שלא לברך כשאבריו רואין את הערוה - שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ד

כתב הרב"י סי' ר"ו בשם הרא"ש פרק הרואה ירוש' ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ"ל הרא"ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי' כן דא"כ ל"ל למבעי במגדל דהוא מלת' דלא שכיח ה"ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי' הגמרא בסוכה דף י' ע"ב דאמרי' היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור' ואם היתה גבוה י' אסור ופירש"י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי' ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י' הו"ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ"ל וא"כ דבר ברור שהירו' מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה"ל ככלי וה"ל כחלוק או כטלית וז"ל רי"ו ני"ג ח"ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי עכ"ל הנה פסק הבעי' לקולא, אך ק' למה השמיטו הפוסקים ההי' דסוכה לכן נ"ל דס"ל דהירוש' והגמ' דסוכה ס"ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס"ל אסור א"כ ממ"נ אף את"ל דהאהל חשיב הפסקה מ"מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א"כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי"ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא"כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה"ג לא חשיב הפסק, ונ"ל דה"ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו: ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:

יכסה בבגד ממטה ללבו. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המים שרי כמ"ש בהג"ה:

בידים לא. ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה:

עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט:

למעלה מן המים. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עס"ס ע"ה):

דיינין ליה כהפסק'. דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב"י]:

אף על פי שאינם מפסיקות. דהא אין לבן רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו:

דאז אין לבן וכו'. ט"ס הוא וכצ"ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי' ע"ה:

בין בערות חבירו. כתב הרב"י זה נלמד במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק ע"ה ס"ד:

כדי שלא יהא לבו וכו'. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו ובי"ד סי' ר' הארכתי בזה בס"ד.

לא מקרי כיסוי הראש. נר' דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדוש' אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד וכמ"ש ס"ח:

דיינין ליה כהפסק'. פי' אם הוא עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה הפסק' ואפילו למאי דכתב בסימן צ"א דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעינן אלא הפסק ראיית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה זה לאשה שאין שייך לבה רואה ערותה כיון שעכ"פ אין רואה אע"פ שאין שם הפסקה ד"א חוץ לגופה ה"נ בזה:

אע"פ שאינן מפסיקין למטה כו'. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראות' ומ"מ אם הם עומדות ערומו' יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנ' לא יראה בך ערות דבר וכעין שמצינו בסוטה שצריך לכסות לפניה ולאחריה מפני שכולה ערוה ופירש"י שבית הבושת שלה נראי' מלפניה ומלאחריה מ"ה צריכה שתהא יושבת וטוחות כמ"ש רמ"א ע"ז אלא שמה שסיים רמ"א דאז אין לבן רואה את ערוה הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר והוראה זו כתב מו"ח ז"ל עלי' דאין נכונה וכ"כ בי"ד אלא גם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבוש וכ' שהש"ע עצמו סותר פסק שלו לקמן בסי' רע"ו דבעינן באשה יושבת דוקא כו' וגרם לו כל זה לפי שהבין לפי דיעה זו שאין באשה כלל גילוי ערוה אפילו עומדת וכיון שיש באמת איסור בעומדת נתבטלה דיעה זאת וכבר הארכתי בי"ד סי' ר' דלא דק בזה אלא בעומדת גם דיעה זאת מודה דיש איסור אבל לא מצד לב אלא מצד גילוי ערוה כמ"ש וע"כ דבר ברי וראוי לסמוך עליו שהאשה שיש לה מלבוש ונתכסה מלפניה ומלאחריה אינה צריך להפסק' בין לב לערוה כלל ויכול' להתפלל וכן לענין טבילה אם עומדת אפי' במים צלולים יכולה לברך אם לבה חוץ למים או אפי' תוך המים ומחבקת ידה על גופה תחת לבה וכן יעשה בישראל ועיין בט"ז בי"ד סי' ר' מש"ש בס"ד:

מותר לקרות ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

לבו. עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה:

ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:

הערוה. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א:

כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח:

בידיו. ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש:

עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א:

שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת:

כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן:

מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש):

בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א:

ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

ס"א היה כו'. כי"א דסתמא דגמ' פריך שם כ"ה ב' והרי לבו כו' ועוד מדפליגי בעקבו רואה כו' ש"מ דבלבו ס"ל לאביי ורבא דאסור ואף דשמואל בסוכה י' ב' ס"ל דמותר הלכה כאביי ורבא. רא"ש ונ"ל שרש"י שפ' כמ"ד מותר אזיל לשיטתו שפי' שם ד"ה והרי עקבו כו' קס"ד כו' ר"ל דק"ל דכיון דמשני קסבר לבו כו' מאי פריך מעקבו לכן פי' דעקבו חמי' מלבו כיון שאין דרכו לראות: וה"ה אם לבו כו'. כמש"ש כ"ה ב' נכרי ערום כו' קמ"ל דאינהו כו' וכולהו משום לא יראה כו' וקאמר ישראל פשיטא כו':

ס"ב ודוקא כו'. מהנ"ל וכן שם בגמ' וי"א על לבו מ' דוקא בבגד אבל בידים לא וז"ש וה"ה כו' ונלמד מזה ועמ"א: ואם אין כו'. דמ"ש שם ישב עד צוארו דל"ל עד צוארו אלא משום וי"א שבכה"ג דוקא עוכרן ברגלו וזהו דפריך שם והרי עקבו כו' ור"ל הא בלא"ה אסור לי"א משום עקבו והא דפריך שם על מתני' וא"ל תכסה כו' והרי כו' אחר דמשני כותיקין פריך דע"כ גם מתפלל שם דטעמא דותיקין הוא כדי שיסמוך ובתפלה קאמר שם א' עד שיכסה את לבו:

ס"ג אם האדם כו'. יש מי כו' עט"ז ומ"א:

ס"ד ואם הם כו'. פ"ב דחלה: טוחות כו'. גמ' שם כ"ד א' וצ"ע ועמ"א סי' ר"ו ס"ק ה':

ס"ה שאר כו'. דל"ד עקבו אלא משום שעומדת נגד הערוה: בין כו'. כמש"ש כ"ד מהו שזה יחזיר כו': וירכותיו כו'. ראב"ד וכנ"ל: הגיד כו'. לאפוקי הכיס דאין בו משום הרהור וכמ"ש רפ"ב דנדה:

ברכות כ"ד וכיש אומרים הרי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים

הרא"ש בשם ר"ת מהא דברכו' כ"ב וכ"ה וכיש אומרי'

תרומת הדשן סי' י' בשם א"ז

שם בגמ' כ"ה

שם במשנה

רבי יונה בשם רבני צרפת

בספר א"ח

שם בגמ' כ"ה

לפי' הר"ר יונה והרא"ש וא"ח בשם הראב"ד

ר' ירוח'

ב"י

שם בגמ' כ"ד וכ"ה: