באיזה אופן מותר ליקח ביום טוב מן - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקי״ז

מחוץ לתחום. דוקא בעיר שרובה עכו"ם עסי' תקט"ו ס"ז:

קמח שנטחן היום. ומשום מוקצה ליכא דחטים חזי לכוס או לעשות ממנו קליות (הרא"ש ור"ן ותו') וא"ת א"כ יהא מותר לשלוח תבואה בי"ט (ועסי' תקי"ו) וי"ל דאין רגילין לעשות ממנה מאכל אדם ונ"ל שאפילו שיפון ושעורים אינן מוקצין אף על גב דלענין ברכה לא חשיבי נאכלין חיין כמ"ש סי' ר"ח ס"ד מ"מ לענין מוקצה חשיבי דהא אפי' בשר חי אינו מוקצה משום דחזי לכוס כ"ש הני ועוד דהא גמרו בידי אדם הוא ועסי' שכ"ה ס"ד די"א דקמח מוקצ' הוא וצ"ל דרב"י לא ס"ל ה"ט אלא גזירה שמא יאמר לעכו"ם לעשות בשבילו ובחנוני לא גזרי':

שרובה עכו"ם. ובעיר שרובה ישראל אסור ליקח קמח מהעכו"ם ומהרי"ל חתם הקמח בעי"ט אצל העכו"ם ופ"א מצא החות' מקולקל ואסר ליקח הפת עכ"ל, ונ"ל דאם ישראל קנה קמח או דגים בעי"ט והניח אצל העכו"ם בלא חותם ובי"ט רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי דלא חיישי' שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש בי"ד סימן קי"ח:

ליקח ממנו פת. מיהו אסור לקרות העכו"ם לביתו וליתן בעדו המעות דהוי עובדא דחול (לבוש רי"ו וב"י) ואפי' על ידי עכו"ם אסור לקנות כמ"ש ס"ב (יש"ש) ונ"ל דבמקום ששומת הלחם ידוע וא"צ פיסוק דמים מותר ללקחו בלא נתינת מעות כמ"ש סי' שכ"ג:

מותר לאכול. ואם יש לחוש שהובא מח"ל והיא עיר שרובה ישראל אסור:

מחוץ לתחום. פי' לא בשביל ישראל כמ"ש בסי' שלפני זה:

וכן קמח כו'. דמשום מוקצה ליכא דחטים נמי חזו לכוס בין השמשות ולעשו' מהן קליות ודייס' והטחינה היא בהיתר כיון דרוב עכו"ם ונ"ל פשוט דהך רוב עכו"ם היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אא"כ ידוע שנטחן מאתמול ודין מסל"ת נתבאר בסי' תקט"ו: כ' ב"י ולענין מעשה נראה דבמקום שלא נהגו איסור מותר ליקח אפי' מחנוני עכו"ם כל דבר אכילה אע"פ שהוא מוקצה דבדבר שהוא של עכו"ם לא שייך מוקצ' ואפי' ידוע שהובא מח"ל נמי שרי כיון שלא הובא בשביל ישראל זה ומיהו אם הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט או ניצוד היום או נולד היום אסור עכ"ל. לא הבנתי כלל שיחתו בזה דהא במחובר עיקר האיסור בו ביום הוא משום מוקצה כדלעיל ר"ס תקט"ו וכן בביצה וא"כ באיזה דרך תמצא מוקצה ביד עכו"ם שהוא מותר גם בקמח הוצרכו לומר שאינו מוקצה דהחטים ראוים לכוס וברור הוא כל שהוא מוקצה אפי' הוא ביד עכו"ם אסור לישראל. ול"ד למ"ש הרשב"א בתשו' הביאו ב"י דהא דאמרינן דבר שאינו במינו במחובר והובא מח"ל מותר למי שלא הובא בשבילו ה"מ בפירות עכו"ם אבל בפירות ישראל אסורין לכל דמוקצים הם דכל שהם ח"ל הקצוה הבעלי' מדעתם דשל ישראל צריכים הכן אבל עכו"ם א"צ הכן עכ"ל ורמ"א הביאו ססי' תקט"ו התם הוה המוקצה מצד ריחוק המקום כיון שא"א לפירות של ישראל שהם ח"ל בין השמשות לבוא לכאן בזה אסור בישראל אפי' אם הביא לו העכו"ם אותם אבל של עכו"ם לא היו מוקצים כלל בין השמשות דאפשר לו להביאם בשבילו ולא יהיה איסור כלל וכל זה לא שייך כאן שכ' ב"י אע"פ שהוא מוקצה אפילו ידוע כו' דמשמע שהוא מוקצה מצד עצמו לא מצד חוץ לתחום וזה לא משכחת לה להיתר וצריך לדחוק ולפר' לשונו דאפי' מוקצה בצד ריחוק המקום לא מבעיא בספק רחוק אלא אפילו בוודאי רחוק כו' גם מה שכ' כיון שלא הובא בשביל ישראל זה לא ידעתי למה כ' תיבת זה הא אפי' אם הביא בשביל שום ישראל אסור לכל ישראל ובודאי ה"ק אפי' ידוע שהביא בשביל ישראל אחר מותר לזה כיון שלא הביאו בשבילו:

שאפה בו ביום. פי' שהוא במקום שרובו עכו"ם דהיינו שלוקחי פת הם עכו"ם ע"כ מותר אפי' נטחן היום וכיוצא בזה צ"ל בסי' שכ"ה ס"ד בפת שאפה עכו"ם לעצמו כמ"ש שם:

והוא שלא יהו מפריחין. דא"כ ה"ל מוקצה. בגמ' פרק שואל אמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל בי"ט והפוסקים לא הביאו חילוק זה בין מקפיד לאינו מקפיד עיין בב"י הטעם:

מחוץ. פי' שלא בשביל ישראל:

שרובה. היינו שרוב הלוקחים פת וקמח הם עכו"ם אבל אם רוב לוקחים פת וקמח הם ישראל ודאי אסור ליקח קמח אלא אם כן ידוע שנטחן מאתמול ט"ז. ומהרי"ל חתם הקמח בעי"ט אצל העכו"ם ופעם אחד מצא החותם מקולקל ואסר ליקח הפת וכתב המ"א ונ"ל דאם הישראל קנה קמח מעי"ט והניחן אצל העכו"ם בלא חותם ובי"ט רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי דלא חיישינן שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש בי"ד סי' קי"ח וע' סימן תקט"ו סע"ק א' מש"ש:

פת. מיהו אסור לקרות העכו"ם לביתו וליתן בעדו המעות דהוי עובדא דחול ואפי' ע"י עכו"ם אסור כמ"ש ס"ב. יש"ש. ונ"ל דבמקום ששומת הלחם ידוע וא"צ פיסוק דמים מותר ללקחו בלא נתינת מעות כמ"ש סי' שכ"ג. מ"א:

מותר. ואם יש לחוש שהובא מחוץ לתחום והוא עיר שרובו ישראל אסור:

מפריחין. פי' שלא יהיו גדולים שיכולים לפרוח חוץ לתחום דאז ה"ל מוקצה:

ס"א ואם הוא כו'. שעם הא"י ג"כ מותר כמו בליפתא דמחוזא ודכרי דמברכתא ודלא כמש"ל בסי' ת"ק ס"א בהג"ה: דבר שבמינו. רפ"ג אר"פ הלכתא כו': או כו'. במתני' שם: אא"כ ניכר כו'. בעירובין ספ"ג חזנהו רבא כו': וכן כו'. דקי"ל ספק מוכן אסור. רפ"ג: אבל דבר כו' אפי' בעיר כו'. עירובין שם: ובין קמח כו'. שבת ספט"ו קכ"ב א' נר הדלוק במסיבה כו' ועמ"א: וה"ה ליקח כו'. וא"ל דשמא הי' בה"ש קמח או עיסה דהוה מוקצה והוי כגרוגרות וצימוקים דאסור אף בשל א"י כמ"ש רש"י רפ"ג די"ט גבי מחובר וכמ"ש בפ"א דחולין בשוחט דאין חזי לכוס ואע"ג דבשוחט לא קי"ל כמ"ש הרא"ש שם היינו משום דלית בה תרתי דלא דחינהו בידי' משא"כ כאן דאית ביה תרתי ונמ"ש בפ"ג דשבת מ"מ מותר כיון שגמרו בידי אדם וכמ"ש בפ"ג די"ט: וכן אם כו'. כיון שמותר ביומו וכמש"ל בסי' תצ"ח ס"ה:

ס"ב ישראל כו' לא יפה עשה. כי אסור הקניה בי"ט אלא בלא פסיקת דמים כמ"ש אין פוסקין ושם ספ"ג ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ושם ל"ז א' וכל שאסור אסור ע"י א"י אפי' בחה"מ דרבנן כמ"ש בפ"ב דמ"ק ואמירה שבות אפי' מבע"י מאיגרות דפ"א דשבת: אבל אם כו'. כיון שהובא בשביל א"י כמו בליפתא דמחוזא ושם בלא קניית דמים היה ואף שכאן עבר על שבות כמ"ש בירושלמי פ"ה די"ט והביאו הרי"ף ורא"ש שם וכולן שעשו בין שוגגין כו'. ע"ש: אבל אם רגיל כו'. כמ"ש הרא"ש בספט"ז דשבת סי"ב גבי ליקט עשבים כו' אם מערים ישראל ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י א"י ודאי אסור כמ"ש בב"מ צ' בהנהו תורא דגנבין ארמאי כו' א"ל הערמה כו':

ס"ג לומר. ספ"ג די"ט: וה"ה כו'. פכ"ג דשבת ומטילין חלשים כו' ושם בגמ' מאי אבל כו':

ס"ד אלא משער כו'. כפי' הרי"ף שם:

משנה ביצה כ"ט

הרא"ש שם בשם בה"ג

הרא"ש שם מעובדא דמחוזא עירובין מ' ועובדא דדיכרי שם מ"ז

תוספות בע"ז ס"ו ועיין במה שציינתיו לעיל סי' שכ"ה סעיף ד'

טור בשם אביו הרא"ש בתשובה כלל כ"ד

ציינתיו לעיל סי' שכ"ג

ציינתיו לעיל סי' שכד ס' ב':