להזהר מצואה בשעת ק״ש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ו

וכיון שאין ריח רע. ואפילו למ"ד בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ"ה בל"ח:

לקרות כנגדה. וב"ח פסק דאפי' מלפניו די בד"א כמ"ש ב"י בשם מהרי"א:

ומכוס' בבגדיו. ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה [ב"י תר"י ורשב"א]:

דרך חור. כתב רש"י מחיצה יש בינו לב"ה ופשט ידו לפנים מן המחיצה וכתב המאור דאל"ה אסור לקרות כנגד ב"ה, עסי' פ"ג מ"ש:

יש מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ולא שאר איבריו ואפי' אינם נקיים שרי:

ויש אוסרין. דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעי' שיהיו כלם נקיים [כ"ה בגמ'] משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וכ"מ סי' ע"ח, וקשה מ"ש מנוגע בסנדלו דאסור כמ"ש ס"ב וברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף ועי"ל כיון שדרך להלוך ומתגל' הצואה קצת דרך הלוכו כמ"ש תר"י לפי דרכם ע"ש, וכ"כ המאור בהדי' החילוק זה:

דינו כצואה. משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי וכן לסברא קמייתא ובשבת דף קי"ד אמרי' כל ת"ח שנמצא ש"ז על בגדו חייב מיתה משום משניאי משמע קצת דלענין תפילין ולימוד אין קפידא, וז"ל הג"ה פ"ג מהי"כ וכן הורה הר"מ על כהן שראה קרי ביו"כ לרחוץ הלכלוך וה"ה לשאר בני אדם שרגילין לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה שגם בי"ה מותר לרחצו עכ"ל משמע שאין איסור בדבר משום תפלה רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט וכ"מ ברש"י שכתב ישפשף הקרי משום חציצה משמע דמשום תפלה לא קפדינן מיהו בס"ח סי' תק"ט אי' דאפילו על בגדיו אסור עמ"ש סימן ר"מ ס"ח:

צואה בפי טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמ' ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב"ז ח"ב סימן ל' כ"ה):

הרוק עבה. אבל אם נותן מים ע"ג לא מהני וכמ"ש סי' פ"ז ס"א אא"כ הם עכורים שאין הצוא' נראית מתוכה (כ"ה הגהות הרי"ף פ"א) ול"ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי' הוא:

ספק. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש"ג ריא"ז) ולי נראה דאזלינן בתר המצוי כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכ' אם באשפה מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים:

כנגד עמוד. כ' הרא"ש דשותת לא חשוב נגד העמוד ושרי מדאורייתא:

צריך לחזור. דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום:

ומי רגלים. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור והעולת תמיד לא עיין ס"ס קפ"ה:

שלא יהא סנדלו נוגע כו'. אע"פ דבעששית נמי נוגע מ"מ סנדלו גרע טפי כיון שהסנדל הוא מלבוש שלו:

אסור לקרות כנגדה. ברמב"ם כתוב ע"ז ועל פי חזיר עד שיעבור ממנו ד' אמות כתב ב"י וז"ל נראה מדבריו שאע"פ שהן עוברים לפניו כיון שהרחיק ממנו ד"א שרי ול"ד לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה לפניו כמלא עיניו דהיינו כיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד"א סגי וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ"ל דמלאחריו מיירי ומ"ה סגי כשעברו ממנו ד"א אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים לפי' קמא ותמה על ב"י ששינ' הלשון של הרמב"ם דמיירי מעובר לפניו. ולעד"נ שלא כדברי זה ולא כדברי זה והא ודאי שהב"י כוון נכונה לענין הדין שצריך להרחיק כמלא עיניו ומ"ש בפי' קמא דשאני הכא שהצואה או פי חזיר עוברים והולכים תמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא בהדיא אמרינן בצואה עוברת דאביי ס"ל מותר לקרות כנגדה וא"צ להפסיק ומדמה לה לההיא דמצורע שעובר תחת האילן והטהור שהוא עומד תחת האילן אינו טמא ה"נ בצואה עוברת ודחי לה רבא שאני מצורע דבקביעות תליא מילתא דכתיב בדד ישב והכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא אלמא דבצואה לא מחלקינן בין קביעות לעוברת ומנלן להקל אליבא דרבא דמחמיר גם בעוברת ולחלק בין ד' אמות או לא אלא ברור שהדברים כפשטן דצואה עוברת שבגמרא ובפוסקים היינו שהאדם שקורא ק"ש מעביר אדם אחר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם וזהו משמעות דברי רש"י שפי' שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו עכ"ל. דהוא מורה על מ"ש שעיקר פלוגתא דאביי ורבא היא אם צריך להפסיק באותו זמן שהצואה הולכת ממש מכוון לפניו או בסמוך לו תוך ד' אמות אבל קודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה כן שרי לכ"ע כיון שהיא אז מצדו ואמרינן לקמן סימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם היתה צואה שטה על פני המים דהיינו כשהאדם עומד אצל המים והצואה שטה מצד זה לצד זה ובנתיים באה מכוונת לפניו אז אסור עד שתתרחק ותהיה מצדו ד' אמות ולא הוצרך הטור להזכיר בהרחיק ד' אמות דמותר דהא בהדיא כ' אסור לקרוא כנגדה משמע כל שלא כנגדו אלא מצדו מותר. אבל באמת מכנגדו ממש לא מהני כלל הרחקת ד' אמות וכדברי ב"י זה פשוט לפי ע"ד:

יש מתירין לקרות. זהו דברי רב הונא וטעמו דכתיב כל הנשמה תהלל יה פירש"י הפה והחוטם הם בכלל אבל לא שאר איברים וי"א הוא רב חסדא וטעמו דכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו':

בעששית וכו'. ואם מגיע לו ריח רע אסור ל"ח פרק מי שמתו אות קל"ב:

כנגדה. פי' ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד' אמות וב"ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות אפי' מלפניו כמ"ש ב"י בשם מהרא"י. וט"ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד' אמות. דקודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי' ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע"ש. וכ"כ הפר"ח דלאחריו ד"א ומלפניו מלא עיניו:

בבגדיו. ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב"י:

חור. ר"ל מחיצה יש בינו לבה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה אסור לקרות כנגד בה"כ. רש"י:

מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ"א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע ע"ש ועפר"ח:

כצואה. משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס"ח סי' תק"ט איתא דאפי' על בגדיו אסור. עמ"א:

טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ"א בשם הרדב"ז וכנה"ג וע"ת:

עבה. אבל אם מים ע"ג לא מהני אא"כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי"ף ול"ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא:

מותר. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש"ג ריא"ז. והפר"ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ"א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע"ש. ולפי דברי הפר"ח נ"ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה"ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש:

מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ"ש. סי' ע"ט ס"ח:

קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא"ש:

ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:

ס"א והוא כו'. שם בעיא דלא איפשטא וכפי' הרא"ש ולחומרא וכ"כ הרמב"ם:

ס"ב אין כו'. תר"י:

ס"ג יש כו'. דר"ה רביה דר"ח ועוד דבפ"ג דיומא פריך מיניה:

ס"ד וי"א כו'. דאזלינן לחומרא וי"א כו' מדפריך ביומא שם ה"ד אי דנראית פשיטא ואם איתא מאי פשיטא והא ר"ה שרי ואכתי לא אסיק אדעתיה במקומה כו' כמו שפריך שם ומ"ש מדר"ה כו': וש"ז כו'. ע"ל סי' מ' ס"ז בהג"ה וסי' תרי"ג סי"א אבל ממ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא קסבר ר"י כו' מ' דאפילו בשעה שרואה קרי מותר ועמ"א:

ס"ה לד"ה אפי' כו'. שם:

ס"ח במקום כו'. ממ"ש הואיל וחטא כו' ואי במקום שאין ראוי להסתפק לא הל"ל הואיל וחטא כו' ועוד ממש"ש וראה צואה כנגדו כו' ודי בזה ול"ק שצריך לחזור ולהתפלל אלא דשם במקום שאין ראוי להסתפק תר"י ורא"ש וע"ל סי' פ"א ס"ב: ומ"ר כו'. תוס' עירובין ס"ד א'. ועמ"א:

ברכות כ"ה

שם

שם

לפי' הרא"ש

הרי"ף והרא"ש ור' יונה וכרב הונא

רמ"מ וא"ז וכרב חסדא

הרא"ש ורבי יונה שם בשם י"א

יומא ל'

ברכות כ"ה

ירושלמי ו' ע"ב הביאו רא"ש והרשב"א בשם הראב"ד

שם בבלי וכלישנא בתרא

שם נ"ב לפי' התוספות ורב יונה והרא"ש

תוס'