצלו ואינו נכון דהא הטור כתב והיה מרגילם כו' דמשמע שכן נעשה באמת ומו"ח ז"ל הגיה בטור לקנותו מהם ולע"ד נראה ברור כמ"ש ומ"מ יש כאן קושיא על הב"י שכתב וידוע דהלכה כר"ש וזה אינו דבעירובין (דף מ"ז) מסקינן דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש כמו שכתב שם הרא"ש אלא דמ"מ כאן יפה כוון ב"י דהלכה כר"ש אלא מטעם אחר דהיינו כיון דרבא ס"ל כוותיה כמו שזכרתי הכי קי"ל:

חשוד על הקל. פי' כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו אבל בלא הנאה שלו ודאי אמרינן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר עבירות חוץ משבת ועבודת כוכבי' כמו שכ' סי"ב כ"כ בפרישה והב"י בסוף סימן זה מחלק דבמין אחד דהיינו שכולם בדבר מאכל אז אמרינן חשוד לדבר חמור חשוד לקל אבל בשני מינים לא:

מי שהוא חשוד בדבר כו'.גם בזה נפלאת דעת הרב רמ"א ממני דהרשב"א בתשו' שהביא ב"י לא כ"כ רק לענין עדות שאינו נפסל בזה כמו שמביא שם אח"כ לענין קוברי מת בי"ט ראשון אבל לענין נאמנות שיאכלו עמו או יקנו ממנו ודאי בשאר דברים מותר אפילו בעובר עבירה במזיד וידע שהוא איסור ואי באותו דבר דחשיד לאוכלה מחמת דלא משמע ליה שיהא איסור פשיטא שלא יסמכו עליו אחרים כיון שהוא חושב אותו להיתר וכמו שמסיים רמ"א עצמו כאן מיהו לאותו דבר אינו נאמן וא"כ למאי נפקא מינה הוי אינו חשוד:

אפי' בשבועה. דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על אותה השבועה וא"כ גרוע הוא מחשוד לאותו דבר ואינו נאמן:

אינו עושה יין נסך. הטעם כי העובד כוכבים מילתא דמסתבר הוא שהוא שקר וכשאומר שמאמין הוא להנאת יצה"ר ואמונתנו טובה היא ואמיתי' ומלתא דמסתברא היא:

מה שאכל אכל כו'. הכי איתא במתני' בבכורות (דף ל"ז) לענין כהן ששחט הבכור ומכר בשרו עד שלא הראוהו לחכם את המום אם שרי ליה למכור ופירש רש"י יחזיר הדמים משום קנס דאיסור ספק הוי עכ"ל משמע מזה דאפי' אם האיסור הוא ספק טרפה מה שאכל אכל ויחזיר הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל:

מדברי סופרים אז אם היו הפירות קיימין. כן צריך להיות וזהו סברת רמב"ם דבאיסור מד"ס כיון שאכל חשבינן אכילתו להנאתו ולא יחזיר לו דמים:

דינו כמוכר דברים שאסורים מד"ס. הטעם דמדין תורה אין צריכין בדיקת הריאה כיון שאין ריעותא לפנינו סמכינן ארוב בהמות שהם כשרים אלא דחכמים הצריכו בדיקה ע"כ מה שאכל מנכה לו ואפ"ה מה שלא אכל ממנה יחזיר לו ויתן לו המעות בעדם דמקח טעות הוא ואף על גב דגבי טבח אמרינן בח"מ סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין עליך לחייבו אלא בוודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר ולוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי על כן יחזיר לו מעותיו וכן כתב הריב"ש סימן תנ"ח הביאו ב"י בקיצור כאן ובב"י כתב בשם א"ח בשם חכמי הה"ר וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המוציא מחברו עליו הראיה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו מטעם שכתבתי אלא דמ"מ יפה דנו חכמי הה"ר דהתם אפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טרפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים וכמו שאכתוב בסמוך סעיף י"ד אי נמי מטעם אחר ואפילו לא אכלוהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח שמא אחר כך בלעה וכההיא דח"מ סי' רל"ב סעיף י"א בשלחן ערוך דאם תוך שלשה ימים קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה לו ברור הוא דמקח טעות הוא ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה מה שאין כן לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אין מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח"מ סימן רל"ב סעיף י"ח בהג"ה. אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו המעות כההיא דבכור שזכרנו בסמוך ובלבוש כתב שאם נולד ספק טריפה שאין הדרך לבדוק אחריו כגון שנמצא מחט בריאה כו' ואסרינן לה מספק אפי' הבשר קיים א"צ להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם והנה הוא סותר דברי עצמו שכתב בח"מ סימן רל"ב בספרו סעיף י"ב וז"ל ובטריפות דלא שכיחי אפילו הוא דבר שאנו אוסרים מספק הוי מקח טעות ולא יכול המוכר לומר אייתי לי ראייה דטריפה היא כו' עכ"ל והם דברי רמ"א שם ועיקר ודבריו כאן שלא בדקדוק ונמשך אחר דברי ב"י בשם חכמי הה"ר וכבר זכרנו שדינם דין אמת ולא מטעמייהו כנלע"ד ברור ופשוט:

ואם מכר לו דבר מבהמה כו'. פי' אע"ג כתב הש"ע באם בא הטריפה מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרי' שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דהבדיקה אינה הכרחית כההיא דריאה שזכרנו דמן התורה אין צריכין בדיקה כל זמן שאין לפנינו ריעותא אבל אם יש פה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפי' מ"ה ואירע הדבר שאין יכולין לבדקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאורייתא מכר לו וכבר ביררנו דהיינו דוקא אם ידע המוכר מן הספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות:

למקום שאין מכירין כו'. כתב רש"ל בפ' ג"ה סי' ט"ז בסופו שעכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על דין התלמוד אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלוי ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה עכ"ל ועוד כתב שם בשם הר"ר מנחם וירזבור"ק דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וכתב רש"ל אף שמדברי התלמוד אין לו על זה שום הכרע מ"מ משום שאין בידינו כח לתקן פרצת הדור הניח הדבר להקל מדברי התלמוד בזה שבפעם האחת יזהירנו לפי ראות עיני החכם ויענישנו לפי הזמן והענין ע"כ מ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון: ומ"ש בסעיף שאחר זה מסלקין אותו כתב ב"י בח"מ סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:

בקבלת דברי חבירות. מבואר ענינו בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף ל') שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם:

וכל זה אינו נוהג בחשוד וכו'. זה כתב על פי מה שכ' בב"י ואפשר שלא הקילו בכך אלא באיסורים של דבריהם כו' והנה אחר שזכינו שנתגלה לנו ספר משמרת הבית שחיבר הרשב"א שזכרתי אותו בסי' ב' סעיף ד' דלגבי מומר לתיאבון שאומר פלוני מומחה שחט לי אז דוקא נאמן ושם מיירי באיסור דאורייתא שהרי שחיטה דאורייתא וכ"כ שם בהדיא במשמרת הבית דאפילו בדאורייתא סמכינן על זה שאומר בפירוש איש פלוני משום דמירתת ומביא שם ראייה דעל כל פנים בעינן פלוני מומחה כיון דאפילו בדמאי שהוא מדרבנן בעינן הכי וכאן בגבינה יליף ג"כ מן דמאי אלמא דהך חשודים עכ"פ לא גרעי ממומר לתיאבון דהתם והכל ילפינן מדמאי דבדמאי פשוט דהוא לא גרע ממומר לתיאבון דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואין שם אלא חשש בעלמא כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף ס"א) בפירש"י לאביי וכתבו התוס' ה"ה לרבא אלא פשוט הוא דהך סברא דפלוני מומחה הוא בעינן בין בדאורייתא בין בדרבנן והרשב"א לא בא אלא לומר דגם בגבינות צריך דוקא לזה ובשחיטה שהיא דאורייתא מהני זה עכ"פ ותרווייהו ילפינן מדמאי ועיין עוד במשמרת הבית שם תמצא דחשוד לא גרע מדמאי. ועוד ראייה דבסי' פ"ו אנו סומכין אפי' על דברי עובדי כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והלא זה איסור דאורייתא. עוד ראייה מדין השני שכתב הרשב"א כאן דאם הביא לו מנחה כו' דאין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר וזה מצינו אותו אפילו באיסור דאורייתא דהא בסי' קי"ח איתא בישראל ששולח לחבירו ע"י עובד כוכבים ירך שחתוכה כדרך שישראל חותכין את הגיד מותר ואילו נמצא ביד עובד כוכבים ירך חתוכה כראוי אסורה דחיישינן שמא אחר שחתכה נודע לו שהיא טריפה כמ"ש התוס' בפ' ג"ה בסוגיא דשולח ירך ומזה מוכח דאין אדם נותן מתנה משלו בשם אחרים דאל"כ גם בשולח ע"י עובד כוכבים ניחוש שמא אין זה העובד כוכבים שליח לישראל אלא הישראל שלחה לו אחר שנודע לו שהיא טריפה וזה העובד כוכבים אומר לישראל אחר שישראל שולחה לו אלא ודאי שלא יתן משלו בשם אחרים והא כאן יש איסור דאורייתא ואפי' הכי מהני סברא זאת אלמא דגם בדאורייתא אמרינן כן דלא כדברי רמ"א והא שדקדק בית יוסף מדלא כתב הרשב"א דבריו אלא בגבינה של עובד כוכבים שהיא איסור דרבנן אין זה כלום שהרשב"א קמ"ל רבותא ברישא דאפילו באיסור דרבנן אינו נאמן כל שאינו אומר בפירוש מפלוני מומחה וכן משמעות דבריו שם. והא דתני רשב"א הטעם בדין השני שאין אחד נותן מתנה משלו בשם אחר ולא אמר משום דמרתת כמו ברישא דקמ"ל בזה אפילו אם הוא בענין דלא שייך מרתת כגון שידו תקיפה או כיוצא בזה מ"מ יש היתר מצד טעם אחר וא"ל למה זכר הרשב"א כאן בשם אחד מהמומחין והא כאן אין הטעם משום מרתת י"ל דכל מביא מנחה אין דרכו לומר סתם אדם שלח לך אלא מזכיר שם האדם ובפרישה נמשך ג"כ אחר דברי ב"י לחלק בין איסור דאורייתא או דרבנן וכל זה ליתא דהם לא ראו ספר משמרת הבית. וגם מצד ההוכחה שהוכחנו מבואר שאינו כן ובזה מתורץ ג"כ מה שהוקשה לבעל הפרישה מסימן ב' דנאמן אפילו אם אומר סתם מומחה שחט לי ובשביל זה תירץ מה שתירץ ולפי האמת גם שם צריך שיזכיר שם המומחה כמו שזכרנו: בב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו. והקשה ב"י ממתניתין ריש פרק ד' דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל כו' אמר לו אחר כו' ואמאי אינו נאמן על של אחרים נ"ל דההוא מיירי שיש לחוש לרמאות שעשו קנוניא דכבר כתב ב"י בשמו דבכל מקום שיש לחוש לזה אינו נאמן וזהו נראה מדוקדק מלשון המשנה אמר לו אחר שאינו נאמן כלומר בענין שאינו נאמן אף בשל אחרים דהיינו שאומר שלי אינו מעושר ושל חבירי מעושר וקמ"ל דאף שלא בפני חבירו אינו נאמן. ומו"ח ז"ל תירץ דשאני התם דשכח לעשרו וכיון שבא תחלה לחיוב תו לא מהימן ע"ה לפטרו ולא דק דהא דנקט שכח לעשרו היינו דלכתחלה לא יסמוך על זה. שישאלנו בשבת דלא הקילו אלא בדיעבד מפני אימת שבת והא ראייה שאחר השבת חייב להפריש גם על מה שאכל בשבת כמ"ש הרמב"ם פרק י"ב דמעשר ולמדין אנו משיטה זו דבחשוד על שאר דבר יכול להעיד על של חבירו כל שאין נראה רמאות והנאה לו בדבר. אך קשה לי ממשנה פרק ד' דדמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר שם אדם אמר מי כאן נאמן אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן ופריך עלה בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיה וכתב הר"ש דאע"ג דבעלמא עד א' נאמן כאן שהוא חשוד אין ראוי להאמינו א"ר יוחנן קל הקילו באכסניא מפני חיי נפש וכתב הר"ש ולהכי נקט שאינו מכיר אדם אבל המכיר לא התירו כדקתני בתוס' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל וכ"ז כדי להקל מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בחיבורו הל' מעשר פרק י"ב וז"ל במה דברים אמורים בזמן שאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם כו' וא"כ קשה מאי טעמא האמין כאן לחשוד בכל גווני על של אחרים ושוב ראיתי שהראב"ד בהשגות מקשה כן על הרמב"ם בסוף פרק י"ב והכסף משנה תירץ דהרמב"ם סבירא ליה דההיא דרבי יוחנן בירושלמי אתי לאוקמי מתניתין אפי' לר"מ דסבירא ליה החשוד על הדבר לא מעידו אבל אנן סבירא לן כרשב"ג דמעיד א"כ אין צריך לומר דדוקא באכסנאי מיירי ותמהתי על פה קדוש חה חשב בזה דהא הרמב"ם גופיה כתב על אותו דין דמיירי דוקא באכסנאי שאינו מכירו כמו שהעתקתי בסמוך ותו דהרי בתוספתא איתא להדיא כך כמו שזכר הר"ש לעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פסק כאן דחשוד נאמן בכל גוונא והראב"ד סבירא ליה דלא פסקו כרשב"ג אלא בבכור שאינו אלא משום קנס אבל בשאר דוכתי קים לן דחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו כר"מ וכך יש לפסוק למעשה כנלע"ד:

לסמוך. פי' ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר כמו שכתב המחבר בס"ז. ש"ך:

לאיסור. כתב הש"ך פי' ל"מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין דסתם יינם אינו אלא מדרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם ול"מ יין אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לאיסור והם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור וכה"ג ומסתימת דברי הר"ב משמע דה"ה חלב אין לוקחין ממנו אא"כ הוחזק בכשרות ואע"ג דגם המחבר כ' בסי' ס"ה דאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות צ"ל דשאני טבח שוחט דשכיח טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור אבל לדעת רמ"א באמת אין חילוק ואם נתארח אצלו דעת הרב דאפי' לכתחלה יכול לאכול עמו:

חשוד. כתב הש"ך פי' דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאלו היה מונח לפניו איסור והיתר היה אוכל האיסור ול"ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כמ"ש בסי' ב' משום דדרך הסכין להיות פגום הלכך חיישינן שיעבור לתיאבון ולא יטריח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך לא מיקרי חשוד והט"ז כתב דאי חשוד כ"כ דאפילו אם יש היתר לפניו שביק אותו ואכיל איסורא הוי ליה כעובד כוכבים גמור ולכך כתב שאין להג"ה זו ביאור כלל ע"ש וכתב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים מותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן עכ"ל:

יחליפנו. כתב הש"ך דדוקא למכור מורה ביה היתרא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד והא דמשמע בסימן קי"ח ס"א דאין מפקידין אצל ישראל חשוד דבר האסור מן התורה אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א' התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם דלא נחתי לפרושי איזהו נקרא חשוד:

שבושה. כתב הש"ך דמהרשב"א משמע היכא דידוע דאינה בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוספות פירשו להיפך דהיא תקח הטוב ותתן להאורח הרע בשביל שטרחה בשבילו ולפ"ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ"ש גבי שליח אם נותן לו שכר אינו יכול להשביעו דתו לא מורי היתירא ואפי' להרמב"ם דמשמע מדבריו דאפי' כשנותן לו שכר יכול להשביעו דאפ"ה מורי היתירא דאולי לא נתן לו שכרו כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית:

אחרים. כתב הב"ח דטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים ור"ל אפילו על דבר החמור מחלב ע"ש דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא והשיג עליו הש"ך שהוא למד כן מדברי הרשב"א ושם לא משמע אלא מי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילים בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף אבל אינו חשוד לדבר אחר:

שנזהרים. כתב הש"ך ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ"ע ומיהו כל זה לא איירי אלא בחשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הן מין איסור א' כגון ששניהן בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא (דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ משבת ועבודת כוכבי' ע' ט"ז). וכ"מ מדברי המחבר בסי' ב' דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה ובפרישה כתב דאינו חשוד בדבר הקל ממנו אא"כ שיש לו הנאה ממנו והש"ך כתב עליו דאין זה מוכרח ע"ש:

שניהם. ונראה דאפילו בשני מיני איסורים נמי אם חזר ונחשד אח"כ על א' מהם אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם. ש"ך:

מעבודת כוכבים. כתב הש"ך ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה:

בשאר. אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו ודוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר א' פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים כמ"ש בח"מ סי' ל"ד וא"ל דהכא ובסימן קכ"ד ס"ט סתם הרב כדברי המחבר ובח"מ סי' ל"ד סכ"ה ובא"ע ס"ס מ"ב כתב הר"ב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות דניחא ליה דתיהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו וע"ל סי' קכ"ז בהג"ה מיהו כ"ז בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי' ב' ולקמן סי' קכ"ז דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים עכ"ל הש"ך:

נאמן. כתב הש"ך י"ל דה"ק הר"ב מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד דלא יהא נאמן אפי' בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה וכ"מ מתשובת הר"ב בסי' קכ"ד ע"ש:

אחרים. כ' הש"ך דודאי אלפני עור וכו' לא עברי והיינו דוקא כשאחרים יודעים שנוהג איסור בדבר וא"ל הא כ' הר"ב בסי' קי"ב סט"ו דמי שנזהר בפת של עובדי כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וה"נ יאכל עמהם דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה כיון דלא חמיר איסוריה וכמ"ש הר"ב שם ובתשו' מהר"ר לוי ן' חביב סי' קכ"א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקוצר תוכן הדברים והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן ב"י ואצ"ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן ב"י אבל כשהמתיר מבשל לכתחילה לו ולצורך אחרים גם כן מותר דהוי כדיעבד. והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר כמו דאסור מדרבנן להושיט כוס יין לנזיר אע"פ דנזיר יכול לקחתו בעצמו וע"ל סי' קנ"א ס"א ויכול האוסר לבשל לכתחילה בכליו של המתיר שאינן ב"י או בסתם כלי דקי"ל נמי שהן אינן ב"י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ ואם בעל הכלי לפנינו צריך לשואלו אם הוא ב"י או לאו ואם בעל הכלי הוא חשוד א"צ לשואלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב"י או לאו וע"ל סי' קכ"ב וכל זה לענין הכלי אבל אסור האוסר לאכול מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע"פ דבריו שאומר שאין בו איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בני אדם ע"ה יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינת ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשין בכליהם שהן ב"י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגים היתר ומנהגם לאכול מבישוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין או כיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגין היתר אע"פ שנוהגין להאכיל להמקומות הסמוכים להם הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר וע"ל ס"ס רי"ד עכ"ל:

בשבועה. הטעם שכבר חשוד הוא על השבועה לעבור שמושבע ועומד הוא מהר סיני ואף דהשבועה דמהר סיני הוא לעבר הואיל והוא מושבע ועבר ג"כ על עבירה גרע טפי ועוד דאין חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר רק לענין ממונא אבל לא לענין איסורא ועי' בח"מ סי' צ"ב ס"ב ובסי' פ"ז סט"ו ונראה דכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה. וכתב מהרש"ל דמ"מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יי"נ כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ"ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן ואף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי' בשבועה דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור עכ"ל הש"ך:

נסך. כתב הש"ך והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יי"נ כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורים כיון שעכ"פ עובד לכוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן:

הדמים. משום קנס רש"י ולפ"ז משמע דוקא כשידוע שהוא יודע שהם דברים האיסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא"ה לא דאפשר שוגג היה (ואין לקונסו במה שכבר אכל אלא שאין לו לשלם אלא דמי טריפה בזול אבל מה שהוא בעין ה"ל מקח טעות ויחזירו לו והוא יחזיר הדמים) ואע"ג דנתבאר בסי"ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז משמע דאפילו האיסור הוא ספק טריפה מה שאכל אכל ויחזור הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל (ובנה"כ חולק ע"ז דבספק טריפה אפילו היה יודע המוכר שהוא ספק טריפה אין מחזיר הדמים כשאכלו וכן איתא בסמ"ע ח"מ ר"ס רל"ד ומה שהט"ז מביא ראיה מבכורות אינו ראיה דהתם גבי איסורי הנאה דוקא אמרינן כן או גבי בכור בשביל דעבר על תקנתא דרבנן ע"ש):

ישלם. הואיל ולא גרם לו איסור. רש"י:

מחזיר. הטעם כתב הסמ"ע בח"מ סימן הנ"ל דבאיסור דרבנן חשיב אכילתו הנאה והש"ך כתב הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו איסור כדי להוציא ממון עכ"ל:

סופרים. והא דאיתא בסי' ל"ט ס"ב דאם לא נבדקה הריאה כשירה היינו דוקא אם פעם א' אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שאינו יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד"ה ואע"פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם דהוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור וכ"כ המחבר בסימן צ"ט ס"ו עכ"ל הש"ך והט"ז כתב ואע"ג דגבי טבח אמרינן בח"מ סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין לחייבו אלא בודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר והלוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי ע"כ יחזיר לו מעותיו ובב"י כתב בשם א"ח וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המע"ה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו לפי שכתבתי לעיל דאף בספק צריך להחזיר הדמים אלא דמ"מ יפה דנו דאפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טריפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים א"נ אפילו לא אכלהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח (ר"ל לענין שהמוכר כל הבהמה לטבח יחזיר הדמים וק"ל) שמא אח"כ בלעה וכמ"ש בח"מ סימן רל"ב סי"א דאם תוך ג"י קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה ברור הוא דהוי מקח טעות ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה משא"כ לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אינו מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח"מ סי' רל"ב סי"ח בהג"ה אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו מעותיו דלא כלבוש ע"ש עכ"ל:

מבהמה. כתב הט"ז פי' אע"ג דכתב הש"ע דאם בא הטריפות מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרינן שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דמן התורה א"צ בדיקה כל שאין בה ריעותא אבל אם יש בה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפילו מן התורה ואירע הדבר שאין יכולין לבודקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאוריי' מכר לו והיינו דוקא אם ידע המוכר מהספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל ואם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזור לך מעותך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטריפה אכלת וכ"מ בסמ"ע בח"מ סי' רל"ד ס"ק א' דבספק טריפה שאכל א"צ להחזיר הדמים אלא דהכי פירושו של דברי הרמ"א כאן ל"מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ"פ מדבריהם היא אסורה בוודאי פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא שצריכין לאוסרה מספק וה"א דיאמר המוכר דלמא לאו טריפה היא ואייתי ראיה דטריפה היא ואחזיר לך המעות אפ"ה הוי כאלו היתה ודאי טריפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים עדיין וכל ספק טריפות מבטל המקח אם הבשר עדיין קיים אבל אם כבר אכל הבשר א"צ המוכר להחזיר כלום עכ"ל:

שילך. כתב מהרש"ל אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלו ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומה בסיגוף שדי שיהא עומד במשקל הזה ועוד כתב דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד. ומ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון והש"ך כתב דאפילו בפעם א' שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו' וכן משמע מדברי המחבר סי"ז ומ"ש הרב בח"מ סי' ש"ו ס"ט וי"א דטבח ומלמד אע"פ שאין צריכים התראה מ"מ בעינן חזקה עד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו כבר תירץ הריב"ש דשם מיירי שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב"א ז"ל דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן ולענין טריפות הכלים ע"ל סי' א' וכתב ב"י בח"מ סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:

מלשלם. כיון שאינו אלא ספק טריפות א"צ לשלם דמי הבהמה לבעלים דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע"ה ועיין בח"מ סימן ש"ו ס"ה. ש"ך:

התנצלות. מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשובת מהרי"ו דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא ע"ש:

פלוני. הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציוהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן. ש"ך:

להחליף. ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן ואין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר ואפילו אינו מזכיר שם המומחה אלא שאומר סתם מומחה א' שלח לך מנחה נאמן. ש"ך:

דאורייתא. הט"ז חולק על הרב בזה שהרי בסי' ב' ס"ד גבי מומר לתיאבון שאמר פלוני מומחה שחט לי נאמן דשם הוא בשחיטה דהוי איסור דאורייתא ואפ"ה נאמן ועוד ראייה דבסימן פ"ו אנו סומכין על העובד כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והרי זה איסור דאורייתא וגם בסי' קי"ח משמע בשולח לחבירו ירך על ידי עובד כוכבים שהיא חתוכה כדרך שחותכין ליקח את הגיד וכו' דאף באיסור דאורייתא אמרינן הך סברא שלא יתן משלו בשם אחרים ע"ש אבל הש"ך מתרץ קושיות אלו דבסי' ב' מיירי אם ידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם משא"כ הכא ומה דסמכינן בסי' פ"ו גבי ביצים י"ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו אבל כאן שאומר שקנה מאחר אינו נאמן באיסור דאורייתא מיהו מה שהקשה הט"ז מסי' קי"ח גבי ירך לא הרגיש בזה הש"ך וצ"ע לדינא אם אומרים הך סברא שאין אדם נותן משלו וכו' גבי איסור דאורייתא:

חשוד. כתב הש"ך הטעם משום דהוי מומר לאותו דבר אבל לא הוה מומר לשאר דברים דפשיטא אם חשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים ודלא כהב"ח ע"ש וכתב הט"ז דהב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו והוא חולק ע"ז דקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכך יש לפסוק למעשה עכ"ל:

החשוד כו'. בכורות ל' א' ושאר מקומות:

בין כו'. בפ"ב דדמאי א"ל על עצמו כו' ושם בכמה מקומות ועבה"ג:

ואם נתארח כו'. פ"ב דדמאי כנ"ל: (ליקוט) ואם נתארח כו'. ואע"ג דאמרינן בע"ז ל"ט ב' וכולן אם נתארח כו' ערש"י שם ד"ה אין לוקחין כו' וכמ"ש בס"ב (ע"כ):

וי"א כו'. ע"ז ל"ט ב' ת"ר אין כו' ופי' הרמב"ם דבסתם בני אדם שאין אנו מכירים אותם מיירי ואמר סוריא וכ"ש ח"ל ולאפוקי א"י בזמן שהיתה רוב ישראל עליה ועכשיו א"י ה"ה כח"ל לענין זה וסברא ראשונה ס"ל כפירש"י שם ד"ה אין לוקחין כו' ועס"ב:

מיהו אם כו'. גמ' שם:

עובר עבירה כו'. עט"ז שהשיג ע"ז (וע"ל סס"ק י"ח):

כיון שאינו כו'. שם השתא מיגזל גזלה כו':

ואם כו'. כמש"ו:

פעמים כו'. כפירש"י שם:

ומ"מ כו'. כמ"ש בפ"ג דדמאי המפקיד כו' ובגטין ס"א ב' טוחנין ומפקידין כו' ושם משמע דשוה לנותן לתקן כמש"ש משום דקבעי למירמי כו' ונראה היינו קודם שמשני התם כדקתני טעמא כו' וס"ד שהם חשודים לגזול ולהחליף אבל לפי מאי דמשני מפני שרוצה דוקא בנותן לתקן אבל במפקיד לא שייך שרוצה כמש"ו ושיחזיר לו הדברים כו':

החשוד כו'. עבה"ג ופסק כר"ש משום דסוגיא דגמ' שם כוותיה: (ליקוט) החשוד לדבר כו'. כסתם מתני' דבכורות ל' א' החשוד על כו' ואע"ג דר"מ פליג עלה כמש"ש א"ד ארבב"ח כו' הלכה כחכמים וכסתם מתני' ועתוס' שם ל"ו א' ד"ה אימור כו' וכן קי"ל בחולין ד"ה לימא מסייע כו' וקסבר כו' מתבי מכם כו' אלא לאו כו' (ע"כ):

(ליקוט) אבל כל כו'. כר"ש דרבא עבד שם כוותיה (ע"כ):

החשוד כו'. גמ' שם מ"ט שביעית כו' שם כל הסוגיא:

אא"כ. שם באתריה דר"י כו':

מי כו'. שם דלא כר"מ וכן בפ"ק דחולין:

חוץ מעבודת כוכבים כו'. שם:

(ליקוט) או שאינו מאמין כו'. כמו כותי לא מבעיא בשל אחרים דאינו נאמן דלא חייש אלפני עור כמ"ש בפ"ק דחולין (ג"ד ומפורש בנדה נ"ז א') אלא אפילו בשלו אסור דקי"ל כר"א כמ"ש בגטין וכמש"ל סי' ב' ס"ט וכ"ש שאינו נאמן בשלו משום לפני עור כנ"ל (ע"כ):

ובשל כו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה' מעשר ובפ"ח מה' שמיטה ובפי"א מה' עדות ולמד ממ"ש בפ"ד דדמאי הנכנס לעיר כו' ובבכורות ל"ה א' רשב"ג אומר נאמן הוא כו' ואיפסיק הלכתא שם וביומא ע"ח כרשב"ג ומזה למד כמ"ש בפירוש בה' עדות שם אבל צ"ע דהא סתם מתני' שם ל' א' זה הכלל החשוד כו' והרשב"א סי' ס"ד וריב"ש סי' ד' תירצו דסתם ואח"כ מחלוקת היא ור"מ היא וצ"ע דהא אוקמינן שם מתני' דלא כר"מ כמש"ש ארבב"ח א"ר זו דברי ר"ע כו' ר"מ היא דאמר כו' ודוחק לומר דס"ל כר"מ בחדא כו' וכבר תי' הראב"ד דרשב"ג ל"פ אר"מ אלא במומין דקנסא בעלמא היא וכאן סתמא דד"ה היא ועמ"ש למטה ועוד צ"ע דברפ"ד דדמאי לא מצאו א"ל אחר שאינו כו' חשיכה כו' ואמרו בירושלמי שם חברייא בשם ר' יוחנן מפני כבוד שבת התירו אם מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה ר' ביבי בשם ר"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת ואם אימת שבת עליו תנינין חשיכה מ"ש לא יאכל עד שיעשר מפני א' שאין אימת שבת עליו תני שואלו בחול לא יאכל בשבת כו' ע"ש ושם במתני' האומר למי שאינו נאמן על המעשרות כו' הלך ליקח ממנו כו' ואף באומר מאיש פלוני פליג ר"י בתוספתא וירושלמי שם תני אר"י אפילו א"ל כו' ונהי דקי"ל כת"ק מ"מ ההיא קשיא וכ"כ לקמן בסי"ט וההיא דנכנס לעיר ל"ק ואדרבה מוכח משם להיפך כמ"ש בירושלמי שם וע"א נאמן אר"י קל הקילו באכסניא מפני חיי נפש ופי' הר"ש אע"ג דע"א נאמן באיסורין ה"פ הא חשוד ואמרינן בתוספתא פ"ה על מתני' הנ"ל בד"א בזמן שאין מכיר שם אדם אבל אם היה מכיר שם אדם לא יטול אלא מן המומחה בד"א בזמן שלא שהה שם שלשים יום אבל אם שהה שם שלשים יום לא יטול אלא מן המומחה בד"א בתרומות ומעשרות אבל בשביעית ובטהרות אין נאמן ובמתני' שם החמרין שנכנסו כו' אינו נאמנין ואף ר"י ל"פ אלא משום חייהן כמ"ש בירושלמי שם מ"ט דר"י מפני חייהן של בני העיר מ"ט דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ואע"ג שבגמ' פ"ב דכתובות (כ"ד א') אמרינן דפליגי בגומלין י"ל דגמ' ס"ל דרבנן מודי לטעמא דר"י מפני חייהן אלא משום גומלין פליגי אלא דבירושלמי שם אמרו תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם ה"ז נשאל בין לחבר בין לע"ה דברי רשב"ג ר' אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד אתיא דר' כר"מ ודרשב"ג כשיטתיה דתנינן תמן כל המומין הראוין כו' רשבג"א נאמן הוא על של חבירו כו' רמ"א החשוד על הדבר כו' ועיקרא דמילתא דרשב"ג ור"מ ל"פ אלא בסתם אדם שאינו מוחזק וכמ"ש בבכורות ל"ו אימור דאר"מ לחששא כו' וכן הברייתא נכנס לעיר ואינו מכיר כו' וכן מתני' דחמרין כו' ולכך אמרו בגמ' דפליגי בגומלין והא דפריך בירושלמי וע"א נאמן לר"מ פריך דסתם מתני' ר"מ וז"ש וע"א נאמן ול"ק וחשוד נאמן אלא ר"ל בסתם ב"א אין נאמן ע"א לר"מ וכן ברייתא הנ"ל בד"א כו' כר"מ אתיא אלא דבתוספתא אמרה אחר ברייתא הנ"ל נכנס לעיר ואינו מכיר כו' פלוגתא דר' ורשב"ג ואח"כ אמרה למתני' דהנכנס לעיר כו' בד"א כו' אבל מ"מ י"ל ר"מ היא דס"ל הלכה כר"מ סתמו כר"מ ולא הזכירו אלא במה דפליגי ר' ורשב"ג בהדיא וההיא דבכורות ל' א' בחשוד כמ"ש החשוד וכן ההיא דרפ"ד דדמאי לא מצאו וא"ל אחד שאינו נאמן משמע שידוע שאינו נאמן וכן מתני' האומר למי שאינו נאמן דוקא בידוע וכן חילק הרשב"א שם אע"ג דלא ס"ל ודברי הרמב"ם בה' מעשר שם צ"ע שפסק ככל המתני' וכל הברייתות הנ"ל ולפי מ"ש יבא הכל על נכון. והכלל דסתם אדם אע"ג שאינו נאמן להרמב"ם אף בשאר איסורים כמ"ש בס"א בהג"ה מ"מ נאמן על של חבירו משא"כ בחשוד. מ"מ לשאר דברים הוא נאמן כנ"ל ואע"ג דגזלן ושאר עבירות אפילו מדרבנן נפסלין עליהן היינו בדבר שצריך עדות כשרים אבל באיסורין דע"א נאמן ואפילו אשה ועבד נאמנים בהן כמ"ש בסי' קי"ח ס"ח אף הם נאמנים דחשוד לד"א לא הוי כו' כנ"ל וערשב"א סי' ס"ד וסי' ת"ל וכן צ"ע על מ"ש בהג"ה ס"ב עובר כו' דכל הני מתני' דדמאי ודבכורות הכל לתיאבון הוא (ע"ל סי' ב' ס"ק י"ב בליקוט ב' וצ"ע) מעשרות ושביעית וכהן בתרומות וכולם והרשב"א לא כ"כ:

מי שהוא כו'. כמ"ש בפ"ק דב"מ (ה' ב') לא תחמוד לאינשי כו' ובפ' זה בורר (סנהדרין כ"ו ב') בהנהו קבוראי כו':

מיהו כו'. כיון שחושב אותו להיתר ונ"מ במה שאינו נקרא חשוד שנאמן עליו בשבועה דחשוד אינו נאמן כמ"ש בס"ח זה נאמן וכמ"ש בריש ב"מ ונימא מגו כו' לא תחמוד כו'. תשובת רמ"א וש"ך:

מי שנוהג כו'. כמ"ש בפ"ק דיבמות (י"ד) דמודעי להו כו' וכן בפ' כ"ה (קי"א ג') חס ליה לזרעא דאבא כו':

החשוד כו'. במ"ש בפ"ק דב"מ (ו' א') במסקנא דמגו דחשוד על ממונא חשוד לאותו דבר על השבועה אלא משום ספק מלוה ישנה משא"כ כאן. וז"ש בפ"ק דחולין (ג"ד) דלא מהני אלא בודק סכין ובספ"ד דבכורות הבא לקבל דברי חבירות כו' ולא אמרו דליהני בשבועה רשב"א סי' ס"ד:

גר כו' וכן כו'. כמ"ש בסנהדרין ס"א ב' אתמר העובד עבודת כוכבים כו' וקי"ל כרבא דפטור ועתוס' שם ד"ה ורבא אע"ג כו' י"ל כו' וכ"כ בשבת ע"ב ב' ד"ה רבא וא"ת כו' וי"ל דסבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"כ מה' סנהדרין הלכה ב' ע"ש וכן פטור ממלקות כמ"ש הרמב"ם שם שנאמר ולנערה לא תעשה דבר וכן כל אונס מחמת יראת הריגה דג"כ נקרא אונס כמ"ש ברמב"ם שם וכמ"ש בכתובות ג' ב' משום דאיכא צנועות כו' ולידרוש להו דאונס כו' וז"ש רבא פטור משמע לגמרי וכן מכרת כמ"ש בת"כ על חייבי כריתות ההוא ולא אנוס כו' וכיון שאין ב"ד עונשין עליה אין נפסלין לעדות כמ"ש הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ב ואף שכ' בהג"ה שם דמדרבנן נפסל מ"מ ישראל גמור הוא ונאמן באיסורין דאף גזלן דאורייתא כשר באיסורין כנ"ל ואף מדרבנן אין לפוסלו בלא הכרזה כמ"ש בפ' ז"ב (כ"ו ב') וכמ"ש בפ' השולח (גיטין מ"ה ב)' בגר שחזר לסורו כו' וכמש"ל סי' דפ"א ס"ב ובא"ח סי' ל"ט ס"ג:

מסור כו'. עמש"ל סי' ב' ס"ט ואע"ג דפסול לעדות מ"מ נאמן כנ"ל:

מומר כו'. עש"ך וניכר שהוא עושה מאהבה ופטור כנ"ל ס"ט:

האנוסים. כנ"ל ס"ט ועריב"ש סי' ד' וסי' י"א:

המוכר כו'. נראה הטעם דאינו בר דמים דהא אסור לעשות סחורה אע"ג דאם לקח והותיר או שנזדמנה לו מותר למכרן מ"מ עיקרן אינו לסחורה וז"ש ואם היה כו' ועמ"מ שם:

וכל איסורי כו'. מתני' שם יי"נ וגמ' שם אפי' לרשב"א מאי אפסדתיך וז"ש ואין בו כו':

המוכר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ג די"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראיית טריפה מדבריהם כו' וע"ל סי' ל"ט סעיף א"ב:

ואם מכר כו'. ר"ל שלא יוכל לומר אייתי ראיה דטרפה וכמ"ש בההיא מוגרמתא בפ"ט דב"ק (צ"ט ב') כיון שספק טריפה אין לך מום גדול מזה והמקח טעות ואמר כאלו היתה כו' ר"ל ודינו כאיסור דאורייתא ול"ד לבהמה שלא נבדקה דבחזקת היתר עומדת כמ"ש בפ"ק דחולין (ט' א') משא"כ בספק וכמו בכור וערש"י בבכורות שם ד"ה ויחזור כו':

בלא הערמה. כיון למ"ש שם דלמא אערומי כו' אלא כו':

טבח שמעשיו כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (י"ח א') האי טבחא כו' מעברינן כו' ובפג"ה (צ"ג ב') והלכתא להלקותו כו':

ומ"מ כו'. כמ"ש במוגרמתא כנ"ל:

טבח כו'. דאל"כ היאך פסלינן לכל פסולי עדות שיכולין לומר כן:

טבח כו'. כמ"ש בח"מ סי' ל"ד סכ"ד אבל אם ראוהו כו' עמ"ש:

והא דצריך כו'. כמ"ש בספ"ד דבכורות ת"ר הבא כו' וא"צ שיעשה כמו הטבח והטעם דשם רבים רגילין להקל בהן אינו רשע בכך משא"כ בטבח דרשע הוא שמתכוין להכשיל משא"כ בכה"ג ועברא"ש כלל ב' סי' ק"ט ועגמ' שם ל"א א' וכולן כו':

(ליקוט) מאיש פלוני כו'. אע"ג דלא התרה בו לקנות מפלוני דוקא דלא כרא"ה שכ' דוקא כעין מתני' שא"ל לקנות מפלוני אמת דכן דחי בגמ' דבכורות ל"ו ב' סיפא כו' התם כו' אבל לא קי"ל כן אלא כרב שם דאמר נאמן הכהן כו' (ע"כ):

הביא לו כו'. בכורות ל"ו א' אר"י נאמן כו' ע"ש הסוגיא ועברשב"א פ"ק דחולין:

בד"א כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (ו' ב') וס"פ הנזקין השתא מיגזל גזלה כו':

וכ"ז אינו כו'. דלא אשכחן אלא בדמאי. ב"י. וליתא דהא אמרינן בפ' א"ט (ס"ג ב') לוקחין ביצים כו' באומר כו' ואפילו עובד כוכבים לדעת הרב במ"ש בסי' פ"ו משום דעבידי לגלויי וכ"ש ברישא בשולח דמירתת כמ"ש בבכורות שם סיפא ודאי מסייע כו' התם כו' וכן לא חיישינן לאחלופי אף מי שחשוד על איסור דאורייתא כמ"ש בפ"ק דחולין (ו' א') הנותן לשכנתו כו' ולא משום שביעית ופי' תוס' בחשוד על השביעית וע"ל סי' קי"ח ס"ח וע"ל סי' ב' ס"ד וכבר השיגו ט"ז ופר"ח:

החשוד כו' וי"א כו'. עבה"ג ס"ק כ"ח וכנ"ל מהא דספ"ב דע"ז חבי"ת כו' וכפי' ר"ת ור"ל לאותו דבר הוא חשוד להחליף ועש"ך:

לא יאכילוהו. ע' בשו"ת חיים שאל ח"ב שכתב בשם ס' דרך המלך שמי שבידו חמץ שעבר עליו הפסח ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו מזה כיון דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם אחד חולק ע"ז והסכים עמו בעל המחבר שחייב להודיעם עיין שם:

ובעיר אחרת. כ' הפרי תואר דוקא שאין לו שום הנאה במה שאמר שהוא יהודי כו' ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע ריש סי' פ' שכתב שאין דבריו מוכרחים ואפילו לדבריו היינו לסמוך על זה לקולא שיהיה מגעו ביין מותר אבל להחמיר וכו' ע"ש:

הדמים. עבה"ט וע' בתשובת בשמים ראש סי' צ"ז ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה וע' בספר משנת חכמים הל' עבודת כוכבים דף ק"ג בצפנת פענח אות קס"ח שכתב דאם האכיל דבר איסור של חבירו דדינו כדין הגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה ורצה כו' ואם הנגזל גבה מהאוכל נראה דאינו חוזר האוכל על המאכיל לומר שדבר איסור האכיל ואינה נחשבת אכילה לכן ישלם המאכיל. דאין הדין במאכיל של אחרים כדין מוכר וצ"ע עכ"ד:

שמעשיו מוכיחים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' א' בדבר שוחט שהוציאו עליו קול רינון דהדבר ברור דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו ואפילו בקלא דלא פסיק דכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שהקול הוא קול של אשה פטטנית כו' וכ' עוד ונראה דאף בעל נפש א"צ לחוש אע"ג דאמרינן בנדה האי לישנא בישא כו' למיחש לה מבעי. היינו באין מקום לתלות שהקול שקר ואפשר אמת הוא אבל במקום שיש אמתלא שבשאט נפש בני בלי שם הוציאו עליו ש"ר אין לחוש לקול ההוא כלום ע"ש:

שוגג הייתי. עש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סי' י"ב וסי' י"ד. ועיין מ"ש לעיל סי' א' סק"ד בשם אא"ז בעל פמ"א ע"ש:

והא דצריך כו'. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ה' מ"ש בזה: