דיני לולב בי״ט ראשון - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנ״ח

דראוי להריח. עסי' תרנ"ג דראוי להריח בו בשבת דלא אתקצאי א"נ יכול לברך על פרי אחר:

דמוליד ריחא. כ' ביש"ש פ"ב דביצ' סי' ל"ד ותימא דהא לא אסור אלא להניח הכוס כדי לגמר כמ"ש ססי' תקי"א ומש"ה נקט שיראי שדרך לגמרן אבל היכא דאינו מכוין למיגמרי' שרי דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכ' גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי עכ"ל פי' דהא דאמרי' דף כ"ג אפי' ע"ג חרס אסור דמוליד ריחא בחרס ואסור אף על גב דלא מכוין משום דהוי פסיק רישיה היינו משום דעכ"פ הוי הבער' והוי מלאכ' גמור' אבל להוליד ריח בלא מתכוין שרי כנ"ל פי' ומ"מ נ"ל דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר דהא התם ליכא איסור משום הבער' דהא עושה לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אסור משום דמוליד ריחא בחרס לכן נ"ל דברי מהרי"ל ורוקח עיקר ואם היה מאתמול על הבגד מות' ליתנו בי"ט עליה' עסי' שכ"ב ס"ה:

אין אדם יוצא כו'. אם אין האיש בביתו ונתנ' האש' הלולב לא' מאוהביו או קרוביו במתנ' נ"ל דלא יצא דשמא ניחא ליה למוכרו על יום א' ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזילא ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאמדי' דעתי' דניח' ליה ועסי' שס"ז: צ"ע דבא"ע סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצ' לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנ' ע"מ להחזי' וכ"כ לעיל סי' י"ד וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאלו ידע הוי מקנ' לו במתנה אבל הכא בעי' לכם שלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלוהו לא מהני לשון שאלה עד שיאמר ל' מתנה וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקידושין אבל בפי"נ משמע ברא"ש דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו ה"ל כאלו נתנו לו במתנ' ע"ש וכמ"ש לעיל סי' י"ד ס"ג וביש"ש בחולין פ"ח סי' נ"ג משמע דבאתרוג מהני טפי מתנה ע"מ להחזיר מבציצית ודבריו צ"ע:

וכן אם וכו'. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמ' סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאח' זמן מצותו יצא [ד"מ סי' רמ"א ס"ו]:

דלא גרע ממתנ' ע"מ שתחזירהו לי. דאז ג"כ אינו יכול להקדישו:

וצריך לחזור. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי כ"כ הרא"ש:

ומיהו וכו'. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי (תשו' רשב"א סי' אלף וכ"כ ש"ל):

לקטן. אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש):

הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה:

אין א' מהם וכו'. משום דקפדו אהדדי כמ"ש ס"ח דאדעתא דהכי קנוהו דיש ברירה כמ"ש בי"ד סי' רכ"ו (מ"מ בשם רשב"א) ובתשו' סי' ס"ב כ' שאמר כן להל' ולא למעשה ולכן נ"ל שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה כי בסי' רכ"ו יש הרבה דיעות בזה ע"ש בב"י עמ"ש סוף סי' זה:

ואשה פטורה. ואם היא רוצה לברך חייבת ומי שאינו בעיר א"צ ליתן ול"ד למנין בסימן נ"ה דהתם צריכים לו להשלים מנין וגם הוא עצמו צריך ולאו כל כמיניה להפריש עצמו משא"כ באתרוג, לא דמי להני ולא ללחי וקורה וצרכי צבור דכל א' צריך אותו מצו' כמו חבירו אבל אתרוג גובין לפי ממון אפי' כששניהם בעיר וכל כה"ג דליתי בעיר מנ"ל לחייבו ליתן מנפשות עכ"ל מהרי"ל:

המצוה כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן (שם): אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל (מט"מ הג"ה במהרא"ק מ"צ):

אלא יום ראשון. דכתי' ושמחת' לפני ה' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון דכתיב ביום הראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש:

ביום שבת אינו נוטל. גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר:

ואסור לטלטל הלולב. בסי' תקפ"ח הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו:

