הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״ק

מחלק להם. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור (ש"ל) ועמ"ש ססי' שכ"ב בשם התו' דבני חבורה המקפידין אפי' בלא גורל אסורים לחלוק דגזרי' שיבואו לידי מדה ומשקל ומנין אבל שכנים שאינם חברים אפי' מקפידין מותרים לחלוק בלא גורל ע"ש:

זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח (ש"ל):

עם עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע (כ"מ בהג"א ע"ש) ונ"ל הטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר עססי' תצ"ז ודיוקו של הג"א מדקתני אומר אדם לחברו משמע למעוטי עכו"ם ודכוותי' דייק בפ"ק דע"א שאסור לו' לעכו"ם הנראה שתעמוד עמי לערב אבל התו' בשבת דף ק"ן דחו פי' זה כמ"ש סי' ש"ז ס"ז א"כ אפשר דה"נ חבירו לאו דוק' וצ"ע עסי' תקי"ו:

אסור לשקול. אפי' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור אף על גב דבמדה שרי כמ"ש סי' שכ"ג שאני התם דאינו נרא' כמודד רק כשופך לכלי אבל במשקל בכל ענין אסור: אסור ליקח ביד א' המשקל וביד השני בשר לשער המשקל (ב"ח):

וטבח אומן. פי' שיודע לכוין לשער בצמצום אסור ומשמע ביש"ש דוקא למכור אסור אבל בביתו מות' וכן נראה דהא הרשב"א מתיר לשקול ממש בביתו לידע כמה הוא צריך:

חותך כדרכו. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוון למשקל אלא לו' לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה:

אין נוקבין. דצריך שינוי לידע שמקח וממכר אסור בו [רש"י] וא"כ מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו דלא כיש מחמירין:

לעשות בו סי'. שלא יחליפנו אדם: איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:

באור. וה"ה שמותר לטומנו ברמץ:

מותר למלוח וכו'. זהו מימרא דר"י משמי' דשמואל בגמ' וקאמרי' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הרב"י דהרמב"ם פסק כשמואל דדוקא למלוח בבת א' שרי דחד טרחא הוא אבל אם מלח חתיכה א' אסור להערי' ולמלוח אח"כ חתיכה אחרת ולומר בזו אני רוצה אסור עכ"ל וא"כ צ"ע מ"ש רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו' הערמה מאן דכר שמיה איפכא ה"ל למכתב דקודם אכילה שרי הערמ' וצ"ל דס"ל אף על גב דחד טרחא הוא אם בא למלוח הרבה חתיכו' אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור כמ"ש סי' תק"ג וב"ח כ' דאם שחט בי"ט מותר להערים אפי' אחר אכילה ולמלוח אפי' גרמא גרמא כדי שלא יסריח הבשר כמ"ש סי' תצ"ט ס"ג וכ"מ ברש"י ותו' דף י"ז ע"ב:

אף על פי שהי' אפשר למלחו. דידוע כשהבשר היא במלח מפיג טעמו ואף על גב דאמרי' לעיל שמותר להערים ולמלוח בי"ט כדי שלא יסריח ש"מ שעדיף טפי כשמונח במלח י"ל דהתם מיירי בי"ט ראשון דאם לא מלח ליה עד יום שלישי יסריח אבל מעי"ט לי"ט עדיף טפי כשמונח בלא מלח ודגים יש מינין שמשביחין במלח ואותן צריך למולחן מעי"ט (ת"ה) ונ"ל דמיירי שמולחו להוציא דמו וה"פ אם היה מדיחו ומולחו מעי"ט להוציא דמו היה צריך אחר הדחה שניה למולחו דאח"כ מתקלקל כשעומד בלא מלח והוא טוב יותר כשהבשר תולה כך באויר בלי הדחה ומליחה לכן מותר למולחו בי"ט ויש"ש פסק כמהרי"ל דאסו' למלוח בשר בי"ט ועסי' תצ"ה בהג"ה ונ"ל הא דמותר למלוח בשר בי"ט בשחרית בהערמה שלא יסריח היינו שמולחו להוציא דמו ומניחו במלח עד לאחר י"ט (עבי"ד סי' ע' ס"ה דיש אוסרין לכתחלה או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל י"ט ע"י הערמה שאומר מזו אוכל למחר אבל בשחרית אפי' קודם אכילה לאחר שמלחו והדיחו אסור למולחו שנית דאפי' צריך לאכלו הרי מבשל אותו מיד וא"צ מליחה כנ"ל) ונ"ל דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפי' אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח ס"ו ודוקא כשנשחט בי"ט כמ"ש ס"ו וכ"מ בר"ן:

נוהגים לנקר. ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א דהא רב שרי להפריש חלה בי"ט מעיס' הנילושה מעי"ט עכ"ל הג"מ ויש לתמוה דאדרב' כל שא"א לאכול בע"א שייך בו בריר' כמ"ש סי' שי"ט ס"י ועוד דרוב הגאוני' לא ס"ל הא דרב ובהג"א מוכח דלא התיר ניקור אלא משום פסידא והיינו בשוחט בי"ט דכששחט מעי"ט אין הניקר מפיג טעמו אדרבה משביחו לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקרדום (וכמ"ש סי' תק"ד) לענין תבלין ואף על גב דהרקדה אסור' אפי' ע"י שינוי (וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב) שאני התם שרגילין לעשות הרבה בבת א' וחיישי' שיכוין לעשות' בי"ט ויתבטל משמחת י"ט כמ"ש הרמב"ם עכ"ל ת"ה ודבריו תמוהים שפירש פי' זר בדברי הג"מיי ודבריו כפשוטן דמ"ש משום דא"א בע"א לא בא לתת טעם למה אין בזה משום בורר וכו' כלו' דזה לא מקרי ברירה דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ"כ המרדכי בסתמא וברירה לא שייך כאן עכ"ל, ואפי' למ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהוא פסולת גמור או בב' מיני אוכלין אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' הוא דרביע עליו, ומ"ש הג"מ משום דא"א וכו' ה"ק עכ"פ כיון שהי' יכול לנקרו מעי"ט ליתסר לנקרו וע"ז קאמ' דא"א לאכלו בע"א שרי לעשותו ומייתי ראיה מרב דאמ' שחט צפור מעי"ט אסו' לכסותו בי"ט כיון שמותר לאוכלו בי"ט בלא כיסוי אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאסו' לאכלה בלא חלה ה"נ כיון דאסו' לאכלו בלא ניקור שרי כנ"ל ברור פי' של הג"מ וכ"כ בהדיא בס' ראב"ן ע"ש (ומסיק) אף על גב בדהוה ברירה שרי כמ"ש סי' תק"י ס"ב גבי קטניות עכ"ל ואפי' להאוסרין סי' תצ"ה אוכל נפש שהיה אפשר לעשותו מעי"ט היינו במלאכה גמורה אבל הכא לא הוי ברירה כמש"ל ומ"ש בת"ה דרוב הגאונים פסקו דלא כרב היינו משום שהוא מתקן גמור דקודם היתה כל העיסה טבל תדע דאפי' המתירין באוכל נפש אוסרין להפריש חלה אבל הכא לא חשיב תיקון דהבשר הוא אוכל בכל מקום שהוא רק בחותך מה שאסור לאכול, ומ"ש בת"ה דבהג"א לא התיר אלא משום פסידא, ז"ל הג"א שלפנינו ומשום פסידא שרי לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא עכ"ל משמע דלנקר מה שרוצ' לאכול שרי בלא פסידא אפי' נשחט מעי"ט ומ"ש הג"א ומשום פסידא נ"ל דמיירי אם ישהא אחר י"ט יסריח הבשר וצריך למלחו ע"י הערמה וא"א למלחו אא"כ מנקרו לכן שרי מ"מ דוקא בנשחט בי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור כמ"ש תה"ד:

וטוב לשנות. משמע דאם א"א לשנות מותר בלא שינוי וביש"ש פסק דאחוריי' אסור לנקר דא"א לנקרו בשינוי ואם נשחט בי"ט הכל שרי עכ"ל וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט שלא היה אפשר לנקרו קודם לכן, ולפי מש"ל יש להקל בכל ענין בניקור: ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו ואם ישהא אחר י"ט יהיה אסור לאכלו כי אם צלי אסור לנקרו ולהדיחו על ידי הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית כמו שכתב בת"ה דכשנשחט בערב יום טוב אסור דהוי לי' לנקרו בערב יום טוב וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא דה"ל לנקרו מעי"ט אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה כמ"ש סי' שכ"א סי"א, ול"ד להדחת כלים שאסור כמ"ש סי' שכ"ג דהתם עושה מעשה בידים שמדיחו מה שאין כן כאן ששופך עליו מים ודיו שרי כמו ירקות אבל בשבת נ"ל דאסור כמ"ש שם:

אסור לשקול אפי' בביתו. בגמ' לא הוזכר בביתו רק שלא ישקול בשר וז"ל הטור וכ' הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לדעת כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפי' בביתו אסור עכ"ל הטור וכ' ב"י מהירוש' נראה כהרשב"א שהרי כ' המרדכי פ' א"צ ירוש' מפיס אדם עצמו בליטר' לידע כמה הגיע לו פי' אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבע"ה אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בעה"ב להיות מונה עכ"ל ולי נראה דבגמ' דידן לא ס"ל הכי דהא פליגי רב ושמואל. במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבביתה פליגי ואפי' רב לא שרי אלא שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דל"ש האי טעמא רב נמי אסר ע"כ בב"י ולעד"נ דאין כאן מחלוקת בין הגמרות דמצינו לענין שבת בחשבונות של מה בכך דמותר כר"ש בסי' ש"ו ס"ו דמותר לחשוב כמה פרע שכר לפועליו כיון שאין לו נפקותא בכך ה"נ בירושלמי דמותר לחשוב כמה הגיע לחלקו:

כמה חתיכות בבת א'. זה מימר' דשמואל ופירש"י דחד טירח' לכולהו ובגמ' איכא תו דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא פירש"י לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירת' עריבה עלי לאוכל' היום וחוזר ומולח' והטור לא זכר הא דרב אדא וכן הרמב"ם פ"א די"ט וכ' ה' המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקי' ששמואל לא התיר אלא בבת א' ורב אדא התיר אפי' בזא"ז בהערמה וכ"כ ב"י לדעת הטור שפסק כשמואל ואני משתומם כשעה חדא דהא כבר כ' הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה א' שימלח אות' במקומות הרבה על העור דודאי בחתיכה א' לא ימלח כ"כ הרבה מלח עד שיספיק לכל העור וא"ל שירבה מאוד למולח' הא ודאי אסור בי"ט כיון שמן הדין א"צ למולחו הרב' יותר מהראוי כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וכל שזה מולח הרבה יותר מהראוי מוכח' מלתא דעושה בשביל העור ואסור וכן הרמב"ם בפ"ג כ' דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו הרי דלאו אחד בשר קאי דא"כ הל"ל מולח בשר מעט מכאן דאז הוה אפשר לפ' על חד חתיכה ולשון מעט היינו מקצת ממנה אבל כשאומר מולח מעט בשר משמע קצת בשר בכאן וקצת בשר בכאן ותו דאפי' אם תפרש על חתיכה א' מ"מ הוה דין בהרבה חתיכות ג"כ הכי דהא טעם האיסור לה' המגיד משום דאינו מולח בבת א' א"כ מה לי חתיכה א' מה לי הרבה אלא פשוט לפע"ד דגם בהרבה מותר א"כ מפורש דאפי' בב' הערמות שרי דהיינו בהערמת מליחת הבשר והערמת מליחת העור א"כ לא הוצרכו הרמב"ם והטור להזכיר הא דרב אדא לענין מליחת הבשר שכבר זכרוהו ברבותא טפי וא"כ הך תנאי שנזכיר כאן דלא שרי אלא קודם אכילת שחרית הוא שייך כ"ש בהך דהעור שזכרנו וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל חולק ואומר דגבי עור שאני שהתירו סופן משום תחילתן והוא תמוה דרש"י פי' בפ"ב דף י"ז וכן תשו' הרשב"א שמביא ב"י סי' תק"ג שבהך דרב אדא הוה הטעם ג"כ משום התירו סופן משום תחילתן וא"כ אין חילוק כלל ביניהם וברור לפע"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר ע"ג העור ולרבותא זכרוהו שם וכאן אין צורך בו וא"ל דהא דע"ג העור לא מיירי אלא מליחה מועטת דהיינו לצלי אבל כעין קדירה אסור אפי' בבשר ז"א דהא דלא בעי' שם מליחה מעט היינו משום העור דאי תימא משום הבשר עצמו ה"ל לאבי' בגמ' להשמיענו דין זה דדוקא צלי בבשר עצמו בלא עור אלא פשוט דלא נקטי' לצלי אלא בשביל עור אבל בבשר עצמו מותר בכל ענין והיינו כרב אדא וע"ז סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא כיון דמוכח מהך דע"ג עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני ולא בעי' לצלי אלא משום העור:

אעפ"י שהי' אפשר כו'. הטעם שם דטפי מעלי בשר' כשאין שוהא במלח וכ' ע"ש בת"ה סי' פ' דבדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהין במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרעו בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים:

נוהגים לנקר. בת"ה סי' פ' כ' וז"ל בהג"ה בשם ראבי"ה כ' דמותר לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א נראה דר"ל דא"א לאכול בע"א מ"ה לא חשיב ברירה ויש לתמוה על ההיא סברא מההיא דפרק תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה יכול לשתותו אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה לית ביה משום ברירה ע"כ ואני גברא רבה חזינא אבל תיובתא לא חזינא דאין זה ענין לזה דודאי כל שאין הכרח להבדיל זה מזה אלא יש אפשרות לשתות אע"פ שהם מעורבין אין ההבדל אוסר בזה דאין כאן בורר אבל באם צריך להבדיל וא"א בלעדו אז יש לחלק באם יש אפש' ליקח משם האוכל ולא לעסוק בפסולת כלל אלא יקח האוכל ויאכל והשאר ישאר לשם אז אסור לברור האוכל א' א' ולעשו' קיבוץ ממנו אבל א"א ליקח האוכל ולהבדילו מן הנשאר כההיא דמנקר שרי כיון שא"א להבדיל בע"א וההבדל הוא ההכרח: תו כ' שם דבהג"א גבי הא דמלח גרמי גרמי מוכח דריב"א סבר בניקור שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לאו הכי אסו' וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו כששוחט בי"ט דא"א מקמי הכי אבל שוחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרב' מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכן נראה דיש לנקר ע"י שינוי כו' עכ"ל וע"כ כ' רמ"א כאן בסוף הסי' דטוב לשנות אם יוכל לשנות באיזה דבר. ולענ"ד דאין מהג"א ראיי' דיש כאן איסור ברירה דשם לא הוה איסור רק משום טירחא שלא לצורך דהכי כ' שם משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה. ואומר ריב"א דבהא סמכי' לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצת' דדמי לה להא דמערים ומלח גרמא גרמא מותר נמי למלוח חתיכות גדולות אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצת' עכ"ל. הרי דלמה שצריך בי"ט פשיטא דשרי אלא הוצרך לתת טעם על הנשא' דהוא טירח' שלא לצורך אפ"ה התיר לנקר כול' דשמא יבחר לו לאכול חתיכ' אחרת וזה פשוט לע"ד דאין כאן איסור בורר גם מל' רמ"א משמע כן מצד הדין שהרי כ' טוב לשנות קצת כו' ולא חיובא כ"ש לדעת ב"י שכ' שנוהגים העולם לנקר כו' וכמ"ש כאן: וראיתי לרש"ל בפ"ק דביצה שכ' בשם מהרי"ל שהביא בשם המרדכי היכא דאפש' למלוח הבשר מעי"ט אסור למלחו בי"ט וכן המנהג. ויש טעם בדבר שיש בשר שמוטעם יותר כשהוא במלח יום או יומים כגון בשר שור ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסו' דם אינו קרוי אוכל נפש ממש ואח"כ כ' בשם מהר"ש דשאלוהו אם מותר לנקר אחוריים של בהמה כי לא היה די לו בחלק הפנים ואמר דבחלק הפנים מותר לנקר ע"י שינוי אכן לא האחוריי' שצריכין ניקור גדול אין נראה להתיר אפי' ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ: עוד מצאתי אפי' לנקר התרנגולת שנשחטה מעי"ט יעשה ע"י שינוי אבל כשנשחטה היום אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום ע"כ דברי רש"ל ואין מדברי מהרי"ל ראיה לחומרא כי הוא הולך אחר דברי המרדכי פ"ק דביצה בשם ר"א לאסור המליחה בי"ט מה שנשחט בעי"ט אבל בת"ה סי' פ' כתב שאחד מן הגדולים כתב שקיבל מרבותיו דלא נהגינן כההיא דמרדכי כו' ע"ש וכ"פ רמ"א וגם לענין ניקור כבר פסק ב"י וש"ע כרוב הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם משמע אפי' באחוריים וכן רמ"א לא חילק. ע"כ אין לנו להחמי' גם באחוריים דרך שינוי שאפשר דאין חילוק ביניהם דאע"פ שיש טירחא טפי מה בכך דאוכל נפש מותר אפי' בכמה טירחו' ואיני יודע חילוק בזה בין נשחט בעי"ט או בי"ט לעניין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נלע"ד במקום שיש דוחק בבשר ולא הי' פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם אחוריים וגם רש"ל מודה בכך כנלע"ד:

מחלק. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה ועיין ס"ס שכ"ב. מ"א:

זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח. ש"ל:

עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע והטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר. ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר ועיין מ"א:

בידו. אבל ליקח ביד א' המשקל וביד הב' הבשר לשער המשקל בו אסור. ב"ח:

אומן. דוקא למכור אסור אבל בביתו מותר. מהרש"ל מ"א:

חותך. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוין למשקל אלא לומר לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה. מ"א:

נוקבין. דצריך שינוי לידע שהמקח וממכר אסור בו. איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט. אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:

סימן. ל"ד סימן ורושם סי' בעלמא אלא אפילו לרשום תיבות מותר. ומ"מ כל מה דאפשר לשנות שלא יהא כעובד' דחול ישנה. שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו:

מעי"ט. הטעם דבשרא טפי מעלי כשאין שוהא במלח אבל בדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהים במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרע בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלח' בי"ט אם נתקרעו בעי"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד העבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים. ויש"ש כתב שמנהג לאסור מליחת הבשר שנשחט מעי"ט ע"ש והמ"א העלה דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפילו אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"א ס"ז ודוקא כשנשחט' בי"ט ע"ש:

לשנות. וכתב עוד מהרי"ל וחלק אחוריים שצריך ניקור גדול אין נראה להתיר על ידי שינוי ועיין בים של שלמה בפרק קמא דביצה. והט"ז כתב דאין לנו להחמיר גם באחוריים דרך שינוי ואין חילוק בזה בין בשוחט בעי"ט או בי"ט לענין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נראה דמקום שיש דוחק בבשר ולא היה פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם האחוריים עכ"ל כ"כ המ"א ע"ש. אם הבשר הוא ביום הג' לשחיטתו ואם ישהה אחר י"ט יהיה אסור לאוכלו כ"א צלי אסור לנקר ולהדיחו ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית דכשנשחט מערב י"ט אסור דה"ל לנקרו בעי"ט. אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה אבל בשבת נ"ל דאסור מ"א ע"ש. ובס' עדות ביעקב סי' א' כתב דאפי' בשבת מותר להדיח ע"ש וע' בשכנה"ג וע' במ"א סי' שכ"א ס"ק ז' וע' באר היטב י"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ה מש"ש:

ס"א אין. שם כ"ז ב': לו'. כ"ח ב': וכן. כ"ז ב': אלא כו'. שם: כפי כו'. כ"ט א': ומביא כו'. כ"ז ב' וקאי גם אמ"ש כפי החלקי' שאמרו שם כ"ט א' ועב"י: וי"א דוקא. מדקא' לחבירו אבל בשבת ק"נ א' אמרינן חבר נכרי וע' תוס' שם ד"ה אומר כו' ועתוס' ספ"ג די"ט כ"ט ב' ד"ה אצל כו' וכ"כ שם הרא"ש ור"ן ומ"מ ומרדכי ואף שבהגמ"ר כתב משום ראב"ן לאיסור מ"מ כתב הטעם משום שמא ירבה בשבילו משא"כ כאן. ועיינתי בראב"ן שם שכ' אבל א"י אסור וכ"כ בה"ג והוא מה שמביא הרא"ש שם ואס' משום מחובר וכיוצא והוכיח המרדכי מדבריו להיפך דאין חילוק והביא ראיה מספ"ג דעירובין בליפתא דאתא כו' ופ"ד שם דיכרי דאתו למברכתא ואע"ג שבהגמ"ר שם דחה ראייתו דבריו דחוקים וע' ב"י סי' תקי"ז ועיין בש"ע ס"ס תצ"ז סי"ז אבל מותר כו' וסי' תקי"ז ס"א ובמרדכי ספ"ג די"ט באריכות:

ס"ב ואפילו בביתו. טור. ולמד ממ"ש כ"ט א' והנחתום כדי כו' הלא"ה אסור דלא כירושלמי שם תני רשבג"א אף מפיס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו כהדא ר' מנא זבן חרובין דשמיטתא אתא שאיל לר' חזקיה א"ל נהגין רבנן כהדא דרשב"ג ועב"י ונר' לי שמירושל' מוכח להיפך שאמר שם ר"י בשם שמואל אפי' לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים אסור ר"ל שז"ש אין משגיחין אר"י בר' בון לא מטעם זה ר"ל לא משום כן אמר אין משגיחין דבכה"ג מותר אלא בגין דתנינן רי"א שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר הא תניא קדמייא סבר משגיחין ר"ל דת"ק סובר שמשגיחין דהיינו נגד כלי וקופיץ ובכה"ג אמרי רבנן אין משגיחין. הא לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים מותר תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם כו' כנ"ל וכיון דלא קי"ל כירושלמי דמסיק דמפני עכברים דמותר כ"ש דלא קי"ל כרשב"ג: ואפי' לשקול כו'. שם אי כרבנן כו' ואנן קי"ל כרבנן ואע"ג דר"י פסיק כר"י אביי דחי ליה וע' בירושלמי שם שמסיק ג"כ לחלק בין בכור לי"ט מטעמא דאין משגיחין בכ"מ כל עיקר אלא שאומר שם דאפי' ר"ח ור"ש ברבי אוסרין בי"ט ע"ש: ומותר כו'. כמ"ש טבח אומן דוקא: שלוקח. רא"ש ור"ן דלא כרש"י וכ"מ בירושלמי שאכתוב למטה וכמ"ש הרא"ש שם דליתני דבכה"ג מותר ע"ש: אבל אם כו'. ירושלמי שם תני הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח שידו כליטר' הוא אבל חותך הוא בסכין ונותן לזה ולזה:

ס"ג אפי' בסכין. שם מחתך וכן מדקאמר מותר לעשות מ' בכה"ג דאסור בבית יד:

ס"ד מותר למלוח כו'. סובר הרמב"ם דשמואל ורב אדא פליגי ושמואל לא ס"ל הא דר"א ופ' כשמואל מ"מ: וי"א כו'. עבה"ג ס"ק ל': רק כו'. תוס' שם ד"ה מערים כו' וערש"י י"ז ב' ד"ה שלא יערים כו' וה"ה כאן: ומותר כו'. משום דמפיג טעם כשנמלח מעי"ט וכמ"ש י"ד א' דמותר משום ה"ט:

ס"ו נוהגין כו'. הג"א שם ד"ה ומשום פסידא כו' ע"ש וכ"כ המ"מ פ"א בשם הרשב"א אבל לפי מ"ש דבמליחה מותר משום דמפיג טעם היה אסור כאן ואין ראיה ממליחה אלא שי"ל דראייתו ממה שהקלו למלוח הרבה וא"צ אלא א' ועברא"ש שם וע' מ"ש בסי' תקס"ז ובהג"מ כ' משום דא"א לאכול בע"א מותר אפי' נשחטה מעי"ט וראיה ממ"ש שם גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט וכ' אמנם אנו כתבנו דאין הלכה כרבה אלא כאבו' דשמואל וכ"פ בסי' תק"ו ס"ג ומ"ש משום דא"א כו' כ"כ ראב"ן שם וא"ר גלגל כו' נ"ל דמשום כיסוי לא מימנע כו' דמותר לאכול בלא כיסוי משא"כ בחלה ומה"ט נ"ל דמותר לנקר הבשר בי"ט אף ע"פ שהוא כבורר כו' ואפי' נשחטה מעי"ט כיון דלא מצי אכיל בלא ניקור וכ' וז"ש שם ל"ז א' אין מגביהין כו' מ"ט תני ר"י לא נצרכה כו' וה"פ מ"ט אסור הא א"א לאוכלה בלא זה ומשני לא נצרכא כו' שזה דוקא ליתן לכהן אסור אבל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומ' מדבריו דחלה לא מתקנא בנותן עיניו כו' ולכך מותר: וטוב כו'. כמ"ש במלח דאין מפיג טעם דמותר בשינוי שם י"ד א':

משנה ביצה כ"ז וכדמפרש רש"י שם בגמ' וברייתא שם

משנה שם כה

טור

משנה וגמ' שם

שם בגמרא

טור וכן נרא' דעת רמב"ם בפ' ד' מהי"ט

שם בג' וכפי' הר"ן וכן פירש רא"ש

ה"ה בפ' ה' מהל' י"ט בשם רשב"א

שם בג'

שם

ברייתא שם ל"ד ודין מליגת הגדי בסי' תצ"ט

מימרא דשמואל שם י"א וכפירוש רבי ירוחם דרב אדא בר אהב' להוסיף על דברי שמואל בא דאפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר כך ליטול אחרת ולומר בזו אני רוצה מותר וע"ז קאי הגהת רמ"א:

מרדכי בפ"א דביצה ושאר פוסקים מהא דרב אדא בר אהבה לעיל.