דין חולה ביום הכפורים - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי״ח

אפי' הוא עכו"ם. וכתב הרא"ש בשם ריב"א דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל:

שאומר. אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן [ב"ח מהר"ש לבוש ומהרי"ל]:

צריך אני. אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה [רדב"ז ח"א פ"ו כ"ה] עמ"ש בשמו סימן ש"ל:

כן נ"ל. והוא דעת הטור והרא"ש אבל הב"ח פסק כהרמב"ן דכשהן שוין הולכין אחר הבקי אם הוא מופלג בחכמ':

אם החולה ורופא וכו'. ואם א' מופלג בחכמה חוששין לדבריו להאכילו אפי' ב' אומרים א"צ (טור ורמב"ן לבוש ב"ח):

כשני שלישי. ל"ד ה"ה יותר מעט רק שלא יהא כביצה:

ד' בצים. ולפחות ישהו כדי אכילת שלשה בצים עסי' תרי"ב:

כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין כמ"ש מהרי"ל שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז' וביולדת מהימני' לנשים דאינהו בקיאי בהו:

א' חמור מחבירו. תרומה חמורה מטבל, וטבל מנבילה, ונבילה משביעית, ואם אין שם אלא טבל אם הוא דגן אפי' נזרע בעציץ שאינו נקוב מעשרין אותו בשבת קודם שיאכילוהו דגזרי' אטו נקוב ואם הוא מעשר ירק שהוא דרבנן מאכילין אותו בלא מעשר [גמרא יומא] וצ"ע על הרמב"ם פי"ד ממא"א שכ' סתם טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קודש כתרומ' עכ"ל ולא חילק בין מעשר ירק לפירות, וקי"ל הלכ' כר' מחבירו ואפשר דמיירי שם בחול:

חולה שאכל. ובוצע על ב' ככרות [כ"ה] ול"נ שא"צ דלא תקנו כן ביה"כ ומכ"ש לחולה המסוכן שאין דעתו מיושבת וגם א"צ לקדש ובש"ל כ' בשם הר"א כ"ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי' כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב"ה ואפי' רצה להזכיר אינו מזכיר דלא אשכחן הזכרה בב"ה אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ"ל, וכנ"ל דהא אפילו בחנוכ' ופורים אמרי' בגמרא דאינו מחויב להזכיר מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר ועססי' ק"ח ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה:

יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה [כ"ה]:

חולה שצריך לאכול. בסמוך הוכחתי דמיירי ביש בו חשש סכנה דוקא:

אפי' אם החולה כו'. דאמרי' שהוא מטורף:

אפי' ק' רופאים כו'. דלב יודע מרת נפשו:

מאכילין אותו. דספק נפשות להקל:

יותר בקיאים כו'. בטור כת' בשם הרמב"ן באם א' מופלג בחכמ' מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים:

וה"ה אם החולה ורופא א' כו'. כ"כ הטור ורבים מקשים ל"ל האי א' שעמו הא קי"ל אפי' הוא עצמו שאומ' צריך מהני אפי' כנגד מאה ותי' ב"י בשם מהר"י דה"א דגרע טפי אם אחר עמו וכמ"ש כאן רמ"א דלא חיישינן דהחול' אומר צריך משום דמאמין לרופא וק"ל ממה דפרכינן בגמר' תנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא ע"פ בקיאין אין ע"פ בקי א' לא ומזה פרכינן על מ"ש שם דמאכילין ע"פ עצמו או ע"פ רופא א' ומשנינן הב"ע דאמר ל"צ וליספו ליה ע"פ חד בקי ל"צ דאיכא אחרינא בהדי' דאמר ל"צ ופרכי' פשיטא דביש בקיאים דמאכילים אותו ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל ומשני ל"צ דאיכא תרי אחריני בהדי' דאמרי' ל"צ ואע"ג דאמר רב ספרא תרי כק' וק' כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלי' בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות ולא אזלי' בתר רוב דיעות וכיון דאיכא תרי דאמרי צריך אפי' ק' אומרים ל"צ ספק נפשות הוא ופרכינן הא מדקתני סיפא ואם איי שם בקיאים מאכילים אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמרי צריך חסורי מחסרא וה"ק בד"א דאמר ל"צ אני דאז בעינן ב' בקיאים אבל אם אמר צריך אני אם אין תרי בקיאין דאמרי ל"צ אלא א' מאכילין ע"פ עצמו וקשה דאמאי דחיק תלמוד' לאוקמא למתני' בחסורי מחסרא אמאי לא מתרץ דאזלי' בתר רוב דיעות ובין ברישא בין בסיפא אומר החול' צריך אני אלא דברישא דאיכא בקיאין בהדיה אין הוא נחשב לכלום כי הוא מאמין לדברי שני בקיאים וא"כ הוא הוה כאלו אינו וההיתר הוא על פי הבקיאין ונ"מ אם יהיו רוב דיעות לאיסור אזלי' בתר רוב דיעות ולא מצרפי' לדיע' של החולה בהדי המתירים וע"ז סיים שפיר בסיפא דאם אין שם בקיאים אלא הוא בעצמו אומר צריך אז נאמן הוא וא"כ שפיר מיתרצא האי ברייתא אם יש מקום לסברא זו דהוא מאמין לדברי הבקיאים ואפי' את"ל שאין סברא זו מספקת להאמ' להיות כך מכל מקום נימא דגבי אחר בהדי' לא תפסי' סברא זאת אבל בשני בקיאין שפיר נימא הכי שמאמין לב' רופאים וגריר בתרייהו. והנלע"ד לתרץ דברי הטור דאין מועיל אמירת החולה באומרו צריך אני אלא אחר שהוא שואל לאכול כמ"ש הטור בסמוך דאז בודאי ברור לו חולי שלו ונאמן אפי' נגד ק' אבל אם הוא אין שואל כלום אלא כששואלין אותו אומר צריך אני זה לא מהני כ"כ אלא הוה כאלו אומר דבר זה רופא אחר דהיינו מצד אומדן שלו אומר כן ואז אינו נאמן טפי מרופא א' ואינו נאמן נגד שנים ע"כ צריך כאן א' עמו דאז נחשב כאלו היו כאן שני רופאים ונאמן אפי' נגד ק' כנ"ל בישוב דברי הטור:

והרופא מסופק. פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן עוד:

וחולה אומר איני יודע כו'. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם הרמב"ן ונרא' מזה דאם החולה הוא עצמו מבין ורופא ממילא הוה אינו יודע שלו כאלו אמרו רופא אחר כנלע"ד:

מאכילין אותם מעט כו'. במהרי"ל בשם מהר"ש מאיסטרייך וז"א שאין נותנין לו השיעור בבת א' אבל לא נהגי' הכי ואמרי' ספק נפשות להקל ונותנים לפניו וא"ל י"כ היום ואם יאכל הרשות בידו ע"כ ונ"ל דצ"ל לו אם יודע אתה שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחלה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא יום כיפור היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה:

שאומר יעלה ויבוא כו'. כ"כ הרא"ש מטעם כיון דבהיתר אכל ה"ל י"כ כמו לדידן שאר י"ט עכ"ל בב"י ותימא לי ממה דאיתא בפ' ב"מ דף כ"ד הלכתא י"כ שחל להיות בשבת המתפלל נעיל' צריך להזכי' של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפילות ופרכי' מהא דאמר רבא י"ט שחל להיות בשבת ש"ץ היורד לפני תיבה ערבית א"צ להזכיר של י"ט שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד לפני התיבה ערבית בי"ט ומשני הכי השתא התם בדין הוא דאפי' בשבת נמי ל"צ ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בד' תפלות אם כן חזינן דדוק' מידי דקביעות הוא לזה היום אז דוקא מזכיר היום כמו נעילה שהיום גורם לחיוב לומר אותה התפילה כמו שאר התפילות ע"כ הווין התפילות שוות משא"כ בתפלת ערבית שאין היום גורם לחיובא אלא מפני תקנת חכמים מפני הסכנה אין לה דמיון לשאר התפלות שהם חיובים ליום זה א"כ הדברים ק"ו כאן שלא יזכיר היום בברכת המזון דהא התם יש עכ"פ חיוב מצד היום לומ' ערבית מצד התקנה אפ"ה אינו מזכיר כיון שאינו חיוב גמור ליום זה כשאר התפלות ק"ו ב"ה של זה שאין היום גורם דאדרבה סדר היום הוא שלא לברך ב"ה כי אין בו אכילה רק מצד המקרה שאירע לזה אונס המביאו לידי ב"ה היאך נאמר כאן שהיום גורם לו דא"ת שהיום גורם אם יבוא לידי כך ה"נ נימא לענין ערבית אע"פ שאין חיוב גמור עליו אלא ודאי שזה אינו וזה ל"ד לשאר י"ט שיש עליו חיוב מצד היום לאכול דאסור להיות בלא אכילה משא"כ כאן הוא להיפך אלא שהאונס גורם האכילה קדושת י"כ מאי בעי הכא ועוד ראייה ממ"ש סי' רפ"ד בר"ח שחל בשבת אין מזכירין בהפטרה כיון שאין נביא בר"ח כ"ש כאן דאין ב"ה בי"כ כנלע"ד דשב ואל תעשה עדיף בזה שלא להזכיר יעלה ויבוא בזה דב"ה גופיה יש בו מחלוקת אם יברך על איסור במקום סכנה כמוזכר סימן קצ"ו ע"ש בדברינו והבו דלא לוסיף עלה לומר יעלה ויבא ולהזכיר יה"כ בזה וגם לענין ט"ב נראה כן:

עכו"ם. וכתב הרא"ש דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל:

ויסתכן. וה"ה אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. אחרונים:

לחולה. אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה רדב"ז ח"א סימן פ"ו וכנה"ג ומזכירין לו תחלה שהיום יום הכפורים דשמא שכח. לבוש. וכתב או"ה אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך. עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכתב שכה"ג מאכילין אותו בע"כ:

יותר. בטור כתב בשם הרמב"ן באם אחד מופלג בחכמה מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים:

מסופק. פי' שמכיר החולי אלא מסופק אם יסתכן. ט"ז:

איני יודע. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דרובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם רמב"ן. ונראה מזה אם החולה רופא ומבין ממילא הוי אינו יודע שלו כאלו אמר רופא אחר. ט"ז:

כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז'. וט"ז כתב ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחילה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא י"כ היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה ע"ש: והיולדות מהימנינן לנשים דאינהי בקיאי בהו. מ"א. מניקה שיש לה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם מתענית סכנה הוא לולד אינה מתענה אפילו ביה"כ תשובת דבר שמואל סי' ק"ז:

יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה. כנה"ג. וט"ז כתב שלא להזכיר יעלה ויבא ע"ש והמ"א העלה דאין להקל. ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה ע"ש:

ס"א אפי' הוא א"י כו'. שם נ"ד ב' אבל מצטרפין כו' כמ"ש הרא"ש סי"ד בשם ריב"א והיה ריב"א גורס כו' אין אומרים כו' שלא יהיו נאמנות כו' דלא כרש"י שם ד"ה ע"פ נשים כו' וע' ר"ן שם: שאומר כו'. ר"ל אפי' לגי' איי לא אכילנא מיתנא וע' בי"ד סי' ק"נ ס"ג בהג"ה וכ"ש לגי' ספרים שלנו: ואם החולה כו'. עתוס' שם בשם ר"ח וקי"ל כוותיה:

ס"ב רופא כו'. שם כגי' הרי"ף ורא"ש פשיטא ספק נפשות כו': וה"ה כו'. שם תנן כו' פשיטא ספק כו': ואפי' קצתן כו'. שם לגי' הרי"ף ורא"ש דפריך חולה אומר צריך כו' פשיטא ומשני מן דאמר כו' בעותי כו' קא משמע לן לב כו' ולא אמר מ"ד קים טפי כגי' אבל הר"ן כ' ממ"ש ע"פ בקיאין ש"מ שהולכין ע"פ הבקי יותר וכ' לפיכך אם בקי יותר שנחלק עם שנים אין הולכין אחר השנים כמ"ש בפ"ק דע"א הנשאל לחכם כו' גדול בחכמה ובמנין כו' אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ובפ"ק דיבמות כי אמרינן אזל בתר רובא כו' מחדדי טפי ע"ש. וע' מ"א ס"ק ד' ה' והוא דעת הרמב"ן וסתר סברת הר"ן וע' בטור וב"י:

ס"ד אם שנים כו'. רמב"ם ורמב"ן וש"פ דלא כרש"י פ"ד ב' ד"ה אבל מצטרפין כו' וכ"ד השאלתות וע' ברא"ש פי"ג ובשאלתות דר"א כו' וכ' הרמב"ן כו' ומיהו כיון כו' וכנ"ל כו'. וכ"כ הר"ן: וה"ה אם כו'. שם חסורי מחסרא כו': ולא חיישינן כו'. כן דקדק ממ"ש הטור דין זה אע"ג דנלמד מכ"ש בס"א:

ס"ה אבל אם כו'. דכאן ל"ל לב יודע:

ס"ו אם הרופא כו'. שם ע' פ בקיאין: מיהו כו'. שם מפני שהוא ספק כו' וכל כו':

ס"ז כשמאכילין כו'. כריתות י"ד א': כשני כו'. פחות מככותב' וע"ל סי' תרי"ב ס"א: יבדקו כו'. ע"ש ס"ט:

ס"ח וישהו כו': ולפחות כו'. ע"ש ס"י: ואם כו'. שם אם נתיישבה דעתה כו' ושם עד שיאמר די:

ס"י חולה שאכל כו'. פ"ב דשבת כ"ד א':

משנה יומא פ"ב

רא"ש שם

מימרא דר' ינאי שם פ"ג

שם

רמב"ם פ"ג וכתב הרב המגיד משום דספק נפשות להקל

מסקנת הגמ' שם

ממשמעות הגמ' שם

שם בגמרא

הא דלעיל סעיף א' מיירי דליכא רופא בהדיה דאמרי' שפיר לב יודע מרת נפשו ב"י

ירושלמי בשם רבי יוחנן וכתבו הרא"ש והר"ן וה"ה

שם בשם רמב"ן

ר' ירוחם

רא"ש שם מהא דכריתות פ"ה

הר"ן שם

שם

שם וכן כ' הרא"ש שם והטור

משנה יומא פ"ג

ברייתא שם

טור בשם אביו הרא"ש והגהות מיימוני ותשובת הר"ס ותשובת הרשב"א