ממה צריך להיות הסכך - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכ״ט

שפודין. של ברזל אבל של עץ אין מקבלין טומא' אפי' מדרבנן כמו חצים זכרים דפשוטי כלי עץ נינהו וע' בתו' דף ה' וא"כ הוא משנה שא"צ ובב"י כ' דמיירי בשל עץ וצ"ע:

בית קבול כשרה. ואם היו פעם א' בברזל פסולים אף על פי שניטלו אח"כ [ב"ח ש"ג] עס"ב קנים אף על פי שיש להם בית קבול כשרים כיון שלא נעש' לקבל' וה"ה מרזב (ב"י ד"מ רא"ש לבוש רדב"ז דלא כא"ח):

פסולה. שנשתנית צורתה והוי כאלו אינו גידולי קרקע [רמב"ם] ולפי זה אפי' בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאים בנגעי' אם נידק וניפץ אין מסככים בהן [ב"ח] ור"ן פי' דראוי ליתנן בכרים וכסתות ויקבל טומא' והמ"מ הקש' מ"ש מחצים זכרים ונ"ל דהתם הנקבות מקבלין טומא' בלא"ה וא"כ אין הזכרים גורמין להם טומא' משא"כ בכר וכסת שאין מקבלין טומא' עד שימלאם ויתפרם כמ"ש פי"ו דכלים ואם כן דקדקת' הנידק מהפשתן אין מסככין בו:

בחבלי' פסול'. שנשתנ' צורתן [מ"מ]:

לשכיבה. במקומות הללו סתם מחצלת לשכיב' [מ"צ]:

לסיכוך. אפי' עביד לה שפה כשרה [רדב"ז ח"א צ"ד]:

שמנהג. ומקום שאין מנהג ידוע לכ"ע מותר לסכך [כ"ה שם]:

סולם. משום שיש לו בית קיבול שנקוב' במקום שתוחבין בו השליבות ואף על פי שהוא עשוי למלאות שמו בית קיבול כמ"ש ברשב"א סי' קצ"ה ומ"ש בת"ה דסולמות טהורות היינו באותן הנקובים מעבר לעבר כעין שלנו וסולמות של עגלות או אותן שקובעין בכותל להניח עליהן מאכל לבהמ' טמאים לכן יש לאסור כל סולמות [ב"ח] ועס"ח דלא גזרינן:

על גביו. דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו אף על גב שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ועוד דכ"ע ידעי דכה"ג בית דירה מקרי ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות הוא (ר"ן) ובהכי מתיישבת מ"ש סימן תרל"א ס"ח שאע"פ שהסכך כשר נתון על השפודים כשר כיון דלא התירו לו אא"כ נתן סכך כשר עליהם לא גזרי' שיסכך בשפודים וכמ"ש שם ס"ט והב"ח כת' שמדינא אסור להעמיד ולא משום גזיר' ע"ש שנדחק ולדבריו קשיא הך דשפודין מ"מ צ"ע דהא בססי' תר"ל פסק הרב"י בהדיא דמותר להעמיד בדבר המקבל טומא' דאל"כ אפי' גבוה עשרה פסול' ע"ש וגם בס"ח פסק לחבר כו' אין קפיד' א"כ מוכח דס"ל כת"ה שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה וכ"ה בלבוש בהדיא לכן נ"ל דמה שאסר בסולם היינו משום שהיא עצמ' סכך פסול [ועסי' תרל"ב] וכ"ה ברשב"א סי' קצ"ה וידוע שתשוב' להרמב"ן הוא ג"כ מהרשב"א וא"כ שניה' לדבר א' נתכוונו אבל להעמיד הסכך בדבר המקבל טומא' שרי וכמ"ש הרא"ש ות"ה ומהרי"ל בתשו' סי' פ"ז ועי"ל דבדיעבד שרי וכמ"ש ססי' תר"ל ולכתחל' אסור וכמ"ש כאן ס"ז ומ"ש ס"ח שמותר לקשרם בבלאו' היינו כמ"ש ססי' תר"ל בשם הר"ן דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליה' אלא שקונדסין נסמכין עליהם שרי וכן עיקר דלא כלבוש:

להחזיקו אסור. דעכ"פ סכך פסול הוא:

שמקבלין טומא'. במהרי"ל כתוב דחיישי' שמא נטמאו במדרס ע"כ משמע שאם ידעי' בודאי שלא נטמאו כגון שהם חדשים שרי וצ"ע דעכ"פ מקבלים טומאה וכ"מ ל' רמ"א דאסור אפי' חדשים הק' הב"ח היאך מניחים הכלונסאות ע"ג כותל מחובר ולא זכר מ"ש הוא עצמו בש' ת"ה דתלוש ולבסוף חברו כשר לסכך וכ"כ ב"י ססי' תרכ"ו וכ"מ סי' תרל"ח ס"ט ועמ"ש ססי' תרכ"ח: ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומא' דדמי לבית קבול כ"כ התוס' דף ה' וא"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה:

תורת אוכל. אין הידים נקרא אוכל אלא עד ג"ט אף ע"פ שהן ארוכות הרבה (ב"י הרא"ש) ועיין בעוקצין דיש ידות שמצטרפים אף על פי שגדולות הרב' ולכן יש להחמיר:

לייבש ולנפול. עד שישאר אויר (ב"ח) וכ"מ בגמ':

לכתחל'. ואם עבר וסיכך בהם כשר' כ"כ הרמב"ם משמע דמותר לישב בה וז"ל הרא"ש אבל יצא י"ח אם סיכך בהן וכ"כ הרמב"ם:

שנושרים. ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינ' נושרי' אלא בשע' הרוח כשרה וכ"מ ססי' זה (ב"ח):

העשוי בפיסול. כיון שלא הניחם לצל:

מב' ראשי'. ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן (לבוש):

במנין. ור"ל הושענו':

נענוע. וגם התר' [ב"ח]:

שרחבן ד'. גזרה שיבא ג"כ לישב בביתו ערסי' תרכ"ו:

משופין. ואין מטמאין מדרס כיון שלא יחדן לישיב' (לבוש) וצ"ל דלא מייחדן כלל לתשמיש עמ"ש סס"ז:

ונהגו. ובהג"מ כתוב דפסול הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהן בנסרי' שאין הן ד' איכא גזירת תקרה (ד"מ) ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפי' יש בהן ד' (ש"ג וכ"מ בגמ') וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה, וכתב הב"ח הלטי"ש אף ע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמי' יורדין בתוכה כמ"ש הסמ"ק ולכן אין לסכך בהם ע"כ וכ"ש בשינדלין:

להגין מפני החמה. ואז בטיל לגבי סוכה ולא מקרי סכך פסול (ב"ח ולבוש):

לא יעשה. אפילו שלא בשעה אכילה:

שרוי במים. ומ"מ בשעת אכילה אסור (ר"ן ב"י) ונ"ל דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכה דספק ברכות להקל ועסי' תר"מ:

צומח מן הארץ. דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פירוש קשין ואשכלות ריקנין:

ואינו מקבל טומא'. פי' שאינו ראוי לקבל: והכותב ספר מה י"ל טעה בזה שתלה הדין אם נטמא ממש:

כגון עורות כו'. כ' הרא"ש אבל לא בעורות גידולי קרקע מיקרי אבל לא מיקרי גידולו מן הארץ נראה דאין החילוק בין קרקע לארץ אלא החילוק דעורות מיקרי גידולי ארץ אבל אם לא גידולו מן הארץ דל' מן הארץ משמע שצומח מן הארץ:

כגון שפודין. כ' ב"י היינו של עץ דאלו של מתכת תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ:

וכל הכלים. אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן כ"כ בתו' פ"ק דף ה' פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מסככין בו:

נידק וניפץ. קרוב היא לטוותו ויקבל טומאה גזרו בו רבנן ועוד מפני שאין צורתו עומדת כאלו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות:

דהיינו שרוב בני העיר כו'. נ"ל שבחנם דחק הרב לפ' כן דע"כ לו' שיש מקום שאין מנהג מבורר בזה דאל"כ ה"ל לתלמודא לתרץ כן הקושיא שמקשה הא גופא קשיא ולימא דהתנא על המנהג קאי דעשאו לשכיב' היינו שהמנהג כן וכן בסיפא עשאה לסיכוך היינו שכן המנהג אלא ע"כ לומר דאכתי תקש' הדיוקים אהדדי דהיינו במקום שאין מנהג מבורר משמע מרישא דסתמא לסיכוך ובסיפא איפכא וא"כ מי דחקו לרמ"א לפ' המשנה על המנהג וזה אין במשמעו' ל' עשאו ולא לפרש כפשוטו ומיירי במקום שאין מנהג מבורר והחילוק הוא בין עשיי' בפירוש אי סתמא אבל במקום שיש מנהג ודאי כפי מנהג כן הדין ומזה מיירי הרא"ש אבל במשנה וגמ' לא מיירי מזה וזה פשוט לע"ד:

במקום שנהגו לקבוע מחצלאו'. פי' אפי' גדולות שאינן עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית וכ' עוד שם דבמקומו' שנהגו להקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהם מטעם זה משמע במקום שלא נהגו להקרות בנטי"ש מות' לסכך בהם הסוכי אלא דלקמן סי' זה יתבאר בשם סמ"ק דאסור:

יש להסתפק כו'. מקום הספק דיש צד להתיר כיון דאין הסולם מקבל טומאה כמ"ש התו' בפ"ק דף ה' בשם ת"כ דאין שם צד קבלת שום דבר ויש צד לאיסור כיון דיש נקבי' ביריכי הסול' שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ובתשובות הרשב"א משמע שמותר בסולם שאין שם נקבים אלא השליבות מחוברים בצידי הירכיים של הסולם אבל אין להקל בזה משום לא פלוג:

כדי לסכך על גביו. קשה הא הסכך הכשר רבה עליו וכן איתא בתשובת רשב"א סימן רי"ג שאין איסור כשתוקע שאין בהם במסמרות ברזל בסכך מטעם שמקבל טומאה כיון שהסכך כשר רבה עליו וכו' ואי הטעם כאן כיון שמעמיד הסכך גרע טפי וההיא דיעה שנזכי' בססי' תר"ל אי"ה א"כ קשה למה התיר בסמוך לחבר כלונסות הסוכה במסמרות ברזל דהטעם דלא איכפת לן בדבר המעמיד כמ"ש בסעיף ח' ורמ"א לא כ' שם מידי משמע דמודה בזה וכן בססי' תר"ל מוכח שם דלא קפדי' בדבר המעמיד וצ"ל דכאן מיירי שהסול' רחב ד"ט והוה סכך פסול דפוסל באמצע בד"ט כדלקמן סימן תר"ל וא"כ גם לפמ"ש רמ"א אח"ז כגון ספסל וכסא כו' מיירי ג"כ בכיוצא בזה שהם רחבים ד"ט אלא דקש' הא אין סכך פסול פוסל בסי' תר"ל אא"כ לא נשאר שיעור הכשר סוכה כדאיתא סי' תר"ל ס"ב:

לחבר כלונסאות כו'. בב"י בשם ת"ה כת' בזה דלא קי"ל כאותו תי' בגמ' דאוסר בדבר המעמיד שמקבל טומאה ע"כ מותר בזה וא"כ צל"ע למה אסר רמ"א להניח סולם כדי להחזיק הסכך שהרי אינו אלא מעמיד כמ"ש ונ"ל דהנחת סול' אסור מפני הרוא' שיבוא להרבות בסכך סולמות ויעשה מהם גוף הסכך ע"כ אין להניח למעל' מן הסכך באויר כ"ש בסכך עצמו שום כלי אפי' שבר כלי דהא שבר כלי הוא פסול לסכך כדאמרי' בגמ' ולא בבלאי כלים ואם כן יש חשש שמא ירבה ממנו בסכך:

כל מיני אוכלין. בת"כ סדר שמיני מכל האוכל משמע אוכל המיוח' פרט לאוכל בהמה:

מאכל בהמה. ב"י בשם תשו' הרא"ש נתן טעם אחר דיד אינו כאוכל רק עד ג"ט וזה ארוך מאד:

שממהרין לייבש. פי' תוך ז' ואחר היובש יפלו העלין:

אפי' מן הצד. ודינו מבו' בסי' תרל"ב:

וכל חביל' שאינ' קשור' כו'. דבר זה אי' בגמ' א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהן כשר' פירש"י עגול ככובע עשוים מערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעל' קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר א' וראשי מעדנים הוא קשר העליון ופרכי' והא אגידי מתתאי דלצד פיו הוא קלוע א"ר פפא דשרי להו מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו וא"צ להפקיע הקליעה וא"ר הונא ברי' דר"י אפי' תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמי' אגד פי' כגון זה שמשהתיר הקשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו עוד אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים והרי"ף והרא"ש הביאו זו ולא פסקו הלכ' כמאן והטור לא הביא כלל לדין זה ותמה ב"י ע"ז ונ"ל לתרץ בדרך זה דקודם לזה אית' מימר' שם דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין בהם והיינו הדין שזכר הטור והש"ע בסמוך חביל' שאין קושרין אותה אלא למוכרם כו' ולפי הנראה דר"פ פליג על הך דאמימר דהא ק"ו הוא דבהך דר"פ א"א לטלטלו אפ"ה מקרי חביל' ופסול לסיכוך כ"ש בהך דאמימר שאפשר לטלטלו דהא בשביל זה קושרו כדי שיוכל להמכר כ"ש דפסול אלא ודאי דר"פ פליג על הך דאמימר וע"כ לא הוצרכו הרי"ף והרא"ש למפסק כר"ה כיון שכבר פסקו כאמימר וזה הטע בעצמו שהטור לא הוצרך להביא הך דרב הונא ברי' דר"י כיון שכבר פסק דבההיא שיש בו קשר לטלטלו אלא שאח"כ יתירו אפ"ה מותר ק"ו בזה דא"א אפי' לטלטלו דמות' כנ"ל נכון:

והתיר' כשרה. כ"כ הטו' בשם הר"י מקרקישנא ויראה טעמו דהא דתנן וכולן שהתירן כשרות קאי אאם לא התירו תחילה וסיכך בו דמהני היתר וא"צ לנענע ממילא שמעי' אם הניחן לייבש בלא התרה תחל' לא סגי אחר כך בהתר' אלא צריך גם ניענוע ואח"כ מביא הטור י"א דגם בזה סגי בהתר' לחוד דלשון וכולן משמע בכל גווני שהניח' על הסכך מהני התר' והכריע הטו' כדיע' הראשונ' שהיה יותר מסתבר לפ' לשון המשנה ובב"י יש כאן דברים תמוהי' במ"ש לפ' הדיעות שא' היא דעת המרדכי כו' ולדעתי יש ט"ס בדבריו וכצ"ל סברת הר"י מקרקישנא כתב' הר"ן בפ"ק במתני' וסברת י"א כתבה הר"ן אח"כ וז"ל איכא מ"ד כו' וא"צ להאריך בזה כי כן מבואר למעיין שם:

שרחבן ד'. שדומין לתקרת הבית וחיישי' שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנ' וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנ' כ"כ ר"ש:

אפי' הפכן כו'. הואיל ויש פסול ודאי ה"ל כשפודין של מתכות ול"מ בי' שום תיקון. ובלבוש כ' הואיל ויש פסול דאוריית' ר"ל כשהם בתקרת הבית:

אפי' הן משופין. שדומין לכלים. ופירש"י שראוי' לתשמיש. כתוב בלבוש יש מתמיהים והרי הם מקבלים טומאת מדרס וכל המקבל טומא' פסול לסכך ותירץ סתם נסרים אינם עשוים למדרס אלא לבנין ואינם יורדים לקבל טומאת מדרס אלא עד שיתקננ' לדריס' או שחישב עליה לדריס' כו' עכ"ל. וקש' הא ג"כ תיקנ' שהרי הנסרים משופים וראוים לתשמיש ותו ק"ל ממה דאמרי' תחלה בגמ' בזה דגזרי' אטו כלים ואמאי לא אמר דגזרי' אטו נסרים הראוים למדרס ובאמת אין הדבר תלוי בתקנ' לחוד וכ"ש במחשב' לחוד דמחשב' ל"מ בפכ"ו דכלים אלא במידי דחושב לעשות ממנו דבר שאין מחוסר מעש' כגון עורות של בע"ה ע"ש וגם מעשה ל"מ במידי דצריך עוד מעשה אלא אין טומאת מדרס עד שיקבענ' במקום מדרס דקודם לזה הוה מחוסר מעשה הקציע' ומלאכ' הקבוע' ושנינו בפ' כ"ו דכלים כל מקום שיש חסרון מלאכ' אין מחשב' מטמאת' אלא עוצבא והטעם דאע"ג דלא קצע' להעור רוצב' ראוי' למרכב כדאי' בב"ק פ' מרובה וכאן דאיצטרך לעשות בה מעשה שיקבענ' במקום שצריך לה אח"כ כגון לעשות ממנה כסא או שאר דבר וזה מוכח במתניתין טובא בפ' כ"ב דכלים הנסרים שבמרחץ ששיגמן רע"ק מטמא וחכמים מטהרין שאינן עשוי' אלא שיהיו המים מהלכין תחתיה' ופי' רמב"ם שעשה מהם לוח א' והבלנים ישבו שם וכ"כ בערוך משמע דוק' אחר כל המעש' שצריך להם אז נקראו מקבלי טומא' ואף לפי' הר"ש דפי' שם ששיגמן היינו שפסלן ועשאן ברהיטני זה איירי שאח"כ א"צ לשוה מעשה אלא להניחם כן במרחץ ע"כ כאן דאיירי בסתם נסרים לא בשל מרחץ ודאי מחוסרים מעש' קודם שיעש' מהם איזה דבר אח"כ ואין כאן טומאת מדרס וי"ל ממ"ש התו' פ"ק דסוכ' דף ח' ד"ה מסגרתו כו' ואע"ג דכל פשוטי כלי עץ אין מקבל טומא' אפי' מדרבנן לא דמי לדף של נחתומין דהדפין רחבי' וראוי להניח עליהם דבר גזרו עליהם דדמי לבית קיבול וכו' וא"כ כאן ששיפה הנסרי' וראוי לתשמיש נמי בכלל זה והרי הם פסולים לסוכ' במ"ש התוס' שם דאפי' במקבל טומא' מדרבנן פסול לסוכ' וצ"ל דדף של נחתומים רחבים טפי ונוחים יותר לתשמיש משאר נסרים אף שהם ג"כ ראוים לתשמיש ובזה לא גזרו רבנן:

ונהגו שלא לסכך בהם. כ"כ הטור בשם סמ"ק מטעם דלמא יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו גשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבות או בגמי וכיוצא בהם עכ"ל. וקשין של תבואה אחר שנתחבט' התבוא' משם פשיטא דשרי והיא עיקר המצו' המפורש' בפסולת של גורן ונראה שלא נהגו לכסות בזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי עב מאד ודבר פשוט להתיר במקום שאין ערבה או שאר ענפי אילן מצוי שיכס' בקש רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם:

פירס עלי' כו'. ז"ל המשנה וכתבו התר דלפ"ה ק' למה יפסל מפני שמגין על אדם מפני החמה ומן הקסמין מ"ש מלנאותם ועוד מצינו לקמן בפ' הישן בר"י בר אילעי כשהגיע חמה למרגלותיו עמד ופירס סדין ופי' בשם ר"ת מפני החמה היינו שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעש' חמת' מרוב' וכן תחתי' מפני הנשר ואם היו עלין נשרין הי' חמתו מרובה והסדין מונען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צלת' מרוב' פסול' והנה ראוי לנו לישב פירש"י מגמרות ערוכות שהקשו התו' עליו והב"י בשם המרדכי כ' לתרץ פירש"י דטעמא דלהגן הוא צורך האד' ול"ד לנאות' דהוי צורך סוכ' ובטל אגב סוכה וזה מספיק לתרץ קושיא ראשונ' של התו' ולא השני' ונרא' לפירש"י לא קשיא מהאי דר"י בר אילעי דשם הי' נרא' לעין כל שעש' כן בשביל החמ' כי הגיע למרגלותיו של ר"א ומתני' דהכא לא מיירי מזה אלא שפורס סדין שלא תגיע החמ' אליו. ובזה מתורץ גם קושיא ראשונ' דשאני לנאות' שהכל רואין שעושין בשביל הנוי כי דבר זה תלוי בראו' עין של כל אדם כדאיתא בעובד' דהנימין עבדי' דרב אשי שנפל כתונת שלו למים בפ"ק דף י' ומזה ק"ל על פיר"ת דהקש' על רש"י מ"ש לנאותו ודאי יש חילוק הזה שאמרנו לנאות' הכל רואים שאין עושי' כדי לסכך הסוכ' אלא דר"ת מפרש גם המתניתין דהכא שכבר הגיע חמה לסוכ' ונמצא דגם בזה הכל רואים שעושים כן בשביל החמ' ולא נחלק ר"ת על רש"י אלא בזה דלרש"י אין היתר אא"כ הגיע החמ' לתוך הסוכ' לגופו של אדם היושב בה אבל אם הגיע לסוכ' ולא לגוף האדם אסור לרש"י ולר"ת מותר כיון שעכ"פ הגיע החמ' לתוך סוכ' אבל אם לא הגיע אפי' לתוך הסוכ' אלא קרוב לסוכה דשם אסור לכ"ע דאין זה דמיון לההיא דלנאות' דהא אין היתר לר"ת אלא מכח דמיון דלנאות' וע"כ צריך שיהי' כמו שם ולפ"ז נלע"ד דמ"ש הש"ע בסמוך והוא מלשון הטור ומיהו לכתחל' לא יעשה כו' דודאי אפי' בדיעבד אינו כשר במקום שאין היכר לרואים שאין עושה בשביל סכך כמ"ש גם לר"ת אלא דהתם אמר אם יש היכר קצת כגון שהחמ' קרוב' לגוף האדם וכבר נכנסת לסוכה בזה לא יפרוס לכתחל' כיון שאין כאן הוכחה גמור' שהרי לא הגיע לגוף האדם וע"פ הקדמ' זו יש כאן ג' חלוקות דהיינו באם לא הגיע החמ' לתוך הסוכה אלא קרוב לה כ"ע מודים שאסור לפרוס סדין ובאם הגיע לגוף האדם כ"ע ס"ל מותר והיינו מעשה דר"י בר אילעי כי פליגי רש"י ור"ת ביש הוכח' קצת בנכנס' לסוכ' ולא לגוף האדם דלרש"י אסור ולר"ת מותר: ודבר זה ביארתיו יפה במאמר א' פ' הישן ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן בן אילעי הגיע חמה לסוכ' א"ל מהו שאפרוס עלי' סדין א"ל אין לך כל שבט שלא העמיד שופט הגיע חמה וכו' א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ נביאי' פירש"י שאול ודוד ע"פ שמואל הגיע חמה למרגלותיו של ר"א נטל יוחנן סדין ופירס עליה הפשיל ר"א טליתו לאחוריו לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ופרכינן היכי עבד הכי והאר"י אין יוצאין מסוכה לסוכה פירש"י והיאך הניח ר"א את סוכתו שהיתה בלוד ומשני רגל אחר הוה כגון עצרת והיו יושבים משום אויר ושבת הי' ופרכינן ותפשוט ליה מדידיה דתנן פקק החלון רא"א בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו פי' בשבת כיון דמתוקן ועומד לכך אין זה לא בונה ולא מוסיף ואם לאו אין פוקקין בו דמוסיף אוהל התם הוא דיבטל לגבי חלון וחשיב ככותל עצמו הלכך הוי מוסיף אבל סדין אנן סהדי דלא מיבטל ליה לגבי סוכ' וסופו ליטלו הלכך לא פשיטא ליה לר"א דלהוי מוסיף. המאמר הזה תמוה במ"ש ר"א דברים אלו דוקא ותו למה לא שאל ר"י בפעם הג' ופרס את הסדין מאליו ותו קשה טובא דאמרינן במדרש ילקוט ריש שופטים דכל שבט היה לו שופט חוץ משמעון מפני הזנות שעברו שבט שלו וכאן אמר כל שבט הי' לו שופט. ותו ק"ל טובא במ"ש התוספות שזכרנו ראיה מר"י שפרס הסדין כשהגיע חמה למרגלותיו דהא לפי המסקנא מיירי התם ברגל אחר לא בסוכות וא"ל שמביאים ראי' מדברי המקשן שהיה סבור דבסוכו' הי' המעשה דזה אינו דודאי היה אפשר למקשן להקשות למה עשה ר"י כן נגד המשנה לפירש"י אלא דעדיפא מיניה פריך ר"א עצמו אהדדי. והנלע"ד לפ' ע"פ מ"ש דג' חלוקות יש בדבר נראה בדורו של ר"א ג"כ כך בהגיע קרוב לסוכה היה פסול לכ"ע ובתוך הסוכה היה מחלוקת ובהגיע לגופו לכ"ע שרי כל זה בסוכו' ויש נ"מ מזה לי"ט ושבת לענין אי הוה אוהל או לא וע"פ מ"ש התו' בפ"ק דסוכ' דף ט"ו בשם ר"ת דכל היכא שהמחיצ' מועיל להתיר בשבת הוה כדופן שלישי של סוכה שהוא חשוב ממילא אסור לעשות המחיצ' ההיא בשבת אבל אם המחיצ' אינ' חשוב' הוי כדופן ד' של סוכה ממילא מותר לעשותה בשבת ולא הוה אוהל נמצא דאיסו' שבת לענין אוהל תלוי בהכשר דסוכ' וכן להיפך היתר שבת במידי דלא הוה הכשר סוכ' וה"ה נמי בפריס' הסדין לענין אוהל בשבת שייך דין שבת לדין סוכ' דאם יש היתר לעשות' בסוכה ממילא לא חשיב אוהל בפ"ע ממילא מות' לעשות זה בשבת. ואם הוא אסור בסוכ' משום דהוי אוהל בפני עצמו ממילא אסור לעשו' כן בשבת וכן אית' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ד) לחד שינויא לר"מ דפוסל הסוכה כשעש' הבהמה לדופן ממילא לאו מחיצה היא ע"כ שרי לעשות זה בשב' דלאו מידי עביד ור"י דמכשיר בסוכה אלמא מחיצה היא הכא אסור ואע"ג דהאי שינויא לא קאי שם במסקנא מ"מ האי סברא לא מידחי'. כלל הדבר שכל מה דהוה חשיבות אוהל בסוכה חשוב אוהל בשבת. וע"כ אתי שפיר עובדא דר"א דתחלה א"ל לר"י דרך רמז פסול בסוכה ממילא שרי לעשות כן בשבת. ורמז הפסול הוא בדרך זה דר"א לטעמיה דס"ל בפ"ק דסוכה סוכה הוא זכר לענני כבוד שהיה מקיף לישראל במדבר ורמז לו פסול הסוכה מכח מאמ' שאין לך כל שבט שלא העמיד שופט. ומזה תקשה לך למה לא העמיד שבט שמעון שופט ע"כ משום הזנות. והעונש היה באותו הזנות שנחסר מהם ענני כבוד באותו פעם שהי' הזנות כדפירש"י בפ' בלק שנקלפו ענני כבוד משבט שמעון שחטאו דכתיב והוקע אותם נגד השמש ממילא נסתלק מהם קדוש' ענני כבוד ולא ישבו בסוכה כן הוא בהכשר סוכה של פריסת סדין כאלו נחסר הסכך הכשר כדאי' שם הרבה פעמים שהפסול עוש' לכשר כמאן דליתיה וכאלו יושב חוץ לסוכה וזהו הפסול בסוכה אליבא דכ"ע ממילא בשבת אסור לעשות ור"י בקש לדעת אימתי מותר וכשהגיע חמה לתוך הסוכה בזה יש סבר' לכאן ולכאן כמ"ש דזהו מחלוקת בין רש"י לר"ת רמז לו בזה שיעש' כמנהג בני ישראל ובזה רמז לו במ"ש כל שבט העמיד נביא והוא ע"ד שמצינו בפסחים ר"פ אלו דברי' שהי' ספק אם דוחה שבת אמרו להילל ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר ליה הלכ' זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאי' הם בני נביאי' למחר מי שפסחו טלה תחבו בצמרו כו' ראה מעשה ונזכר הלכ' אמר ר' כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון ע"כ אמר ר"א כאן שכל שבט העמיד נביא ממילא הם כולם בני נביאים וע"כ הניח הדבר על המנהג שראה ר"י נוהגים ואמר שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ הנביא שמואל תיקן בזה שלא תקשה שלא יקשה ר' יוחנן שראה לפעמים נוהגים איסור ולפעמים היתר וא"כ ע"כ חד מינייהו שקר והיאך תאמר בני נביאים הם לזה תי' כמ"ש בפ"ק דיבמות אעפ"י שאלו מטהרין ואלו מטמאין אלו ואלו דברי אלקים חיים. כן הוכיח דבר זה ששמואל עשה שני מעשים סותרים זא"ז כי המליך את שאול תחלה וכל הפוסקים לו גדולה פוסקים לו ולדורותיו אחריו ואח"כ המליך את דוד ופסקה מלכות שאול והרי מצינו בזה כמה לא חלי ולא מרגיש גבר' דמרי' סייעי' שאול בא' ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. אלא ע"כ שאין לנו להרהר אחר מעשה הש"י וכל דרכיו אמת אע"פ שנראה כסותר ה"נ כן במנהגן של ישראל כולן אמת נמצא לפי האומרים בסוכה שהוא פסול ממילא אסור לעשות כן בשבת דיש כאן חשיבות אוהל ולדעת המכשירי' בסוכה דלא הוה אוהל ממיל' מותר לעשות כן בשבת וכשהגיע חמה לרגליו דאז מותר לכ"ע בסוכה ממילא מותר לעשות כן בשבת ע"כ רצה ר"י לדעת מה יאמר ר"א בזה ור"א הפשיל בגדיו לאחוריו ויצא כי אלו היה יושב היה נראה שאומ' בפי' שמותר לעשו' כן בשבת דאין כאן חשיבות אוהל ובטל לגביה והוא לא ר"ל מה שלא שמע מרבו וע"ז סיים שפיר לא שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו פי' שלא כוון ר"א על הפלג' בעלמא אלא להורות ע"י הפלגה שלא ר"ל בפי' מה שלא שמע מרבו. נמצינו למדים כיון שמותר לעשות כן בשבת מצד הדין הוא מותר גם בסוכה נמצא שפיר הביא התו' ראיה דשרי לענין סוכה אף לפי המסקנא. דברים אלו נראים נכונים בס"ד:

ומיהו לכתחלה וכו'. פי' שרואין הכל שהגיע חמה למקום שהוא יושב וכמ"ש קודם לזה:

טומאה. אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן. ט"ז:

שפודין. כתב ב"י היינו של עץ דאלו של מתכות תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ. והמ"א כתב דוקא של מתכות אבל של עץ מקבלין טומאה אפי' מדרבנן דפשוטי כלי עץ נינהו עיין שם ועיין יד אהרן:

בחיצים. ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ ב"ח. וקנים אע"פ שיש להם בית קבול כשרים כיון שלא נעשו לקבלה וה"ה מרזב אחרונים וכתב המ"א בס"ק י"ב ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה ודמי לבית קבול וא"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה עכ"ל. וט"ז כתב שם דאין להניח למעלה מן הסכך באויר וכ"ש בסכך עצמו שום כלי ואפי' שבר כלים וע"ש. ועיין יד אהרן:

פסולה. שנשתנית צורתה והוי כאלו אינו גידולי קרקע. ולפ"ז אפי' בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהן. ב"ח ועמ"א:

לסיכוך. אפי' עביד לה שפה כשרה. רדב"ז מ"א:

שמנהג. ומקום שאין מנהג ידוע לכ"ע מותר לסכך. כנה"ג:

בגגין. ר"ל אפי' גדולות שאין עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית ועיין ט"ז:

על גביו. דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו. ואע"ג שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות היא. ר"ן. והמ"א העלה דמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה ומה שאסור בסולם היינו משום שהיא עצמה סכך פסול ע"ש ועיין ט"ז ובעטרת זקנים:

להחזיקו. דעכ"פ סכך פסול הוא:

אין קפיד'. כיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהן. מ"א ע"ש ועיין ט"ז ס"ס תר"ל:

לידים. ואין הידים נקר' אוכל אלא עד ג"ט ב"י הרא"ש. וע' בעוקצין דיש ידות שמצטרפין אעפ"י שגדולות הרבה ולכן יש להחמיר. מ"א:

לייבש. ולנפול עד שישאר אויר:

לכתחל'. ואם עבר וסיכך בהם כשר' לישב בה. מ"א:

שנושרים. ודוק' שנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשר' וכ"מ ס"ס זה. מ"א ב"ח:

משני. ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן. לבוש:

נענוע. וגם התרה. ב"ח:

בנסרים. עיין סי' תרל"א סעיף ט':

ונהגו. הטעם בסמ"ק דלמ' יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו הגשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבה או בגמי ובשעת הדחק שאין להם במה לכסות מסככין בנסרים אפי' יש בהם ד' ש"ג. וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה. וכתב הב"ח הלטי"ש אין מסככין בהם דיש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה כמ"ש הסמ"ק וכ"ש בשינדל"ן וכתב ט"ז הקשין של תבואה אחר שנחבטה התבוא' משם פשוט דשרי והוא עיקר מצוה המפורש בפסולת גורן. ונראה שלא נהגו לכסות בקש ג"כ מטעם הסמ"ק דבקש בקל יכס' כיסוי עב מאוד ודבר פשוט להתיר במקום שאין סכך אחר רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם:

לכתחלה. אפי' שלא בשעת אכילה:

שרוי. ומ"מ בשעת אכילה אסור ר"ן ב"י. ונ"ל דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכ' דספק ברכות להקל. מ"א:

ס"א אע"פ שגידולו כו' כגון עורות כו' רש"י שם במתני' ובגמ' שם ד"ה כי חגיגה כו' ועתוס' שם ד"ה וגידולה כו' וביאר הרשב"א ז"ל דגידולי קרקע הן שני מינים א' כגון הצומח מן הארץ ואין בכלל זה בע"ח כמ"ש לענין ברכה ונדרים וע' בפ"ו דברכות מ' ב׳ ונדרים נ"ה ב׳ והשני דבר שהוא גדל ע"י הארץ ואינו ממנו והוא ב' מינים וכל שכתבה התורה פירות ובע"ח כגון במעשר כולל שניהם ויליף כל ג"ק אבל כל שלא כ׳ אלא א׳ לא אתי אידך מיניה והיינו דקידושין דקאמר אי כתב צאן כו' ואי כתב רחמנא גורן כו׳ וכן ההיא דב"מ וכן פריך כאן אי מה חגיגה בע"ח ר"ל בע"ח בלחוד ולמסקנא דיליף מגורן לא אתי בע"ח מיניה: שאינם מקבלין כו'. כמ"ש בפ"ד דשבת ולא אמרו עבודין כו': או מיני כו'. מתני' שם ט"ו א' בשפודין ועמ"א ס"ק א': וכן אין כו'. דוקא גידולי קרקע בעינן דומיא דפסולת גורן ויקב וז"ש שם תקרה שאין עליה מעזיבה ומש"ש י"ז א' ואי אשמועינן הני תרתי כו' ר"ל דה"א בלא מעזיבה דוקא. רשב"א וע"ש:

ס"ד סיככה כו׳. עלח"מ. וכ"ד הרי"ף שכתב לא דייק ולא נפיץ כשר אלא שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז והר"ן פ׳ לקולא וכ"פ הרשב"א וכל ספוסקים כיון דמידי דרבנן הוא ע"ש ולא פסיל אנא דדייק ונפיץ:

ס"ה בחבלי כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם:

ס"ו במחצלת כו'. קנים וקש שם במתני' כגי' הרא"ש. שיפה וגמי בברייתא שם לד"ה: בין כו'. כר' ישמעאל בר יוסי שם דסתם מתני' כותיה דלא חילק הרא"ש וס"ל דברייתא בגדולה איירי דאל"כ מתני' דלא כמאן דלא כפירש"י שם: דהיינו כו' דהיינו כו'. מדקאמר שם לא נחלקו כו' על מחצלות של אושא כו': במקום כו'. שם י"ד וט"ו:

ס"ז יש להסתפק כו'. נסתפק אם הוא בית קיבול לפי שעשוי למלאות וכמש"ש י"ב ב' דמקבל טומאה ופסול ואע"ג דבת"כ פ' שמיני אמר דסולם טהור וכן בתוספתא דכלים שם השליבות על גבי ירכותיו משא"כ בירכותיו נקובין לקבל ראשי השליבות אלא שבפי"ז דכלים תנן תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופי' הרמב"ם דשל נפחים הוא בית קיבול העשוי למלאות וע"ש בפ"ב דכלים דין ג' ובראב"ד שם. ודברי הרמב"ם צ"ע שהרי בפ"א דסוכה פ' דחיצים נקבות פסולה ואע"פ שהוא עשוי למלאות מקבל טומאה כו' אבל הר"ש שם אמתני' דתחתית פי' כלי שנותנין תחת רגלי הצורפין והנפחים ע"ש וכן רש"י בסנהדרין ס"ח א' פי' דר"א וחכמים פליגי בבית קיבול העשוי למלאות ולרבנן טהור והתוס' שם ובסוכה שם הקשו עליו וע"ש. אבל מה שכתב בש"ע אם מותר להניח כו' לא כ"כ בתשובות רמב"ן שם ובתשובות רשב"א סי' קצ"ה אלא אם מותר לסכך בסולמות עצמן אבל בת"ה ס"צ שם כ' השאלה אם מותר להניח הסולם כדי לסכך ע"ג הסולם וכתב בתשובה דאף לסכך בסולמות עצמן מותר משום דפשיטי כלי עץ הוא והביא ראיה מת"כ כנ"ל וכמ"ש הרשב"א בפ"ק דסוכה והנכון כמ"ש ר"י שכל פשוטי כלי עץ שראויים למדרס וייחדן למדרס מקבלין כל טומאה שבעולם ואפי' להיות אב הטומאה כמ"ש בב"ק ובבכורות ונדה וסוכה ושבת ושאר מקומות אבל בלא"ה אם הן משמשין את אדם ומשמשי אדם מדאורייתא טהורים אבל מקבלין טומאה מדרבנן ואי לא טהורין אף מדרבנן והיינו הסולם דממעט בת"כ הואיל והוא משמש האדם ואינו משמש משמשי אדם וע"ש פ' ו' וגם אינם מיוחדים למדרס אלא לעלות ולירד בהם וכן לתירוץ האחר של תוס' דמה שהן רחבים קצת וראוי להניח דבר עליהן וגזרו טומאה מדרבנן דדמו לבית קיבול וכ"מ בגמרא דבבכורות וכמה מקומות כאותו סברא מ"מ בסולם לכ"ע טהור כנ"ל מת"כ והתוספתא דשם מדרבנן קאמר אע"ג דיליף מקרא אסמכתא בעלמא היא מדקאמר השולחן ושולחן טהור מדאורייתא כמ"ש בפי"א דמנחות וע' תוס' שם צ"ו ב' ד"ה ולדברי כו'. ובסוכה ה' א' ד"ה מסגרתו ובב"ב ס"ו א' ד"ה ושאני ובעירובין ל"א א' ד"ה בפשוטי כו' ועבי"ד סי' קצ"ח סל"א וסובר הב"י כיון דתה"ד לא מכשיר לסכך ע"ג הסולם אלא משום דסובר סולם טהור אבל לרשב"א שמסתפק א"כ מודה ת"ה דאסור. אבל לא דק דת"ה לא כתב אלא לרווחא דמילתא שאף בסולם עצמו יכול לסכך אבל אף לדעת האוסרין ע"ג ודאי מותר כמש"ש סי' צ"א ובש"ע לקמן בס' ח' וכתב אע"ג דקי"ל כר' יהודה בסוכה כ"א ב' כיון דאמוראי שם שקלי וטרי אליביה מ"מ הא כ' הרא"ש שם דטעמא דקבע עיקר כמו שמסיק בירושלמי שם ועתוס' שם ד"ה שאין כו' וכן פ' בש"ע לקמן ס"ס תר"ל סי"ג ואף שיש לתרץ דההיא דס"ח לא קשיא שאף שבת"ה כ' דוקא לפסק הרא"ש שפסק משום קבע לא ראה דברי הרשב"א שהוא פסק כמ"ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה והקשה שם מהא דאמרינן העושה סוכתו ע"ג האילן כשרה אע"ג דאילן פסול לסכך ועוד הקשה על פירש"י שפירש שם אבל סיכך ע"ג המטה כשרה שנעץ יתידות מבחוץ ולא סמך הסכך עליהן מאי למימרא וכ' אלא הנכון כמ"ש הרמב"ן דסומך סוכתו בכרעי המטה שכפה מטתו והכרעים למעלה וסיכך עליהן שנתן סכך ע"ג הכרעים ח"א מפני שאין לו קבע שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו שאינה עומדת לכך שתשמישה כפויה וח"א מפני כו' ואמר אביי ל"ש אלא כו' ר"ל שנתן המטה כדרכה ונעץ יתידות עליה וסמך הסכך על היתידות אע"ג שמטלטלת עם המטה כשירה לד"ה למ"ד שאין לה קבע הרי עומדת כדרכה ולמ"ד מפני כו' דוקא שסמך הסכך עצמו ע"ד המקבל טומאה אבל המעמידין כשירה דאל"כ הא כל דפנות הסוכה צריך להעמיד על הארץ וז"ש העושה סוכתו בראש האילן קרקעיתו של סוכה וכמ"ש רש"י שם וע"ש שתי' קושיות תוס' על רש"י שם וכ"כ הר"ן ולפי זה הא דס"ח ל"ק אבל הא דס"ס תר"ל קשה ומ"א תירץ דשם בדיעבד וכאן אוסר לכתחילה ודוחק ועמ"א ס"ק ט': ולכן אין כו'. דמיפשט פשיטא ליה דאסור וכדעת תוס' דבית קיבול הוא וכמ"ש בד"מ ובסי' קצ"ה כתב בהדיא דאסור כו' וכ"כ מהרי"ל דאסור להניח שום כלי כו' וז"ש כאן אפי' להניחו על כו' ומ"ש בד"מ שהרשב"א כ' להדיא דאסור היינו מדמסיק אבל הר"ש כ' בפי' המשנה תחתיה כו' כנ"ל וכן תמה שם על הרמב"ם כנ"ל: וה"ה בכל כו'. כמ"ש בספ"ק דסוכה דכל המטמא מדרס אין מסככין בהן אפי' ל"ל גדנפא. וכל זה לדברי רשב"א אבל צ"ע על מהרי"ל שבתשובה סי' פ"ז לא כתב כן וכ' דהלכה כרבנן ואף להפוסקים כר"י אותו טעם שא"ל קבע עיקר כמ"ש הרא"ש ע"ש:

ס"י ואם קצרם לסיכוך כו'. כרב מנשיא דשקלא וטריא אליבי': עד שיעשה כו' כת"ק: כגון שידוש. כר' יוחנן:

סי"א מסככין בפינונ"ו כו' והוא כו'. עט"ז ס"ק י"ב ועבפ"ח דטהרות מתני' ו' וכן בהרבה מקומות:

סי"ב אע"פ שפסולים כו'. רש"י שם ד"ה ופוסלין: וכל מה כו'. מהנ"ל: אפי' מן הצד. גמ' שם י"ז א' במתני':

ס"יד לכתחילה. ממ"ש לא מסככין מ' לכתחילה:

ס"טו וכל חבילה שאינה כו'. גמ' שם:

ס"יז אבל חבילה כו'. כמש"ש י"א א' וכ"ש לפי' הרשב"א שפי' דמחובר נפקי ג"כ מהאי קרא תעשה ולא כו' וכ"ש מחובר דלא נעשה בו מעשה כלל אף לשם דירה והיינו דפריך התם מאי איריא משים כו' וע' תוס' שם י"ב ב' ד"ה אין מסככין. ומהא כו'. אבל י"ל דמהא ליכא לאוכוחי מידי דהא גם שם י"א א' סתמא קתני או שקצצן כשירות ואמרו בגמ' וצריך לנענען:

סי"ח וכן אסרו כו'. ע' תוס' שם ב' ד"ה הפכן כו': ונהגו שלא כו'. דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יורד וכמ"ש ר"ת שם והוא שעשאה לצל וע' ברא"ש שם. ובהג"א כתב משום כיון דהאידנא מסככין בתיהם בהם בהו נמי איכא גזירת תקרה:

ס"יט וי"א שסוכה כו'. עמ"ש בסי' תרכ"ו ס"א: או שהוא שרוי כו'. עמ"א ס"ק כ"ה וכמש"ל בסי' תרכ"ו ס"ב. אבל הטור סתם לפי שכתב זה לדעת ר"ת כמ"ש כדי להגין או כו' ולדעת ר"ת שכל שאינו מסייע בהכשר סוכה אינו פוסל והוכיח הרשב"א והר"ן כסברא ראשונה ממ"ש שם מ"ד ה"ה לנאותה כו' אורחא דמילתא ואי לפיר"ת לאו אורחא דמילתא שיהיו כל כך נושרין עד שתשוב חמחה מרובה מצילתה ועוד דקאמר שם דלא לימרו קמסככו כו' ואם איתא אמאי יהיו סבורין שיהיה הסוכה חמתה מרובה מצלתה בלא סדין וכן סתם לעיל בסי' תרכ"ו ס"א כסברא ראשונה:

משנה סוכה י"א

כדיליף רב ששת ורב חסדא מקראי

רש"י בפירוש המשנה ורא"ש שם אהא דרב ששת וכו'

משנה שם ט"ו

(בשפודין של עץ מיירי ודין מיני מתכת כבר נזכר לעיל אף שאינו כלי)

מימרא דר' אמי שם

מימרא דרב י"ב

מימרא דרבי יוחנן שם וכפירוש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ה

רמב"ם שם מהירושלמי

פירש ה"ה מפני שאין צורתו עומדת וכאלו אינם גדולי ארץ

משנה שם י"ט וכדאוקימתא דרב פפא כ' וכת"ק וכר' ישמעאל בר"י ורבי יוסי בבריי' הרי"ף והרמב"ם בפ"ה

שם בגמרא

ציינתיו לעיל סעיף ב' בתשובה

הרמב"ן

ת"ה

ברייתא שם יג

שם וכת"ק

שם בגמ'

אוקימתא דברייתא שם בגמ' י"ד וכת"ק

הרא"ש בתשוב' כלל כ"ד וס' א"ח בשם רבי יחיאל והרא"ש מאוירא

מימרא דשמואל וכפירש"י שם וש"פ

משנה שם י"א

שם י"ב בגמ' וכאביי

שם י"ג וכאביי:

משנה שם י"ב

מימרא דר' יוחנן שם

בירושלמי כתבוהו התוס' ורא"ש ורמב"ם בפ"ה

מימרא דרב ורב חסדא שם י"ג

שם מימרא דרב חסדא אליבא דרבנן דמצות איזוב משנה ספי"א דפרה

מימר' דמרימ' סוכה י"ג

משנה שם י"ג

טור בשם הר"י קרקישנ'

משנה שם וכאוקימתא דשמואל אליבא דרב יהודה

הסכמת הפוסקים שם מגמ' וכרב הונא

שם ט"ו

טור בשם סמ"ק

משנה י'

כפרש"י וכ"כ הר"ן וטעמא כיון דלצורך אדם הוא פסולה משא"כ לנאות' דצורך סוכה הוא מרדכי

שם בגמ' כרב חסדא ורב' בר רב הונא

התוס' ורא"ש בשם תשובת הגאונים ושאר פוסקים

טור מעובדא דמנימין עבדי דרב אשי שם: