מנהג כפרות בערב יום כפור - שולחן ערוך אורח חיים סימן תר״ה

ויש מהגאונים. וכ"כ האר"י בכוונות ע"פ הקבל' ושל"ה, האר"י שחטו באשמור' אחר הסליחו' כי אז רחמי' גוברים (של"ה):

ב' תרנגולים. כלו' תרנגול ותרנגולת אף אם העובר נקבה די לה ולבתה בא' משום ששנים רשאים ליקח כפרה אחת (לבוש) וכן נוהגים אפי' בשני גופים וכ"מ ספי"ב דמנחות, והאר"י לקח ג' (של"ה):

בתרנגולים לבנים. מ"מ אין לחזור אחר לבנים דוקא דהוה כעין דרכי האמורי כדאי' בפ"ק דע"א אלא אם יזדמן לו לבן יקח (ב"ח) ואם אין לו תרנגול יקח שאר ב"ח וי"א אפי' דגים (לבוש) ונ"ל דלא יקח דבר הראוי להקרבה כגון תורים ובני יונה שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ ע' בטור ואי' בשב' דף פ"א ע"ב ברש"י שהיו נוהגים ליקח עציץ עם הזרעי' ולהחזירו סביב ראשו בעי"ה: יאמר חליפתי תמורתי כפרתי ר"ת חת"ך שם מלאך (ד"מ הגמ"נ):

או לפדותו כו'. וזה טוב יותר כדי שלא יתביישו העניים (של"ה ומהרי"ל):

על הקברות. והצדקה שנותנין שם הוא פדיון הכפרות (לבוש) וא"כ ראוי לתת כפי ערך הכפרות שיש לו ונ"ל דא"ל תחינות שם רק מה שמיוסד מקדמונים מאחר דא"א תחנון:

בני מעיהם. וכבד וכליות בכלל, כ"ה בטור, ומשמע בגמ' דאחר יכול ליטול ועבב"ח במ"ש שאם נטלוהו מן הבית ה"ל קבוע לא דק דכיון שהוא לא ראהו כשנטלו לא ה"ל קבוע עבי"ד סי' ק"י סס"ג:

וכן נוהגים בכל מדינות אלו. בטור כתוב הפסוקים שקוראים ונזכר שם פסוק זה נפש תחת נפש:

ובוחרי' בלבנים. כתב מו"ח ז"ל שיש בזה קצת דרכי האמורי ואע"פ שיש זה במהרי"ל אפשר שלא שאל אחריו בכוונה אלא אם אירע לפניו כן בחר בו אבל לשאול אחריו ולקנותו ביוקר הוא מדרכי האמורי וכן קבלתי מא"מ ז"ל עכ"ל. מ"כ שי"ל זה חליפתך זה תמורתך זה כפרתך ר"ת חת"ך שהוא שם חתך חיים לכל חי:

וסמך ידיו כו'. אף שדבר זה איתא בטור בשם הגאונים תמוה הוא מאוד בעיני דזה נראה כמקדיש קדשים ושוחטן בחוץ ואע"פ שהתרנגול לא ראוי לקרבן מ"מ מצינו איסור בסי' תס"ט לענין בשר זה לפסח דאסר מהרי"ל אפי' בתרנגול וכ"ש כאן שבפי' עושה עניני קרבן דיש חשש זה ע"כ יש למנוע דבר זה ושב ואל תעש' עדיף כנלע"ד:

וזורקים בני מעיהם כו'. בטור כתוב יש קצת ראיי' מההיא דחולין רמי בר תמרי איקלע למערבא מעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבד' וכוליא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיח טפי ובמרדכי סוף יומא השיב ע"ז דאין ראי' דשמא עורבי' לקחוהו בבית ישראל ולא על הגגו' וכ' מו"ח ז"ל ע"ז דאלו לקחוהו מהבית הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ולא מהני רוב' דהיתר' אלא ודאי על הגג נטלוהו העורבים ומרובא קא פריש ע"כ ובאמת אין כאן איסור קבוע דהא א"א כל קבוע כו' אלא אם יש איסור ודאי שם משא"כ כאן דליכא איסור בבירור. ומה שדחו המרדכי דשמא מהבית לקחוהו הא לאו דחיה הוא דהא אמרינן דהוה שדי כולייתא וכל שהוא דרך השלכה ודאי היה סברא לומר דשל איסור הוא כדאיתא בי"ד לענין מצא בהמה באשפה מ"מ כאן היו מתירים כיון שרוב הוא ההיתר ומ"ש על הגג הוא נראה הטעם דאם ישליכה ברה"ר יש לחוש שמא באמת נבילה שכן דרך להשליך שם נבילות ושמא יזדמן לא' נבילה וישליך שם ושמא יאכלנו ישראל ולא יעשה כן לכתחלה משא"כ בגג שאין דרך להשליך שם נבילות רוב פעמים כנ"ל. והטעם הוא כי ראוי לרחם על הבריות שירחמו עליו מן השמים:

נוהגין. וכ"כ האר"י ז"ל בספר כוונת ע"פ הקבלה ושל"ה ויחשוב בלבו שהוא חייב ארבע מיתות זורקו סקילה. שחטו הרג. תפסו בצואר חנק. שורפו היינו שריפה וזו כפרתו ובטור כתב שי"ל פסוק זה נפש תחת נפש ע"ש:

תרנגולים. כלומר תרנגול ותרנגולת אף אם העובר נקב' די לה ולבתה באחד משום ששניהם רשאין ליקח כפרה אחד וכן נוהגים אפילו בשני גופים מ"א והאר"י לקח ג' למעוברת אחד בעבור' ושנים בשביל הולד מספק אם הוא זכר או נקבה: ויש לשחטו באשמור' אחר הסליחות דאז רחמים גוברים ע"ש ויאמר חליפתי תמורתי כפרתי ר"ת חת"ך זה השם החותך חיים לכל חי עיין מט"מ:

לבנים. ומ"מ אין לחזור אחר לבנים דוקא דהוי כעין דרכי האמורי אלא אם יזדמן לו לבן יקח ב"ח. ואם אין לו תרנגול יקח שאר בע"ח ודגים אבל לא תורים ובני יונה דראוי להקרבה ונראה כמקדיש קדשים בחוץ. מ"א ע"ש:

בממון. וזהו טוב יותר מהנותן לעני תרנגול דיתבייש של"ה ומהרי"ל והנזהר ליתן מעשר לא יקח זה הפדיון ממעות מעשר אלא ממעות עצמו. של"ה:

בצדקה. והצדקה שנותנין שם הוא פדיון הכפרות לבוש. ואם כן ראוי לתת כפי ערך הכפרות שיש לו מ"א ונ"ל דא"ל תחינות שם רק מה שמיוסד מקדמונים מאחר דא"א תחנון מ"א ונ"ל ג"כ דה"ה בערב ר"ה:

וסמך. וט"ז כ' שיש למנוע דבר זה דנראה כמקדיש קדשים בחוץ ע"ש:

וזורקין. שדרך התרנגולים לילך ומתפרנסין מהגזל אנה ואנה גם אוכלים שקצים ורמשים לכן אין ליהנות מהם לבוש. וט"ז כתב משום רחמנות שירחמו עליו מן השמים וכתב הטור דכבד וכליות בכלל בני מעיים הם ומשמע בגמ' דאחר יכול ליטלם מן הגג ולאכלם דאין דרך להשליך נבלות בגג ט"ז ע"ש במ"ש הא לאו דחייה היא דהא אמרי' הני שדי כוליית' וכל שהו דרך השלכה ודאי של איסור הוא וכו' ע"ש. נראה מדבריו דהוה שדי וכו' קאי לבני בית וליתא דבגמ' איתא דהוה שדי עורב' כבד' וכולייתא וכו' א"כ מאי אהני לן לישנא דשדי וכו' לומר דהוה של איסור הא לישנא דהוה שדי קאי להעורבי' וק"ל וע' י"א:

ס"א מה שנוהגים כו'. משום דרכי האמורי וע' ברשב"א סי' שצ"ה: ויש כו'. עיין רש"י סוף פ"ח דשבת פ"א ב': ונוהגין כו'. ששמו גבר וע' ספ"ק דיומא: זכר כו'. עיין בפרק הנזקין: ולוקחין למעוברת כו'. דקיימא לן עובר ירך אמו הוא דרבי יוחנן דסבירא ליה בתמורה כ"ה א' עובר לאו ירך אמו הוא אתותב שם וכן הסוגי' בספ"ב דגיטין וכן ברפ"ה דב"ק פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט כו' וכן במתניתין דערכין ז' א' וע' רש"י שם ד"ה אין ממתינין כו' ובגמרא שם פשיטא גופה היא כו' ועיין תו' דב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט כו' וכ"פ הרא"ש שם ובת"ה נ"ג א' ובמשמר' הבית שם דלא כרא"ה ור"ת וע' תוס' דסנהדרין פ' ב' ד"ה עובר כו'. ומ"א כת' משום דשני גופים מתכפרים בכפרה אחת כמ"ש במנחות בכל הקרבנות לבד ממנחה שנא' נפש ואינו נרא' דלא דמי לנדבה: ובוחרין כו'. עט"ז ומ"א וכמ"ש בפ"ק דע"א: ונהגו. כמ"ש וחטאיך בצדקה פרוק: או לפדותן כו'. עמ"א ועט"ז וע' בפ"ק דחגיגה: ויש מקומות כו'. כמ"ש ברפ"ב דתענית: ולהרבות כו'. כמ"ש הלא זה צום אבחרהו כו' הלא פרוס לרעב כו' כל הענין שבת קנ"ו ב' ר"ה ט"ז ב': ויש להסמיך כו'. כמ"ש רפ"ג דזבחים ופ"ו דברכות: וזורקין כו'. עיין פ"ז דחולין:

הרשב"א בתשובה וא"ת בשם הרמב"ן