האתרוג מותר. דראוי להריח בו. ק' דהא כ' בסי' תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו ויש לומ' דעיקר האיסור שם מטעם דאינו יודע היאך לעשות בברכה כי י"א שלא לברך וממילא אם יש לפניו מידי אחרינא שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו דבר ויוכל אחר כך להריח גם בזה ע"כ אינו מוקצה:

דבעינן לכם משלכם. עמ"ש מזה בהלכות ציצית סימן י"ד:

ואשה פטורה כו'. נ"ל דעכשיו שנשים שלנו מברכין ג"כ על האתרוג. אע"פ שהם פטורים מכח שזה מ"ע שהז"ג מ"מ יש רשות להם לברך כדאי' לעיל ע"כ חייבים ליתן לזה לפי ממונם. ותו נ"ל כיון דאמרי' בגמ' מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים א"כ גם היא נהנית מזה ע"כ צריכה ליתן לסיוע:

ראשון. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום ראשון דכתיב ביום ראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש:

כאבן. בסי' תקפ"ח ס"ה הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ט"ז:

דראוי. והא דבסימן תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו דשם הטעם דאינו יודע אם יברך וממיל' אם יש לפניו מידי אחרינ' שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו הדבר ויכול אח"כ להריח גם מזה ע"כ אינו מוקצה. ט"ז:

דמוליד. ואם היה מאתמול על הבגד מותר ליתנו בי"ט עליו. מ"א ע"ש ועסי' תקי"א:

משלכם. אם האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה נ"ל דלא יצא דשמ' ניחא ליה למוכרו על יום א'. ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזיל' ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאומדין דעתי' דניח' ליה. מ"א וע"ש: השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרינן מסתמא במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מ"א ג' ובסי' י"ד ס"ק ח' ע"ש. אבל הט"ז שם ס"ק ה' כתב דלא יצא דבעינן שיאמר בפירוש לשם מתנה ולא לשם שאלה ע"ש וכ"כ הר"ר מנוח דמאחר דלולב שאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאילה נטלו ואין יוצא בו. אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל:

לאחר זמן. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזירו לאחר זמן יצא ח"מ סי' רמ"א ס"ו. ע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד וע' ביד אהרן וע' בתשו' מהרשד"ם סי' כ"א דמי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלוהו הקהל ונטלוהו אפי' לא היה אלא גלוי דעת לא יצאו י"ח ע"ש:

להחזיר. דאז ג"כ אין יכול להקדישו:

במתנה. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי הרא"ש. מ"א:

יצא. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. רשב"א וש"ל. מ"א:

הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה:

פטורה. וכ' הט"ז דעכשיו שנשים שלנו מברכות חייבות ליתן לזה לפי ממונם וכ"כ המ"א ע"ש. ומי שאינו בעיר א"צ ליתן לאתרוג. מ"א ע"ש:

כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנו' לחביריה' ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל. מט"מ מ"צ וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד ובי"א:

ב ואסור. ממ"שש מ"ב א' מ"ד הואיל כו' וע' רש"י שם ד"ה קמ"ל משא"כ כאן דאף לאנשים לא חזי. ושם ושבת קל"א א' אצטריך קרא למישרי טלטול וע' רש"י ד"ה אצטריך כו'. ובתוספתא ספ"ב רי"א י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא י"ח בו אסור לטלטלו וכן בירושלמי סוף פ"ג הניחו בארץ אסור לטלטלו א"ר זאת אומרת שאסור בהנייה דאל"כ תורת כלי עליו הדס להריח בו וכן כולם וז"ש אבל האתרוג כו' וכמש"ל סימן תרנ"ג: ואסור כו'. כמ"ש בספ"ב די"ט סחופי כסא כו':

ס"ג ואפילו אמר כו'. בתוספתא ספ"ב אא"כ נתנו לו במתנה גמורה ובגמרא שם מ"ו ב' לא ליקני אינש כו' ואם איתא ליקני ליה בכה"ג וע' ברא"ש:

ס"ד אפילו נתן לו כו'. אף על גב דפליגי באצטלית רשב"ג וחכמים ומודים חכמים בשאר מקומות דחזרת דמים הוי חזרה כמש"ש משום דלצעורה כו' כאן הכל מודים דאינה חזרה כמ"ש בב"ב האחין שקנו אתרוג אם יכול כו': ואפילו נאנס מידו. כמש"ש באצטלית ואבדה כו' וכמו שם כיון דלצעורה קמכוין דוקא קאמר ואינו מועיל כן כ"מ דדוקא קאמר דאינו מועיל וכ"ש כאן: וכן כו'. דאומדן דעתו דוקא בזמן מצותו וע' רשב"ם בב"ב קל"ז ב' ד"ה ואם לאו כו' ושם קל"ז ב' מידי דחזי ליה קאמר ועמ"א ס"ק ד' וכ"כ הרשב"א סימן אלף וכמ"ש בגמ' שם: ומותר כו'. עתוס' שם קל"ד א' ד"ה כל מתנה כו' וא"ת כו' ולר"י נראה דלא כו' ובסוכה שם ד"ה הילך וא"ת כיון כו' ועוד כו':

ס"ה נתנו לו סתם כו'. בסוכה שם ומעשה כו' ונתנו כו' קמ"ל כו'. ואע"ג דנתנו סתם כמ"ש בנתנו כו' ואמר קמ"ל כו' דאמדינן דעתו כנ"ל כמ"ש בש"מ: וצריך לחזור כו'. ממ"ש לא ליקני אינש כו' כנ"ל: ומיהו כו'. שם נתנו לר"א ב"ע כו' וער"ן: ויש מי כו'. כמ"ש בגיטין דמתנתו מתנה וכשם שקונה מד"ס כן מקנה מד"ס:

ס"ו ואם תופס כו'. ב"מ ז' א' האי סודרא כו' הלא"ה לא וכן כאן:

ס"ז דוקא שלא כו'. כמ"ש בס"ט מה כו' וכ' המ"מ בשם הרשב"א כיון שידעו בשעת שאינו ראוי ליחלק וע"ד כן לקחוהו אמרינן יש ברירה בשעה שנוטל לצאת כולו שלו כמו שותפין שנדרו הנאה זה מזה שנכנסין לחצר שאין בו דין חלוקה דאמרינן יש ברירה שכשלקחוהו ע"מ כן שבשעה שכ"א מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו וכן בלולב כיוצא וא"צ להקנות ובב"ק נ"א ב' פי' הרשב"א בשם ר"ח משימסור לו דליו. נטלא והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה וז"ש שם ואזדי לטעמייהו כו' כמ"ש בנדרים דבאין בו דין חלוקה פליגי ואמרינן דהוברר הדבר בשעה שמשתמש שכולו הוא שלו:

ס"ח האחים כו' ואף על פי כו'. לשון הרמב"ם. כגי' בגמרא שם: מפני שכל שאין כו'. מ"מ שם וז"ל הר"ן וכ"ת אפילו יש שם אתרוגים אחרים מאן פלג ליה כמ"ש בפ"ה דב"מ ויש לומר דהכא באחים שאין מקפידים זה על זה ואפילו נטל זה היפה אין מקפידים בכך אבל בשאין להם אלא פריש או רמון ודאי מקפידים שרוצין לקיים המצוה כמוהו:

ס"ט מה שנוהגים כו'. משום ברירה כנ"ל בס"ז ועמ"מ וע' רשב"א סימן ת"י באריכות: וגובין כו' דהדו' כו'. ע' לעיל סימן תרנ"ו ובמ"א ס"ק ז': וכל כו'. עמ"א:

משנה סוכה מ"א ור"ה דף ל'

מסקנת הגמ' סוכה מ"ד

משנה וברייתא שם מ"א

הרא"ש שם

שם בבריי'

ממעשה רשב"ג ורבי יהושע וכו' בברייתא שם

מימרא דרבא שם

רא"ש שם בשם בעל העיטור

שם ובפי' הטור והר"ן

טור

מימרא דר' זעירא מ"ו

ר"ן שם

מרדכי והגהת אשרי בשם א"ז

מימרא דרבא בר רב הונא ב"ב קל"ו הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דסוכה וכ"כ רמב"ן

מימרא דלעיל

כגי' הרי"ף שם וכפי' הר"ן וכ"כ הרמב"ם וכפי' ה"ה שם

פי' שקורין הוטין ואיתא בירו' שנקרא פריש שהוא מופרש לבישול

טור בשם הרשב"ם הביאו הרא"ש בפ"ג דסוכה: