דיני גילוח בחול המועד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקל״א

אין מגלחין. כדי שיגלח עי"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:

אנוס כו'. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפי' לא היה להם אומן מעי"ט אסור (ב"י) עס"ד:

ביד ישראל. דכיון שהיה בצער לא גילח:

שהתירו לו ברגל. זהו דעת הרמב"ם והב"ח פסק כהרא"ש והטור דדוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נדויו עד הרגל דאין נדוי שלנו פחות מז' ימים עבי"ד סי' של"ד ס"א וי"ג אבל אם לא ביקש (ס) שיתירו לו עד הרגל לא חשיב אונס:

מי שנדר. נ"ל דבזה נראין דברי הרי"ף והרמב"ם דאעפ"י שהיה יכול להתירו לא מקרי פושע שהיה בדעתו לקיים נדרו ונזירתו:

ממדינת הים. שלא בא בישוב עד ח"ה (ב"י רי"ו) משמע דאם היה בעי"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה ונ"ל דאם היה ב' ימים או ג' ימים קודם יום טוב בישוב ובעי"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא:

לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה עססי' רמ"ח:

קטן וכו'. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ובנ"י כתב ודוקא כשיש לו שער רב ומצטער ע"כ ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך רגל הוא אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב:

בפרהסיא שרי. דהכל רואין שהוא קטן ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלח בפרהסיא:

אבל שחל וכו'. עסי' תקמ"ח ס"ה ומ"ש הע"ש כאן לענין אב ואם עבי"ד ססי' ש"ץ:

ודרכו לגלח. שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח (ת"ה):

כל אדם וכו'. בילקוטי פרדס כתוב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מותר להעביר בתער בח"ה לפי שהקזת דם עיקר פיקוח נפש הוא ואפי' בשבת שרי כ"ש בח"ה עכ"ל, ומשמע דס"ל דמי שיש לו מכה שאינה פקוח נפש אסור לגלח השער כדי להניח הרטי' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור אם אינה מעכבת האכילה אבל לדידן דקי"ל דהכל שרי א"כ מכ"ש לצורך מכה וכ"מ סוף סימן תקמ"ו וסי' תקל"ו ס"ג ועיין בב"י סי' תקל"ב:

מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד:

אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג:

ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור:

ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז:

וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם:

קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא:

ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח:

במועד. כדי שיגלח ערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:

אנוס. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפילו לא היה להם אומן מערב י"ט אסור. ב"י:

ברגל. וב"ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס:

ברגל. ובזה נראה אע"פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ"א:

הים. שלא בא בישוב עד ח"ה ב"י רי"ו. משמע דאם היה בערב י"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה. ונ"ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י"ט בישוב ובערב י"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ"א. כתב בספר גן המלך סי' ס"ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע"י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע"ש:

לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עססי' רמ"ח:

קטן. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש שער רב ומצטער ע"ש. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא. אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב ס"א. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד ומגלחין ע"י ספר ישראל גן המלך סי' ס"ב:

בפרהסיא. ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלחו בפרהסי'. מ"א:

שביעי. עיין סי' תקמ"ח סעיף ח':

שפה. בין בתער בין במספרים ע"ת ע"ש. אפי' אינה מעכבת האכילה ומכ"ש דמותר לגלח לצורך המכה עיין מ"א:

ס"ב אפי' אם כו'. ר"ל אע"ג דלא שייך טעמא כדי שלא כו' מ"מ אסור כמ"ש שם אמר אביי יאמרו כו'. ואמר שם ושאר כל אדם אסורין מ' דכולם אסורין לבר מהנך דחשיב במתני' וע"ש י"ח א' מתיב ר"י כו' הני אין כו'. ואמרי' שם קטן הנולד במועד כו' שאין לך כו'. אלמא משום לתא דבית האסורין דוקא שהוא בכלל השנויין במשנתינו הלא"ה לא וז"ש וה"ה למי שהיה כו':

ס"ג אפי' אם כו'. שם בעיא ונפשטה וסתם ולא כ' אומן שאבדה וכן השמיטוה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דס"ל לחומרא ועב"י:

ס"ד ולא היה לו כו'. שם י"ז ב' ועט"ז: ואפי' היה כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם: שהתירו לו ברגל. רמב"ם ודלא כהרא"ש בשם ירושלמי וטעמו דגמ' דידן פליגא דאמרינן שם י"ד ב' דאזיל ופייסיה כו' ועוד דא"א לאוקמיה למתני' כאוקימתא דירושל' דאנן קי"ל כי מפייס לבעל דיניה שרינן ליה לאלתר כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וע"ש ברי"ף על הא דאביי שם ט"ז א' אמר אביי היכי לעביד כו' ועיין במרדכי ריש פ"ג: ונשאל על נדרו ברגל. רמב"ם דלא כהירושלמי ונלמד מהנ"ל: ולא היה כו'. גמ' כנ"ל: והוא שלא כו'. גמ' שם א"ר לשוט כו' וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד שכן מ' בירו' וצ"ע דבירושלמי משמע להיפך וז"ל הירושל' שם תניא בשם ר"י הבא ממ"ה אסור לו לגלח ר"י כדעתיה דרי"א אסור לפרוש לים הגדול מעתה כהן שיצא ח"ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר"ח א"ל כו' שמעון בר בא כו' משמע דר' מיירי שלא בח"ל והטעם כמ"ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה וגם משמע בירוש' דאין איסור לצאת לח"ל אלא בכהן דוקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ"ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל כו' אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא מ' כן:

ס"ו ואפילו בפרהסיא כו'. דלא אסרו בתוספתא אלא במקום לאחרים אסור ועמ"א וע' רש"י ספ"ב ד"ה בתבלין:

ס"ז ודרכו לגלח. עיין רי"ף ורא"ש ספי"ט דשבת ונהגו כן ע"פ מ"ש בפ' בהעלותך והעבירו שער וערש"י שם ד"ה והעבירו כו' וא"כ ה"ל בכלל מ"ש במתני' הנזיר והמצורע כו' ואמרי' בגמרא אפי' היה להם פנאי כו' וה"נ שלא ישהו שהרי אין מצרפין אותו לכ"ד שבקדושה עד שיגלח שם ועבי"ד סי' רס"ח ס"ב בהג"ה וי"א כו': כל אדם מותר. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף וכ' המ"מ שאף שאמרו דוקא שפה המעכבת או איסטניס ס"ל להרמב"ם דעל אבל קאי ולא על חה"מ ודבריו צ"ע שהרי באבל כת' הרמב"ם בפ"ו שאסור לגמרי וע"כ צ"ל דס"ל דקאי על חה"מ וכ"ד הטור כאן ע"ש וכ"פ נ"י וש"פ וכדעת הראב"ד מהתוספתא וכ"מ בירושלמי שאמר שפה כנטילת צפרנים לכ"ד כו' וע' בתה"א ובב"י י"ד סי' ש"צ ובכ"מ וב"י כת' שהרמב"ם גורס כגירסתינו בגמ' ופ' דלא כר' אמי כמ"ש הרא"ש ודבריו צ"ע דהא לגירסתינו ר' אמי מפרש דבריו ועוד דרנב"י דהוא בתראה ס"ל כוותיה דדוקא קודם אביי ורבא אין הלכה כו' בשלמא לגי' בה"ג וראב"ד רנב"י ככ"ע אמר ועבי"ד סי' ש"ץ שפ' כר' אמי ודברי הרי"ף י"ל כפי' המ"מ דמ"ש בשפה והנחה המעכבת לענין אבל אמרו אבל בח"ה מותר בכל ענין וכמ"ש לענין נטילת צפרנים וה"מ בימי כו' ובירושלמי שפם ונטילת צפרנים אית תניא תני ברגל מותר ובאבל אסור כו' רב אמר שפם כנטילת צפרנים לכ"ד ובזה דברי ש"ע אינן סותרין ג"כ אבל דברי הרמב"ם צ"ע. ואחר העיון נ"ל עיקר דהרמב"ם מפרש כפי' הערוך ערך זוית וז"ל שפה מזוית לזוית הנחה כ"ש מעכבת פי' שפה עשויה מזוית לזוית כלומר אם צריכה כולה תקון שרי אבל מקצתה לא הנחה כ"ש מעכבת פי' אם עשה שפמו והניח מקצת שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבתו באכילתו וכיוצא בו ומש"ה שרי עכ"ל. ולפ"ז מ"ש ר' אמי שפה כ"ש מעכבת ר"ל אפילו לא גילח כלל לעולם מעכבת ולעולם מותר ופסק כרבי אמי וכמ"ש הראב"ד דבתראה הוא ואף הרא"ש מודה בזה דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזהו דעת רב אלכס דלא כרא"ש שם ע"ש. ובלאו הכי דעת הרמב"ם כאותו הנאמר באחרונה: אפילו כו'. כמש"ל ס"ו וכמ"ש בסי' תקל"ד ס"א ובפרהסיא כו' יכ' נ"י דוקא בבגדי פשתן דניכרין לכל דלא כמרדכי והג"מ שם מתורץ קושית ב"י וא"צ למה שדחק שם בהג"ה והא דמותר כי' ועסי' תקל"ג ס"ד בהג"ה ומותר כו' שניכר ודלא כמ"ש בר"ס תקל"ד: ומותר לחוף כו'. דאף גילוח מותר מן הדין רק כדי שלא יכנס כו' משא"כ בכה"ג וגדולה מזו אף להחם מרחץ מותר כמ"ש ספ"ק דע"א כ"א ב' כ"ש כה"ג וכיון שאין בו משום שלא יכנס כו' וראיה מדשרי להבא ממ"ה וכיוצא אלמא אין בו משום מלאכה:

פשוט בגמרא מ"ק י"ד

טור והגה"א בשם א"ז וש"פ

שם בגמ'

משנה שם י"ג וי"ד ושם בגמרא

הרי"ף ורמב"ם ושלא כדעת הטור וש"פ ודלא כירו'

ר"י

שם בגמר'

מרדכי בשם התוספתא

שם כלישנא בתרא דשמואל לקולא:

ברייתא וגמרא שם י"ז

שם י"ח וכגי' הרי"ף ורמב"ם כמ"ש ה"ה שם בפ"ז: