דיני הדס - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמ״ו

פסולי דעבות פסול בכל ז' [ת"ד רכ"ו]: ירוקות כשר. דמינא דהדס הוא:

א' א' לאכילה. ובמיימוני דפוס מהר"מ הא דכ' או שלקטן א' א' לאכילה פי' דאחר שא"צ לזה ההדס מותר ללקטן לכתחלה לאכילה ואף על גב שמתקן ההדס ממילא הוי דבר שאין מתכוין אבל מי שצריך להדס אף על פי שמלקטן לאכילה הוי פסיק רישי' ואסור וכ"ה בגמ' וכ"כ הרב"י ואף להפוסקים בססי' ש"ך דלא כהערוך ע"ש בב"י מ"מ לצורך מצוה שרי באחר (תוס'):

ואילך כשר. משום דבידו לתקן:

בכל ענין. ובבד"ה כת' ולא משמע לי הכי אלא כל שלא מיעטן לעולם פסול עכ"ל וכנ"ל דהא"ח ס"ל כהירושלמי שמביא בסי' תרמ"ח דחזזית באתרוג כשר בשאר הימים אבל אנן קי"ל דפסול בכל הימים כמ"ש רמ"א בעצמו בסי' תרמ"ט ס"ד דמנומר פסול בכל ז' א"כ ג"ז פסול דהא איתא בגמרא בהדיא דענוים ה"ל כמנומר ואפשר דס"ל דלמסקנא אין הטעם משום מנומר אלא כשהוא בב' וג' מקומות אבל כשהוא במקום א' אין הטעם משום הדר אבל האמת יורה דרכו דגם במקום א' הטעם משום הדר דאל"כ מאיזה טעם יפסול ודברי רמ"א צ"ע לכן אין להקל:

ירוקים הם כשר. ול"ד לולב שהתם הלבנ' קודם דלבן הוא בטבעו:

כשילבינו פניהם. אחר שיפרכו בצפורן (מ"ב סי' י"ז):

כשר אפי' כו'. משום שענפיו חופין ראשו [הרא"ש]:

במקום שאפשר. וב"ח כתב דביבש ראשו אפי' א"א באחר אין לברך עליו, ע"ש:

נוטלו. ק"ק דבכל הפסולים דינא הכי כמ"ש ססי' תרמ"ט:

הדס שנקטם ראשו כשר. בסעיף י' מביא מחלוק' בזה ותלוי בסוגי' הגמ' בסתם מתני' שנינו פסול אלא דאח"כ מייתי מתניתין דס"ל לר"ט אפי' שלשתן קטומי' כשר ופסק שמואל שם הלכה כר"ט ע"כ כתבו רי"ף ורא"ש דלא קי"ל כסתם מתני' דפסול ול"ד ללולב דפסול בנקטם ראשו וכן בערב' דשאני הדס שענפיו חופים את עצו ואין נראה הקטימ'. והראב"ד כתב וז"ל כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתני' ור"ט שאמר שלשתן קטומי' כשר ענין אחר ולא שנקטם ראשו ומקום הניחו לי מן השמים עכ"ל והר"ן הביא פי' של קטומין שאמר ר"ט דכשר דהיינו כדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין והם מפסיקין בקני ההדס דלא הוה תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם וע"ז אמר ר"ט אפי' שלשתן קטומין בצדיהן כדי לתקן ההדם כשר ולא הוי הפסק בין התלתא עלין אבל בנקטם ראשו דהיינו מן העץ של ההדס ולא מן העלה אז פסול כסתמא דמתני' וכתב המגיד דעם כל השבח הזה דחה הרמב"ן ראיות הראב"ד ויש קצת מחמירין כדעת הראב"ד וכן ראוי להורות עכ"ל. ובספר יראים כתב הרא"ם לתרץ בע"א סתמא דמתני' עם דברי ר"ט דר"ט מיירי בדיעבד ומתני' דתנא פסול היינו לכתחל' ומצינו פסול לכתחלה ומרדכי ר"פ לולב הגזול כ"כ בשם הרא"ם לענין לולב דנקטם ראשו כשר באין אחר ונראה טעמו כיון דלא מצינו חילוק בין נקטם דלולב להדס במתני' דתנן פסול בתרוייהו ובהדס מוכח דלכתחלה קאמר דהיינו ביש אחר ממילא גם בלולב הוה כך וכמ"ש שם בשם ש"פ וא"כ ודאי מן הראוי להחמיר גם בהדס בנקטם ראשו ויש אחר כיון שהמגיד כתב שכן ראוי להורות:

ג' עלין בקן א'. ז"ל הרמב"ם ופי' בו הטור אפי' אין שם רק פעם א' ג' בחד קן כשר ולפ"ז חולק על מ"ש הראב"ד והרא"ש דבעי' רוב שיעור ההדס שיהי' עבות של ג' בקן כמ"ש בש"ע ס"ה והמגיד פי' ברמב"ם דעל כל קן אמר שיהי' שם ג' וכ"פ ב"י ותמה על הטור שהרי לשון הרמב"ם כמו בגמ' ונראה הוכחת הטור ברמב"ם מדנקט בקן א' ולא אמר בקן סתמא כמ"ש בגמרא תלתא טרפי בקינא ולא אמר בחד קינא אלא דלהכי כתב הרמב"ם בקן א' להורות דל"צ כלל אלא קן א' ותו לא והש"ע אזיל לטעמיה מ"ה הביא כאן דברי רמב"ם ואין סותר בזה מ"ש בסעיף ה' דבעי' רוב לעיכובא דכאן נמי לכל קן א' קאמר:

ירוקות כשר. דגם ההדס ירוק הוא ואין שינוי מראה מחמת הענבים משא"כ בשחורות וגם אדומות הוו שחורות דאמרי' האי שחור אדום הוא אלא שלקה:

ואין ממעטין כו'. פי' דקודם י"ט נתלשו והפרי הזה שגדל בהדס הוא גדל אפי' בתלוש כ"פ רש"י:

א' א' לאכילה. גירסא זו אינה נכונה ברמב"ם דבגמ' אמרינן רשב"א אומר ממעטין בי"ט ופריך והא מתקן מנא דמתחלה היה פסול ומכשירו ומשני רב אשי כגון שלקטן לאכיל' ולא להכשירו ופריך והא פסיק רישא הוא ומשני דאית ליה הושענא אחריתא וקשה על הרמב"ם דמשמע דרוצה להתיר לכתחל' למעט כשמלקט לאכילה וה"ל להזכיר דאית ליה הושענא אחריתא והמגיד גורס או שליקט אחר לאכילה ור"ל אחר שא"צ לתקון זה דמסתמא יש לו אחר שלו והיינו כמו שמשני בגמרא והב"י הסכים גם כן לזה וע"כ תימה דהעתיק כאן גירסא זו א' א' כו' שהיא גירסא אינה נכונה:

ומיום ראשון ואילך כו'. לא ידעתי שום מעלה בפסול זה דענביו מרובין מעליו יותר משאר פסולים כגון נפרצו עליו ושאר פסולים של הדס דבכל הפסולים אמרי' בסי' תרמ"ט דכשרים מיום ראשון ואילך ובי"ט שני גם כן דינו שוה לשאר הפסולים דניטלין בלא ברכ' כדלקמן שם ולמה הוצרך רמ"א לכותבו כאן ותו ק"ל דלמה יש קולא בזה בשאר ימים והלא יש לו תקנה שיוכל למעטן בח"ה דהא דיחוי מעיקרא יש כאן ואמרינן בהדיא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ג) דיש בזה דיחוי דאיתא התם על הא דתנן אם מיעטו כשר דאשחור אימת פי' אימתי נעשו שחורים שפסולים אי אשחור מעי"ט דחוי מעיקרא הוא פירש"י דהא מטא זמן מצוה ולא חזיא ליה וה"ל דיחוי מעיקרא ועדיף מנראה ונדחה וחזר ונראה תפשוט מינה דדיחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור ביום טוב נראה ונדחה הוא ש"מ דלא הוי דיחוי לעולם דאשחור מעיקרא ותפשוט דלא הוי דיחוי אבל נראה ונדחה לא תפשוט מכאן וא"כ בזה שהענבים היו מרובים ה"ל דיחוי מעיקרא ולמה לא ימעטה בח"ה ויטלם: ומ"ש בסוגיא זאת דלא נפשט הבעי' בנראה ונדח' דהיינו באשחור בי"ט ואין היתר אלא באשחור בעי"ט ולמה כתבו הרמב"ם והרא"ש והטור סתם אם מיעטן כשר ולא כתבו דוקא באשחור בעי"ט ובאשחור בי"ט ראוי להחמיר כיון דהוה ספיקא דאורייתא דהא בעי' זו היא דבעי ר' ירמיה לעיל בסמוך אם יש דיחוי אצל מצוה אם יש לדמותו לקרבנות דהוה דיחוי מן התור' והב"י תירץ דכיון דבידו לתקן לא הוה דיחוי כדאיתא בזבחים דכל היכא שהוא בידו לא הוה דיחוי והתיקון הוא מאחר שיוכל למעט כדאיתא בגמר' שלוקט לאכילה ויש לו הושענא אחריתא ול"נ לע"ד דבי"ט א"א לתקן כדי שיהי' כשר דהא דמשני בגמ' במלקט לאכיל' והיינו שאין כוונתו אלא לאכילה משא"כ כאן שאתה אומר שיוכל לתקן נמצא שימעט בשביל התיקון וזה אסור בי"ט ותו דאם כן ה"ל להרא"ש להזכיר דמיירי דוקא ביש לו הושענא אחרת כמ"ש בגמרא ותו דא"כ בנרא' ונדחה נמי יהי' מותר וכמ"ש הר"ן וכת' ב"י ע"ז דלפי האמת מותר ואפשטא הבעיא אלא דמעיקרא לא ידעו ההיא סברא וזה לא משמע כלל בסוגיא ונלע"ד דלק"מ דהא איתא שם לעיל בסוגיא דר"פ אמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצוה משמע לגמרי אפי' לקול' ולא הוי דיחוי דמצו' כמו דיחוי דקרבן אלא דר' ירמיה מספקא ליה בהך דיוקא דר"פ אי הוי אפי' לקולא ולא שבקי' פשיטותא דר"פ וניזל בתר ספיקא דר' ירמיה וכדאמרינן כיוצא בזה ריש ב"ק לענין חצי נזק צרורות דמספקא ליה לר"פ ולרבא פשיטא ליה ופסקו הפוסקים שם כרבא דפשיטא ליה ה"נ בזה וע"כ מותר אפי' באשחור בי"ט ואע"ג דהר"ן כתב כאן דאין מותר אלא באשחור בעי"ט הרמב"ם והרא"ש והטור לא ס"ל כן כנלע"ד ברור:

אבל אם היו שני העלין כו'. בגמרא אמרינן דעבות היינו דקיימי ג' עלין בקינא רב כהנא אמר אפי' תרי וחד פירש"י ב' עלין בעוקץ אחד ועלה א' מלמעלה ועול' ורוכב על השנים רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא קרי לההיא הדס שוט' וע"כ פסלוהו הפוסקים וטרח רמ"א לקיים מנהגנו שמברכין על הדסים כאלו ונ"ל דיש סמך וראיי' בדרך זה דרב אחא טרח לקיים דברי רב כהנא אע"ג דאינו מצו' מן המובחר דהא קאמר בלשון אפי' אלא משום כבודו דרב כהנא עביד כי וע"ז אמר מר בר אמימר דאבא קרי ליה הדס שוט' כלומר אינו מן המובחר וחולק על מה שמהדר דוקא ע"ז אבל לדינא הוא כשר כנ"ל לבקש סמך למנהג:

אפי' נשרו רובם כו'. בגמרא ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת הא גופא קשי' אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר אמרת ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנתרו להו תרי עבות היכי משכחת לה פי' דהא בין הכל אינן אלא ג' אמר אביי משכחת לה באסא מצרי דקיימי ז' בחד קינא דכי נתרו ד' פשו להו ג'. וכתב הר"ן בהדס דעלמ' לא נתפרש דינו ויש מי שאומר שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפי' עלה א' פסול כו' והיינו דאמרי' שתהא עבותו קיימת ואוקימנ' לה שנשתיירו ג' אלמא בפחות מג' לא מקרי עבות אבל הרא"ה סובר הא דאמרי' תלתא בקינ' היינו שהמין יהי כך ואם הוא ממין הזה אלא שנשרו קצת מעליו כל שנשאר רוב בכל קן כשר דשפיר מקרי עבות ודייק לה כו' ואין להקל בכך דאין ראייתו ברור' עכ"ל והרא"ש כתב דמה דקתני בבריית' נשרו רוב עליו היינו היתרים על העבות נפרצו דמתני' היינו שנשר רוב עבות של שיעור הדס ונשתייר המיעוט עכ"ל וכתב בית יוסף ומשמע שר"ל שאם כל שיעור אורך ההדס היה עבות ונשרו רוב העלים כלומר רוב הקינים אפי' לא נפל מכל קן אלא עלה א' פסול וזה כפי דברי הגאונים שסוברים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות עכ"ל ולא ידעתי מקום למשמעות שלו דהא הרא"ש מחלק בין נשרו דברייתא דמיירי ביתר על העבות והיינו מן הכשר העבות במקום א' דהיינו בהדס מצרי שיש שם ז' והו' היתר ד' ובענין הזה מיירי נפרצ' דמתני' שנפרצו רוב השיעור במקום א' בהדס דעלמא דשיעורו ג' הוה נפרצו רוב מהם שנים וכ"כ הרא"ש בהדי' גבי ערב' וז"ל ושנה בסיפא נשרו מקצת עליה כשיר' לאשמועי' שנפרצו עליה היינו ברוב ושנאה באחרונ' וה"ה בכולהו וגבי פסול' נקט נפרצו משום דהוה ברוב עכ"ל וזה קאי גם על הדס סתם דכל עליו אינם אלא שלש' ואפ"ה לא נפסל רק בנפרץ הרוב וא"ל מ"ש באמת דלא בעינן כל העבות דהיינו ג' וכמ"ש בברייתא ובלבד שתהא עבותה קיימת י"ל דמתניתין איירי מהדס דעלמא שאין בו אלא שלש' אבל בברייתא איירי בהדס המצרי שהוא שבע ונשרו רובן אז בעינן שישתייר כל שיעור העבות דומה להדס דעלמא שלא מתכשר בנשאר א' כיון שהרוב נשר ממנו אלא צריך שישאר הרוב ממנו הכי נמי במצרי כל שנשר הרוב צריך שישתיירו בו שלש' והוא שיעור עבות וכן כת' הטור שכתב תחל' בהדס המצרי שהוא ז' צריך שישארו ג' ואח"כ כתב ואם נשרו רוב העלין של שיעור העבות פסול מבואר דעל סתם הדס קאמר דשיעורו בג' ומיפסל בנשרו שנים ממנו דוקא ונמצא שאין מי שיחמיר לפסול בנשר א' מן הג' בהדס דעלמא אלא הר"ן בלבד וא"כ לדידן שהדס שלנו שנים ע"ג שנים רק נשר א' מן השיעור ההדס שצ"ל עבות דהיינו ג"ט פסול להר"ן ולהרא"ש אם נפסקו ב' מן רוב שיעור זה אז פסול וצריך ליזהר בזה דהרב' פעמים נושרים הרב' עלים מההדס ואינם משגיחים ע"ז:

ולעיכובא ברובו. פי' דאם אין הרוב של שיעור הדס מכוס' בעבות פסול ול"ד ליבש דסגי בג' עלין לחין דשם איתנהו לכולהו אע"פ שאינו כ"כ הדר אבל בנשרו העבות בצר להו שיעורא אם לא נשאר הרוב:

ונשתיירו בראש כל בד כו'. ל"ד לס"ה בעבות דלא בעי' שיהא בראשו דכאן הוא משום הדר ואם אין הלח בראשו לא הוה הדר אבל התם עבות הוא דבעינן ואע"ג דאינם בראשו קיים מצות עבות:

כמושים יש פוסלים. שאין מציל מידי יבש אלא לח ההדור ויש מכשירין כיון דכמוש כשר יכול להציל כמו לח ממש:

נקטם ראשו. זה מבואר בתחילת הסי' ע"ש:

שנקטם. היינו מן העץ של ההדס דהיינו הקן של ג' עלין. אבל בעלה לחוד לא שייך נקטם ראשו:

כשר. זהו דעת הרמב"ם. אבל הראב"ד כתב עליו וז"ל וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שנקטם ראשו פסול ועיין סעיף י' ועט"ז:

בקן. עיין ט"ז אי פירושו אפי' אין שם רק פעם א' ג' בחד קן ופליג על הרא"ש דבעי רוב שיעור הדס שיהא עבות של ג' בקן כמ"ש בש"ע ס"ה ע"ש או פירושו דעל כל קן אמר שיהיה שם ג' עלין עיין שם:

ירוקות. דמינ' דהדס הוא:

בי"ט. פי' דקודם י"ט נתלשו והפרי הזה שגדל בהדס הוא גדל אפי' בתלוש כ"כ רש"י:

שלקטן. גירסא זו אינה נכונה ברמב"ן דבגמרא אמרינן רשב"א אומר ממעטין בי"ט ופריך והא מתקן מנא ומשני רב אשי כגון שלקטן לאכילה ולא להכשירו ופריך והא פסיק ריש' הוא ומשני דאית ליה הושענא אחריתא ע"כ. וקשה על הרמב"ם דמשמע דרוצה להתיר לכתחלה למעט כשמלקט לאכילה וה"ל להזכיר דאית ליה הושענא אחריתא והמגיד גורס או שליקט אחר לאכילה ור"ל אחר שא"צ לתקן זה ט"ז ומ"א. ומ"מ לצורך מצוה שרי. תוס' דף ל"ג ע"א:

בכל ענין. המ"א העלה שאין להקל ע"ש ועיין ט"ז:

שוטה. עיין בתשובת חכם צבי קס"א ההדסים הנמצאים באמשטארדם ובהאמבורג תלתא תלתא בחד קינה כשרות ומצוה מן המובחר לקנותם בדמים יקרים ודלא כהשבות יעקב שכתב שהם מורכבות ואותם הבאים מן איטליא הם פסולין עיין שם ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן כ"ח. וכ"פ בתשובת פנים מאירות סימן ט' וכתב הלוקח אצל הדסים הלחים העומדים תלתא בחד קינה עוד הדס יבש המביאים מאיטליא כדי לצאת דעת ספר שבות יעקב עוברים בבל תוסיף ע"ש:

שלשה. עיין ט"ז שהעלה לדידן שהדס שלנו שנים ע"ג שנים אם נשאר אחד מן שיעור ההדס שצ"ל עבות דהיינו ג"ט פסול להר"ן ולהרא"ש אם נפסקו ב' מן רוב שיעור זה אז פסול וצריך ליזהר בזה דהרבה פעמים נושרים הרבה עלים מההדסים ואינם משגיחים ע"ז עכ"ל. וכתב של"ה דצריך לראות שיהיו דרך גידולם עיין שם:

כשילבינו. אחר שיפרכו בצפורן. מ"ב מ"א:

שאפשר. וב"ח כתב דביבש ראשו אפי' א"א באחר אין לברך עליו ע"ש:

ס"א הדס שנקטם כו'. כמו שפסק שם שמואל כר"ט ולקמן ס"י מביא מחלוקת לפי שב' סעיפים הראשונים אלו הם ל' הרמב"ם ומס"ג הוא ל' הטור נמשך כאן אחר ל' הרמב"ם אגב שאר הדינים: נשרו רוב כו'. ג"כ ל' הרמב"ם כנ"ל. ופי' המ"מ שר"ל בכל קן וקן וכמ"ש בס"ד שלא כדעת הטור בדברי הרמב"ם שכ' דדעת הרמב"ם אפי' בקן א' סגי ותמה עליו הב"י ע"ש:

ס"ב לפי שהוא כו'. גמ' שם: או שליקטן כו'. אבל גי' המ"מ ברמב"ם שליקטן אחר לאכילה ר"ל מי שא"צ לצאת בו שיש לו אחרת וכמ"ש בגמ' שם ועט"ז ומ"א. והשמיטו הסוגיא דשם דאשחור אימת כו' משום דאמרי' שם ותיפשוט ליה מהא כו' דר"פ גופא כו'. מ' אי אמרי' לחומרא אפי' דחוי מעיקרא הוי דחוי כמו בעי' דר' ירמיה כיון דלחומרא שוה לקדשים ובקדשים אפי' דחוי מעיקרא הוי דחוי כמ"ס בפ"ט דפסחים ובפ"א דקדושין ופ"א דזבחים ופ' בתרא דכריתות ושאר מקומות וכיון דבמסקנא איפשיט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי א"כ ע"כ אפי' לקולא אין דחוי אצל מצות וא"כ ה"ה לנראה ונראה דהא דר"פ נראה ונדחה הוא ועתוס' שם שדחקו בזה: ומיום ראשון כו'. דטעמא דפסול משום הדר שלכן בירוקות כשר ולכן אמרו בב' וג' מקומות מנמר הוא וכמ"ש גבי חזזית ס"ל כמ"ש תוס' בשם ירושלמי דחזזית אינו פסול אלא בי"ט ראשון אבל אנן לא קי"ל כן וכמש"ל סימן תרמ"ט:

ס"ג ופסול אפילו כו'. כמש"ש י"ב א' הדס שוטה לסוכה וגם בקרא כ' בין עץ שמן לתמרים ועוד מדכ' הדס ועבות אלמא אינו עבות ואמרינן שאינו עבות פסול. מהרי"ק: ואיכא כו'. ואין זה כלום: ויש מי כו'. עיין מהרי"ק שמ"א שדקדק מדברי רש"י שכ' תרי וחד שני עלין בעוקץ א' ועלה א' דמלמטה כו' משמע דוקא בכה"ג הא אם הוא למעלה מן השנים אפשר שהוא כשר לרש"י ועיקר ההיתר שלמד שי"ל כדעת בעל ההשלמה דס"ל דמותר לברך אם חסר לו אחד מן המינים וכתב כ"ז להשואל שכ' להודיעו אל אותן המקומות אם יש ללמד שום היתר עליהן על שמברכין וכ' אפשר שסומכין על בעל השלמה הנ"ל בשעת הדחק או גם כן על דקדוק דברי רש"י הנ"ל עם בעל ההשלמה יחד. ובצירוף שני הטעמים אלו יש לסמוך בשעת הדחק וכמ"ש בפ"ב דחולין באו ונסמוך על דברי ר"ח כו' אלמא דמצרפינן שני סברות אף על פי שאינן שוות וכ"ש בשעת הדחק. אבל כתב ומ"מ כל זה רחוק בעיני וסתר דבריו ממ"ש בפ"ג דמנחות ד' מינים שבלולב כו' ל"ש אלא כו'. וכ' בעל המחבר עצמו לא סמך על דבריו וכתב שם בתחלת דבריו שמאד נבהל על זה ע"ש. ובכתבי מהרא"י ג"כ כתב דקדקתי בכל הספרים ולא מצאתי שום צד היתר אפילו בדיעבד ורוצה לדקדק מדברי הר' אפרים במרדכי פ"ח דברכות והביאו הטור בסימן רצ"ז ומהרי"ק שם סתר דברי האומרים כן וכתב אדרבה מדבריו יש ללמוד להיפך ועב"י בסימן רצ"ז שהביאו בקיצור ואין שום סמך בדבריהם:

ס"ה למצוה כו'. ממ"ש השתא עבות בת שלשה כו'. ובלא עבות כולו משכח טובא: ולעיכובא כו'. כמו בנשרו מקצתן דכשר כמו בערבה וכמ"ש בתוספתא בלולב וכמש"ל בסימן תרמ"ה ס"ג: ואפי' אינו כו'. ר"ל אע"ג דביבש דוקא בראשו בעינן כמ"ש בס"ח שם הטעם משום הדר אבל כאן משום עבות דהא סתמא אמרינן נשרו מקצת עליה כשירה ואפילו בראשו:

ס"ז שיעור כו'. כמש"ל בסימן תרמ"ה ס"ה וכאן לא כתב בהג"ה כלום משום דשם לא כתב רק לקיים המנהג שסמכו בשעת הדחק משא"כ כאן ששיעורו של הראב"ד הוא לקולא:

ס"ח יבשו כו'. כפירש"י שם דעל שלשה הדסים קאי: וי"מ כו'. כפי' הרא"ש שעל הדס א' קאי וצ"ע שלפי פי' צריך שישתייר שלשה קינין ובכ"א עלה א' לח ובראשן. וע' רש"י בב"מ כ"ד א' ד"ה עלה כו' אבל דבריו תמוהין:

ס"ט יש פוסלין. מדאמר לחין. ויש מכשירין כיון שדינו כלח ול"ק לחין אלא למעוטי יבשין:

ס"י נקטם כו'. דמ"ש שם ועלתה כו' דוקא לת"ק אבל אנן קי"ל כר"ט כנ"ל: ויש פוסלין כו'. שמפ' מ"ש ר"ט קטומין אינו פי' שנקטם ראשו אלא כמ"ש בת"כ פ' אמור ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר כו' ואפילו שתי דליות וא' שאינו קטום ר"ט אומר כו' וכן בירושלמי שם ול"ג במילתיה דר"י ואפילו אלא ושתי דליות כו' ר' אבא בר ממל בעא קמי ר' אמי כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינין א"ל מיסבר את סבור על דר"י הדר והא תנינן רט"א אפילו שלכתן קטומין לית ב"נ אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא ר' חגי בעא קמי ר' יוסא מה בא ר"ט להוסיף על דברי ר"י א"ל ר"י לא סבר קטום הדר ור"ט סבר קטום הדר. והענין שר' אבא ור' חגי היו סבורים שקטום הוא לשבח והן הענפים העליונים והרכים של ההדס והן שבח ההדס והן דליות שאר"י וקראן ר"ט קטומים כי כ"ד שנשבר כשהוא רך נקרא קטוף ור"ל הענפים הרכים שנקטו כמ"ש רך אקטוף ואחד שאינה קטומה אלא שנשברת מן הגזע וכ"ד שנשברת בקשה הוא נופל בו שבירה וע"ז השיב לו ר' אמי וכי את סבור למעליותא אם כן מאי אפילו דקאמר ר"ט הא לפ"ז לר"ט דוקא שלשתן קטומין ואינו מודה לר"י וזאת הקושיא הקשה גם כן ר' חגי והשיב ר' ייסא דלגרוע קא' דליות והן שאין הגזע שלם אלא שיקטום פארה מכאן ומכאן ויחשבו כשני הדסין וא' שאינה קטום כל הגזע שלם עם פארותיו וז"ש בגמ' חד ולא קטום לא שכיח שאין שכיח בכה"ג שיהא כולו עבות אבל לדברי המפרשים שכיחי טובא וכ"כ הרז"ה והרמב"ן במלחמות הקשה עליהם דאם כן למה בהדס יותר משאר כל המינין אלא כפירש"י והרי"ף ולפיכך מכשיר ר"ט בהדס שהדרו בעביתו ועוד דקא' בירושלמי משום הדר ואין לגזע הדר מן הבדים ופי' דליות שדרך הכורמים לקוץ ראשן של ענפים גדולים כדי שיוסיפו וכן ת"י ועוברתיה ר"ל שהעבירו ממנה ראשו וכולה סוגיא דשקלי וטריא בנקטם הוא לכתחילה וע"ש ובר"ן ודעת הרא"ם שנקטם דהדס במתני' הוא לכתחילה כמ"של סימן תרמ"ה ס"ו וכמ"ש בפ"ו דפסחים בענין נטמאו שיריה דמסקנא דפסולה לכתחילה: לא מיקרי כו'. ממ"ש ועלתה בו תמרה ותמרה אינה עולה אלא בעץ עצמו ואע"ג דבלולב נקטם ראשו קאי על העלין שם העלין עולין למעלה נקראין ראשו משא"כ בהדס וערבה שלפעמים ראש הבד הוא חלק ראש העץ נקרא ראשו וערא"ש:

סי"א אם כו'. עמ"א:

ע' לקמן ס"י ובמה שציינתי שם

ברייתא שם ל"ב

משנה שם ל"ב וכאוקימתא דרב ל"ב

שם במשנה

שם בגמ'

ברייתא שם ל"ב כדמפרש רב יהודה

שם משמיה דאמימר

ברייתא שם

טור בשם הרא"ש שהכריע כדברי הראב"ד

שם במשנה

ברייתא שם ל"א

טור בשם הראב"ד וכ"כ הר"ן וה"ה

ברייתא שם ל"ג וכדמפרש רב חסדא

טור בשם אביו הרא"ש

שם בשם הראב"ד

שם בשם אביו הרא"ש

משנה שם ל"ד וכר' טרפון הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפ"ח ורמב"ן

הראב"ד בהשגתו שם וז"ל וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתני' וכו' וכ' ה"ה ויש קצת אחרונים מחמירין כדברי הר"א ז"ל וכן ראוי להורות עכ"ל וכמ"ש הרמ"א

א"ח בשם בעל ההשלמה: