דיני שחיטה ביום טוב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תצ״ח

וחכם. וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו (כ"מ במ"מ):

ועכשיו. מדסתם רמ"א ש"מ דס"ל דאין בזמנינו דין ת"ח כמ"ש בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע למה דהא עכ"פ ידע ליזהר שלא ישחיזהו דהא מצינו דדנין בזמן הזה דין ת"ח לכמה דברים עבח"מ סי' ב': וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה (ב"ש וכ"מ בד"מ בשם ש"י) דלא כלבוש שנסתפק בזה:

ואף על פי שהיה אפשר. כיון דאוכל נפש עצמו הוא (ר"ן) ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרי' כולי האי עסי' תקי"ח:

אין שוחטין. ולמקילין בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילו (טור) וביש"ש כ' דלכ"ע אסור:

אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל:

ספק מותרות. צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אבל הלשון לא משמע כן וע' בב"י וצ"ע:

ביום שני. מ"כ בגליון ש"ע של הש"כ וז"ל ט"ס וצ"ל בי"ט אני אומר שבגמ' ובכל הפוסקים כתבו סתם שמותר ומשמע אפי' בי"ט ראשון ועוד דהרי הב"י כ' כן בשם הרשב"א והרשב"א בספר עבודת הקודש דף מ"ה ע"ב לא כתב בי"ט שני רק סתם עכ"ל ש"ך ודבריו אמת לדעת הרשב"א אבל הש"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אם כן ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט ב' מותר וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד וגם הא"ח שמביא הב"י סובר כן וכ"ה ביש"ש:

עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו דאי בעי היה שחטה ואוכלה עם הולד ואפי' האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (מ"מ גמ') ולפי' התוס' בעי' דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזמן הזה סתם טריפות אין עומדים לכלבים א"כ ולד טריפה אסור וצ"ע, עמ"ש סי' ש"ח סל"א וכתוב ביש"ש לפי מאי דקי"ל כר"ש שרי בכל ענין אפי' עומדת לגדל ולדות חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד ועוד דבב"ח אין איסור נולד כמ"ש התוס' והטעם דאין ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיי' ועוד דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול משא"כ באפרוח עכ"ל:

דקים ליה. והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש בי"ד סימן י"ג סס"ג:

דחיישינן. כלומר אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק איברים כמ"ש ביו"ד סימן ט"ו ס"ב מ"מ בי"ט חיישינן: וז"ל ד"מ דודאי אם רואים שינוי באיברים הפנימים חוששין ונתבאר סימן תצ"ז דאסור לשחוט בי"ט במקום שהטריפות מצויות, ומטעם זה נסתפקו בגמרא בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו וא"ל ה"ל להטור בי"ד לפרש אם נמצא בו שינוי טריפה, י"ל שסמך אמ"ש בדין נפולה ששהתה מע"ל אף על פי שיצאה מכלל ריסוק איברים צריכ' בדיק' באברים הפנימים ולכן עגל שנולד אף על פי שא"צ בדיק' מ"מ כשרואין בו שינוי טריפה עכ"ל משמע דס"ל אף על פי שאין השינוי מטריף בהמה טריפה כמו גבי נפול' ומ"מ צ"ע דהא כל מקום דקא' אין חוששין לריסוק אברים אפי' נמצא בו שינוי כשר וכ"מ בי"ד סי' נ"ח וע"ק למה כ' רמ"א בי"ד סתם ולא כ' אם נמצא בו שינוי באיברים טריפה וצ"ל שבש"ע חזר בו רמ"א וס"ל דאין שינוי אוסר אלא שאין שוחטין אותו בי"ט דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור כנ"ל עמ"ש ס"ח ובי"ד סי' ט"ו מ"ש הט"ז:

מותר בזה. דלא שייך הכנה בזה דאפי' בשבת עצמו שרי לשוחטו לחולה וא"כ שבת לעצמו הכין (מ"מ ר"ן) ועוד דלידת עגל לא חשיב הכנה דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה וביציאתה נגמר' לגדל אפרוח (טור והרא"ש):

כדי לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ יש"ש):

אין שהות. דמשמע דת"ק מודה לרע"ק בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כ' רמ"א דאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחר הפשט וניתוח ואינו מוכרח:

וי"א דאין להפשיט וכו'. דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו, ומ"מ צ"ע כיון שהירוש' כתב בהדיא להתיר והר"ן והרשב"א הביאוהו איך חלק עליהם הש"ג, ועוד דהא תנן מביאה בידו איברים איברים משמע שמפשיטה ואפשר דס"ל דהירושלמי והמשנה מיירי כשרוצה לאכול ממנה בי"ט אבל בלא"ה אסור להפשיטו ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות עסי"ג, ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו' שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר עססי' תצ"ז:

יביאנה בידו. אף על גב דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול עסי' תרי"ג ס"ח וסי' תק"י ס"ח:

ולא חיישינן. אף על גב דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר לשוחטו משא"כ בעגל שנולד בי"ט כמ"ש ס"ה (ד"מ) וצ"ע דהא כל בהמה אין לה חזקה דכשרות אלא מכח רוב בהמות בחזקת כשרות עומדת כמ"ש בי"ד סי' פ"א וא"כ אפי' עגל נמי יש לה חזקה זו וביש"ש פ"ד סי' י"ט כתב דקי"ל כהג"א דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא (עמ"ש ס"ה) והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות עכ"ל עמ"ש סי' תקכ"ז ונ"ל דכשצריך לה בי"ט יש להקל וה"ה במסוכנת:

אין חכם. דמחזי כמתקן ודן את הדין אבל כשרואה המום ושותק אף על פי שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי (יש"ש סי' ט"ז):

אינו יכול לשוחטו. דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם:

נולד במומו. דכיון שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו אף על גב דאדחי ליה כשנולד אין מוקצה לחצי שבת (ב"י) ועסי' ש"י ובב"ח ובי"ד סי' ש"י:

ואינו שוחטו. דמשום צער ב"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט א' מהם (מ"מ) ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מות' להעלותן אף על פי שאינו שוחט א' מהם כיון שראויו' כולן לשחיט' וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע:

שתיהן. שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א' לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניני' (ב"י יש"ש) וא"כ אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה:

לתלוש. דהוי עוקר דבר מגדולו:

בידו. צ"ע דהרב"י לא כ"כ אלא להרמב"ם שמתיר לתלוש לכתחלה משום דהוי עוקר כלאחר יד ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוי גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות השער משום דה"ל דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכלי מותר לפנות ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג ס"ב מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי ע"ש בתו' גבי בכור: הקשה הל"ח למה פסק בי"ד סי' ש"ח דמותר לתלוש לכתחלה דהא כ' הרא"ש די"ט ובכור שוין הן ולא שרי אלא לפנות וא"כ למה חילק הטור והש"ע ביניהם עכ"ל וי"א דדעת הש"ע דבכור מותר לכתחל' לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגידולו כמ"ש התוס' ועבי"ד סי' כ"ד ס"ח בהג"ה:

לא ימרוט. אף על גב דמלאכ' שא"צ לגופה היא שהרי א"צ לנוצות מ"מ אסור דמכשירי אוכל נפש לא שרי אלא לאח' שחיט' אבל מה שעוש' קודם שחיט' היה יכול לעשו' מאתמול (הרא"ש) וק' מ"ש מהוצאה דס"ב ואפשר לומר דגבי הוצאה מקלינן כמש"ל וע"ק דאי' בביצה דף ז' ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט וליכסי וקא' עוד שם דילמא מימלך ולא שחיט והכי אמרי' גבי הוצאה ע"ש ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיט' אלא ע"כ קי"ל דזה לא מקרי מכשירין רק אוכל נפש עצמו ועוד דהרא"ש גופיה כת' רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דאוכל נפש עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדא דחול ע"ש משמע דאפי' דבר שלפני שחיט' שרי ומ"ש הרא"ש ראיה מדאסרו ב"ה לחפור לכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תיחוח ליתן למטה לשחוט תחלה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחלה לדחות י"ט משום זה ע' בגמ' והמ"מ פ"ג כתב הטעם כיון שבחייה בחזקת איסור עומדת אין דוחה י"ט אלא דבר ההכרח כגון שחיט' אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינה דוחה עד שתהיה אוכל גמור עכ"ל וע' בתו' ביצה דף ג':

בעפר תיחוח. ואף על גב דעביד גומא הא קי"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפר' פטור אבל אסור ומשום שמחת י"ט שרי אבל אם אין לו דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש) וכ' היש"ש דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתי' שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סט"ו עכ"ל ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת נ"ל דאסור לגוררו בי"ט דקמשוו' גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ולא חיישי' דילמא מימלך ולא שחיט כדאי' בגמ':

ואפי' היה כו'. דכיון שיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא עסי"ט והב"ח ס"ל דהטעם דבעי' דקר נעוץ משום דאם נועצו בי"ט יש בו צד רמז חפירה ע"כ כ' דלא שרי אלא דקיר' א' ואין דעת הפוסקים כן עססי' זה בטור וב"ח:

מותר. לשחוט לכתחלה ולכסות בו:

אסור. אפי' לר"ש דמעש' חדש הוא דמעיקרא עצים והשתא אפר, ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כמ"ש בי"ד סו' סי' ק"ב ולעיל סי' ש"כ ס"ב ואף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעי' ס' כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ כאן כיון דעיקר איסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב עבי"ד סי' צ"ח:

שראוי לצלות. דאז עומד למלאכתו ראשונה ונ"ל דגחלים עוממות אסור לטלטלן בי"ט:

מותר לכסות בו. דליכא אלא חד איסורא דמוקצ' שרי לטלטלו לצורך כיסוי עסי"ד (הרא"ש):

ומיהו עדיף כו'. זה כ' הרב"י שכ"מ ברא"ש וטור ולענ"ד שגם הרא"ש וטור ס"ל שמוטב לכסות באפר כירה מלכסות בדקר נעוץ וכמ"ש הכל בו דהא בדקר נעוץ עושה איסור דעביד גומא אבל במוקצה מותר לטלטלו לצורך י"ט כמ"ש התו' בהדיא ועססי' תק"ט וכ"פ הב"ח אלא שיש לו שטה אחרת ע"ש ומ"ש הרב"י ראי' מהירושלמי ע"ש אדרבה הא אמ' בירושלמי מוטב שיטול אפר ולא יחפור בדקר ויכסה, והירוש' קאי אמתני' ע"ש ומתני' איירי כשיש לו דקר נעוץ ואפ"ה אפר עדיף כנ"ל עיקר:

עפר הרב'. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוס' לא חפיר' ולא כתיש' אלא הכנה (רש"י) ואף על גב דס"ל לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפיר' היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתנו בקרן זוית ל"ש חפיר' כלל (ב"י) ולפי מש"ל שהטע' דבעי דקר נעוץ משום הכנ' לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא וכמש"ל הא לא"ה אסור לעשות בו ד"א כ"א לכסות בו וכ"מ בתוס' ור"ן בהדיא ע"ש, וכ' שם הר"ן דלכ"ע בפירות ובקמח ליכא משום גומא וכמ"ש סי' תק"י ס"א משמע שבחול ועפר שייך גומ' אם הוא קשה אפי' תלוש מן הקרקע וא"כ מה שתוחבין בי"ט נר שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו לאו שפיר עבדי דעושה גומא דהר"ן כ' דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח אא"כ תחוח כ"כ שכשהוא נותן הביצה ע"ג עפר נכנסת מאלי' בתוכה וכ"כ התוס' אבל בשבת דף קי"ג אי' עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימא משום דעביד גומו' גומות ממילא הוין דתנן הטומן לפת וצנונו' וכו' מותר להוציאן (כמ"ש סי' שי"א ס"ח) ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות בבית אתי לאשווי ע"כ, ש"מ דמותר להוציא דבר התחוב אף על פי שעוש' גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא כמ"ש התו' והר"ן לעיל והא דמשמע בתו' בשבת דף כ"א דאלעזר בן תדאי אפי' אין מקצת עלין מגולין מותר לתחוב בכוש צ"ל דכוש שאני שהוא דבר דק ואינו נשאר גומא אף כשמוציאין אותו:

בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו וצוא' הוי ספק אם יעש' התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמ') וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקי':

מפני שהרוא'. ומה"ט אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם עבי"ד סי' כ"ח:

אפי' דם בהמה. וכ"ש כוי ואם הכין עפר לצוא' הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק דכאי' בגמ' ומ"מ צ"ע דהא מסקי' בגמ' דאסו' לכסות כוי משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אומרי' לנקר חצירו הוא צריך משמע דביום טוב לא אמרי' לנקר חצירו הוא צריך ודוחק לומר דמיירי בקרן זוית דאם כן אפי' בחול נמי ואפשר דלהמסקנ' כשמתכוין באמ' לנקר חצירו שרי ביום טוב אבל כשמתכוין למצות כיסוי אסור משום התרת חלבו:

ונתערבו דמם. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סי"ג י"ד:

יכסנו. וה"ה בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקיר' א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור ב"ח דלא כב"י) ועוד דהא הקשו התוס' היאך יש כח ביד חכמים לעקור כיסוי שהיא מן התורה ותי' דשב ואל תעש' שאני וא"כ די מה שאסרו חכמים בהדיא וכ"כ הש"ג להתיר ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:

לא יכסנו. אפי' בדקיר' א' דטרח בשביל הבהמ' (טור יש"ש):

לא יכסנו בי"ט. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא):

ונמצאו בעיר ביום שני כו'. האי ביום שני אין לו ביאור דאפילו ביום טוב ראשון שרי מה"ט ותו מאי מעליותא דהביאום מערב דהיינו בי"ט ראשון והנה דברים אלו נתייחסו בר"י בשם א"ח בשם הרשב"א וראיתי פעם א' ספר א' נקרא עבודת הקודש שיסדו הרשב"א וכ' האי דינא שם ואין כתוב שם הני ב' תיבות ביום שני ומשמע דבי"ט ראשון ג"כ שרי מה"ט ונראה דט"ס הוא וצ"ל בי"ט וטעה הסופר וכתב בי"ש דהיינו ביום שני וזה מוכח גם מצד הלשון דלא אמר אלא ביום שני והל"ל בי"ט שני כדרך הלשון על י"ט שני. והנה גם רש"ל העתיק מ"ש ב"י כאן כפי הכתוב כאן אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא. והשתא נמי שפיר מ"ש וכ"ש אם הן שחוטין בבקר דזה הוא יותר מסתבר שהי' בכניסת י"ט חוץ לחומה ולא בא מרחוק בלילה שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמה בלילה אבל אם תגרוס ביום שני אין טעם להאי כ"ש:

ובעינן ג"כ שהפריס כו'. כת' זה לתרץ דברי הרא"ש כמ"ש ב"י כבר הארכתי בי"ד סי' ט"ו שאין ממש בכל התירוצים שנדפסו ע"ז בפ"ט הרב רש"ל חלק על ב"י ולא דק בפלפולו בזה ע"ש דא"צ כלל להפריס:

ואם היו שבת וי"ט כו'. דאין שייך הכנה בלידת העגל:

אא"כ יש שהות ביום כו'. משום הפסד ממונו התירו כן אבל בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית ובב"י כתוב בשם תשו' הרשב"א ואפי' בהמתן של ישראל אפי' אם יאכל כו' והוא ט"ס וצ"ל אלא אם כן יאכל:

כזית צלי. הכי ס"ל לת"ק במשנה ורע"ק אומר אפי' כזית חי ופסק הרמב"ם כת"ק ובטור לא נזכר צלי ותמה עליו ב"י ולע"ד תמוה על הרמב"ם דהא קי"ל הלכה כר"ע בכל מקום ואפי' מחביריו פי' אפי' אם רבים חולקים עמו:

אם שחט בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:

מותר לשחטו בי"ט. פי' אחר ששהא מע"ל והוא מחוסר בדיקה:

אע"ג דאיתליד בה ריעותא. פי' ואתרע לה רובא דאמרינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם כן פרש"י בפ' המביא וא"כ כ"ש היכא ששכיח בהמות טריפות כמו כשירות דמות' לשחוט בי"ט כ"כ הב"י וק"ל למה התיר כאן בדאיכא ספיקא שתטרף ולא חיישי' שמא יבוא לידי שחיטה בחנם שהיא ודאי אסורה בי"ט ומ"ש מסימן תצ"ז ס"ט דיוני שובך כו' דבעי' זימון דוקא משום שמא ימצאו כחושים ויטלטל בחנם וכ"ש כאן דישחוט בחנם וכ"ש במקום דאתילד ריעותא. ונ"ל דשם ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהיה ספק ביו"ט בזה הצריכו שיעשה כן. ודוגמא לזה אי' בתוס' פ' המביא דף ל"ג לר"א דדוקא גבי אכילה דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין והכא נמי כן הוא כיון שידע אתמול ה"ל להכין משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחוטה בעי"ט ע"כ התירו לו אפילו במקום שיש ספק. אבל רש"ל כתב דבעי' לא אפשיטא וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא וכ"כ א"ז במקום ששכיחי טריפות כמו כשירות וראוי לחוש לזה:

בכור בזמן הזה כו'. טעם איסור ראיית המומין בי"ט כ' הרמב"ם פ"ב שהוא מפני המומין שנולדו בי"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהן מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה' המגיד כ' שיש מי שנותן טעם שיבוא לטלטל לפעמים מה שאין ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראוים ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב שמחזי כמתקן ע"כ. וא"ל על הטעם הא' של ה' המגיד דאם כן יהיו כל ההוראות אסורים לחכם לי"ט דשמא יהיה אסור ויטלטל באיסור הא ל"ק דדוקא גבי בכור אמרינן כן שלא היה לו חזקת היתר מעולם והא ראיה שאם נולד ומומו עמו מותר בדיעבד אם רואה החכם בי"ט מטעם שלא היה לו חזקת איסור והא דלא שרי לראות לכתחלה בזה משום דלא היה לו חזקת היתר בבירור כ"ז שלא ראהו החכם משא"כ בשאר הוראות שהיה מעיקרא חזקת היתר ונראה לכאור' דלפעמים יש איסור הורא' בענין שהי' אסו' מתחלתו כגון יתרת אבר שמראין לחכם אם הוא איסור או לאו אלא נרא' דג"ז אינו דומה לבכור דבכור הי' האיסו' מבורר קודם הולדת המום משא"כ בזה שמעולם לא היה האיסור ברור אלא ספק אלא דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה בי"ט כנלע"ד. וכתב רש"ל בפ' אין צדין דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט ע"כ:

יכולים לשחטה. משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' יש להם שתים כתב הרא"ש הטעם לפי שאינם שוות. וכ' ב"י אע"פ שהם שוות בשום דבר אם אינם שוות בכל ענין א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור. ואמאי הא אף ע"ג דאפשר למפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצורכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ושמא י"ל שלא כ"כ הרא"ש אלא בשוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט א' מהן אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישי' ע"כ ולע"ד ל"נ היתר זה דאי' בגמ' שהעיס' חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למיפלג' בליש' וכתבו התו' וא"ת הא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת ואע"פי שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפילו לכתחלה. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה דאין היתר בשביל התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם ירצם ה"נ אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק העכו"ם אם ירצם נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם כיון שאפשר בחלוקה כיון שהם שוות לגמרי זה נ"ל ברור בס"ד:

לא ימרוט הנוצה. דאורחיה בכך והוה גוזז משא"כ מצמר דסי"ב:

לא ישחוט חיה כו'. נעתיק בקיצור הסוגיא במשנה איתא השוחט חים ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדק' ויכסה. ואמרי' בגמ' על הא דמודים שאם שחט כו' אמר רב יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה (אר"י פריך דאמר והוא שיש דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא עביד כתישה שעדיין רגבים הם ואינם ראוים לכיסוי אא"כ כותשן) אמר רב בעפר תיחוח והא עביד גומא ומשני כיון דא"צ אלא לעפרה פטור עליה. ואיתא תו שם בפ"ק דפריך על הך משנה דהשוחט דס"ל לב"ש לקולא וב"ה לחומרא והא איפכא שמעינן להו אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י דההיא משנה דב"ש לקול' מוחלף וההי' דהשוחט קיימת וכן ס"ל לרי"ף לדינא כב"ה דלחומר' ואין שוחטין עוף אלא אם יש עפר מוכן ובדיעבד מהני דקר נעוץ ועפר תיחוח וכן פסק בש"ע כאן. אבל ר"ת פי' דמוחלפת השיטה דההיא דהשוחט מוחלף וב"ש לחומרא וב"ה לקולא וא"צ עפר מוכן וע"כ כ' ר"ת תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה. וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל וכתבו התוס' ע"ז בשם ר"י ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדאמר הכא ע"כ לא אמרי ב"ש התם אלא דאיכ' דקר נעוץ כו' עכ"ל וכ' סמ"ג מורי כ' היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והג"מ כ' דקשה ע"ז דהא מוקמי' בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ול"נ דטעמו של רבו דהסמ"ג שהיה סומך על פי' ר"ת בדיעבד מיהא. וכ' רש"ל בפ"ק על הב"י ושגגה גדולה שגג ממ"נ אי תפיס פי' ר"ת שב"ה מתירין לכתחלה אפי' בלא דקר נעוץ ולא בעי גמ' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחלה כו' עכ"ל. ותמהתי על שיחס שגגה לרבינו ב"י בדברים נכוחים כאלה דודאי ב"ה מתירין אפי' לכתחלה בלא דקר נעוץ לר"ת אלא דאנן מספקא לן אי הלכתא כר"ת או כרש"י ורי"ף ע"כ ס"ל לרבו של סמ"ג דלכתחלה יש לפסוק כרש"י לחומרא ובעי' עפר מוכן דוקא אלא בדיעבד סמכי' אר"ת ומ"ש ר"י על ר"ת דעכ"פ בעי' דקר נעוץ כדאמר רב נראה דר"ת לא ס"ל כן אלא כיון דב"ה ס"ל לקולא דאפי' לכתחלה שוחט וחופר ומכסה דס"ל דעשה דוכסהו בעפר דוחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהא רש"י כ' דדוקא לרב יהודה לא ס"ל הך דחייה מדהצריך דקר נעוץ ועכשיו יהיה דברי ר"י על ב"ש דס"ל אליבא דר"ת דדוקא בדיעבד מותר ממילא אין כאן עשה דוחה ל"ת אז צריך דקר נעוץ אבל לב"ה אליבא דר"ת ודאי עשה דוחה ל"ת ומותר לכתחלה בכל גווני ואע"ג דבדף ח' אמרי' דאין דוחה ל"ת ועשה הא כתבו התוספות דרבא לא ס"ל דיש עשה ול"ת בי"ט ור"י ס"ל כרבא והא דאמרי' ע"כ לא אמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ היינו קודם שאמרנו מוחלפת השיטה אבל למסקנא אמרינן מאן דמיקל מקיל אפי' בכל גווני מטעם שאמרנו ונמצא שפיר ס"ל לרבו דסמ"ג כר"ת בדיעבד דיכול לכסות אפי' בלא הכנה ולא צריך דקר נעוץ כלל מבע"י אלא כמשמעות המשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והיינו אפי' בלא דקר נעוץ מבע"י ור"י דמוקי לה בדקר נעוץ היינו למאן דס"ל דאין עשה דוחה לא תעשה מדלא התיר אלא דיעבד אבל ב"ה ס"ל באמת שחופר ומכסה כמו דאמרי' בגמרא לב"ש בלא מוחלפת הבא לימלך א"ל לכתחלה שחוט וחפור וכסי אלא דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכי' עליה כדאשכחן בגמרא גם כן חילוק בין לכתחלה או דיעבד כדתנן ומודים כו' כנ"ל לפרש דעת רבו דסמ"ג אליבא דר"ת שלא כדעת הרא"ש וטור אליבא דר"ת דצריך גם כן דקר נעיץ ועפר תיחוח וראיתי בזה תי' אחרים ולשנאת האריכות לא כתבתי רק הנלע"ד נכון וכ"מ מדברי הסמ"ק שכתב אם שחט ולא מצא עפר דק שאינו מוכן מכסהו כו' עכ"ל משמע בלא שום דקר נעוץ וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה נראה בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שמחת יו"ט וליקח עפר מן הבא בידו אפי' אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מעי"ט:

לכמה דקירות. עמ"ש סי"ט:

אם הוסק בי"ט אסור. דה"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה:

שראוי לצלות בו ביצה. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. וכתבו התו' וא"ת היאך אנו מסלקין אפר כירה לאפות שם פשטיד"א ואור"י דמוקצ' אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט:

ואם שחט מותר כו'. בב"י בשם כל בו כתב בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר עכ"ל פי' ב"י דלא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרי' בירוש' מוטב שיקח אפר שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר עכ"ל. ויפה פי' דחופר בדקר הוא אב מלאכה ונולד אינו אסור אלא מדרבנן וכל כמה דנוכל להזהר מן לא תעשה כל מלאכה לא אמרי' דידחה הל"ת אע"פ דלב"ה אליבא דר"ת שרי בכל גווני אפי' לחפור כמשמעות ההלכה אליבא דב"ש שקודם שידעי' מוחלפת השיטה דהבא לימלך א"ל לך חפור ושחוט וכסי דמשמע אפי' בלא דקר נעוץ והכי ס"ל לב"ה אחר החילוף אליבא דר"ת כמ"ש והשתא א"ש לישנ' דירושלמי דאמר מוטב כו' ולא אמר בקיצור אל יחפור בדקר אלא ודאי דאף חפירת הדקר מותר מן הדין אלא טפי ניחא להתיר איסור קל מזה דהיינו נולד וזה סיוע לפירושינו ת"ל:

הכניס עשר כו'. בב"י בשם א"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והוא תמוה דהא בגמ' אמרי' בזה מותר לכסות והיינו אפי' לכתחלה וכמ"ש רש"י לפי שהוא צבור דעתיה עליה ממילא הוא מוכן גם מה שהוסיף לכסות בו גגו איני יודע מה תועלת יש בתוס' זה ונ"ל שיש כאן ט"ס וצ"ל לחורבתו מותר לכסות בו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ כו' ודבר זה חידש רשב"א לחלק בין הכניסו לחורבה או לצורך גגו וכ"מ בדברי רש"ל פ"ק אע"ג דהעתיק דין זה בשם א"ח כמו שהוא לפנינו מ"מ דבריו אח"כ משמע שיש ב' חלוקות שכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר ומאחר שהכניסו לכסות בו הוה כדקר נעוץ מבע"י. והטעם שכ"ז שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למה צ"ל לכסות בו גגו ליחלק מיניה וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ דשייך בה חפירה אסור לכתחלה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחלה מ"ש מהכניס עפר לגינתו וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ כמש"ל בעפר שאינו מוכן ומ"ש דהוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקר נעוץ כדפי' לעיל עכ"ל המובן מדבריו שיש כאן ב' בבות וכן נלע"ד דהיינו בתחלה מותר אפי' לכסות ובסוף גבי גגו כ' דמותר דוקא דיעבד מטעם שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בדיעבד דסמכינן על ר"ת לפי מ"ש בדברינו:

ואם הוא עפר תיחוח. בטור כתב בזה שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון משמע דאפי' אין דקר נעוץ אין כאן חשש חפירה ונר' דהיינו שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא ניטל משם ולמעל' אין שייכות חפיר' משא"כ אם הקרקע שוה אע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוה חפיר' במה שהוא נוטל שהרי נשאר גומא תחתיו ובזה מתורץ מה שצריך בסי"ד עפר תיחוח ודקר נעוץ דשם מיירי בקרקע שוה ע"כ אין היתר משום חפירה אלא בדקר נעוץ מבע"י והב"י חילק כאן בין קרקע עולם לקרקע המטלטל ואיני מכיר חילוק זה אם לא בדרך שזכרתי:

דאם לא כן לא היו מטריחין אותו. קשה למה לא תלה האיסור באמת בזה דאין לטרוח ביו"ט בדבר שהוא ספק ולמה תלה אותו בהרוא' משום חלב וצ"ל דבאמת אין איסור טירחא בספק כי רשאי לטרוח עצמו כדי לצאת ידי ספק חיוב מצוה רק שהרוא' יטעה בזה ונ"מ עוד במה דפריך בגמ' מ"ט אין מכסין דם הכוי ליכסיי' באפר כיר' דמוכן הוא ש"מ דמשום טירחא אין איסו' כל שאין איסו' מצד טלטול העפר ע"כ הוצרכו ליתן טעם משו' הרוא' משום חלב אלא דקשה ע"ז ממ"ש בגמרא תנא ר' זירא לא בכוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט פירש"י לא כוי בלבד דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טירחא דלאו מצוה ואפי' באפר כירה אלא אפי' כו' דאיכא חד טעון כיסוי אפ"ה אין מכסין דקא טרח בשביל בהמה משמע דיש איסור בכוי משום טרחא לחוד אפי' אם אין איסור מצד טלטול העפר וצ"ל דפליגי בזה דמ"ד בכוי אסור משום התרת חלבו ס"ל דאין איסור מצד טירחא והכי הוה ס"ל למקשן וא"ל דהא ר"ז תנא בברייתא משום טירחא ואין לחלוק על הברייתא י"ל דס"ל לההוא מ"ד משום חלב דההיא משנ' דאין שוחטין את הכוי ואם שחטו אין מכסין דמו לא ס"ל הטעם דטירח' דא"כ למה נקט כוי ולמה נקט תערובות בהמה וחיה כנ"ל הכרח לדעת רש"י וכן להרמב"ם כמ"ש בסמוך:

דה"ל כגרף של רעי. פי' הרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו:

שחט בהמה וחיה כו'. ז"ד הרמב"ם פ"ג ונבאר תחלה דעתו דבספ"ג כתב מי שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכס' בו ומטלטלו וכ' הרב המגיד משמע מלשון רבינו דאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וכ"נ ממ"ש רפ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה כו' ובדיעבד שכ' רבינו שהוא מכס' בעפר תיחוח מפורש בגמ' עכ"ל. וקשה ע"ז שהרי כ' הרמב"ם רפ"ג וז"ל מי שהי' לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר או אפר שראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב עכ"ל והנה לדעת הרב המגיד ע"פ מ"ש הרמב"ם עפר מוכן או אפר מוכן אין בכללו דקר נעוץ שזכר ספ"ב כיון דשם לא מותר אלא בדיעבד לדעת הרב המגיד וכאן מותר לכתחל'. ותימא לי כיון דעכ"פ בדיעבד שרי בדקר נעוץ למה כ' דאם אין לו עפר מוכן או אפר לא ישחוט ואם שחט לא יכסה עד לערב הא מותר בדיעבד אפי' בלא אלו דהיינו בדקר נעוץ ואם תרצה לו' דאף דקר נעוץ אין לו והוא בכלל עפר או אפר מוכן דנקט דאין לו א"כ גם במ"ש הרמב"ם מי שיש לו עפר ואפר דשוחק לכתחלה הוא ג"כ דקר נעוץ בכלל. ונמצא דבריו סותרים זא"ז ותו דהא תלה רמב"ם היתר כיסוי בהיתר טלטול א"כ אף דקר נעוץ נמי מותר כיון שמותר בטלטול ע"כ נלע"ד דודאי בדקר נעוץ אין איסור לכתחל' לכסות בו מצד שאינו מוכן דודאי מוכן הוא אלא דיש איסור ליטול משם העפר שבא ע"י נעיצת הדקר כיון דיעש' גומא אם יקח משם כדי שיוכל לכסות אבל כל שאין נוטל הרבה עד שנעשה גומא יכול ליקח משום לצרכו כיון שאין שם מוקצה דכבר הוזז מאתמול ממקומו וה"ל כתיוש חבנ לענין כיסוי התירו ב"ה דיעבד שיכול לעשות גומא דאמרי' בגמ' והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופ' גומ וא"צ אלא לעפרה פטור היינו אבל אסור מ"ה אמרי' דבדיעבד אם שחט יחפור ויכסה אע"פ שהוא עושה גומא. וא"כ הכל ניחא דמתחלה כת' בספ"ב דאם ניתקו בי"ט דהיינו דיעבד וכבר נעשה הגומא מותר לכסו' בו דהיינו אפי' לכתחלה יכול לשחוט אחר הנתיקה ומטלטנו לכל צרכיו אבל אם לא ניתק עדיין אין לו לכתחלה לשחוט אדעתא דינתוק ויכסה כי יעש' גומא וזה אסור לכתחלה אף שא"צ אלא לעפרה אלא דאם כבר שחט יכול אפי' לנתוק ולא חיישי' לגומא כיון דפטר עליה והשתא אמר שפיר ברפ"ג מי שהיה לו עפר ואפר מוכן הראוי לטלטלו בכלל זה גם דקר נעוץ שנזכר כבר שניתק בי"ט כבר אז לכתחלה שוחט וסומך ע"ז אבל אם אין לו עפר ואפר הראוי לטלטלו דהיינו שאין לו גם דקר כלל דאלו היה לו היה ראוי לטלטלו כל שאינו עושה גומא אלא ודאי דאין לו כלל דקר נעוץ בזה לא יכסה עד לערב אפי' אם עבר ושחט. וא"כ מ"ש כאן בדין נתערבו הדמים ויש לו עפר מוכן בכלל זה ג"כ דקר נעוץ דהיינו אם כבר ניתקו והעלה העפר דבזה מותר בדקירה א' משמע אבל אם לא ניתקו עדיין ועבר ושחט חיה ועוף ונתערבו הדמים אסור אפי' דקירה א' כיון שצריך לעשות גומא ולא הותרה עשיית גומא אחר שחיטת דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובות. זהו דעת הרמב"ם על נכון בס"ד: והטור כ' על דברי רמב"ם האלו ונראה אם יכול לכסותו בדקירה א' כיון ששחט כבר מותר ואפי' אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש עפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות עכ"ל פליג על הרמב"ם בתרתי חדא דבדיעבד יכול לכסות גם בתערובות אפי' לא ניתקו עדיין לעפר וביש לו עפר מוכן מותר אפי' בהרבה דקירות דהיינו להרמב"ם אסור בזה מטעם שהוא לו לטורח וסובר כרש"י כמ"ש שמצד הטורח אסור בתערובות. ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ ל"ל הטעם דגזירה משום חלבו הא אסור משום טורח כמו בתערובו' י"ל דגבי כוי דוקא לא איכפת לן בטורח כיון דליכא צד איסור בבירור אלא ספק משא"כ בתערובו' יש צד איסור בבירור דעכ"פ יש דם בהמה בבירור שם ע"כ אסור הטורח. ולפ"ז במ"ש לא כוי בלבד אמרו פי' דשם יש איסור מצד גזירת חלב דמשמע אם אין גזירה זו אין כאן איסור לא כן הוא דאף בתערובות יש איסור עכ"פ מחמת טורח אבל הטור לא ניחא ליה בכך דצריך להשוות טעם דתערובות לטעם דכוי כדמשמע הל' לא בכוי בלבד אמרו כו' וא"כ טורח א"א בשניהם דהא בכוי מוכח דלא חיישי' לטורח אלא ודאי מצד האיסור ה"נ בתערובות מצד איסור דהיינו איסור שאינו מוכן א"כ מוכן מותר אפי' בתערובו'. והשת' ניחא דאין כאן פלוגתא בגמ' כמו שצ"ל לרש"י כפי שזכרנו: ועדיין צריך ביאור במ"ש בגמ' בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות משמע הא בלא תערובו' שרי הרב' דקירות וכ"כ כ"י וכבר זכרו רמ"א בסי' י"ד ותימא למה יהיה זה מותר דמ"ש מלא הי' דקר נעוץ דהיה אסור ומ"ש באם יש דקר נעוץ ואין העפר שבו מספיק אפי' לעוף לחוד בלא תערובות דעתה בא לחפור בדקר מחדש דזה הוה כמו לא היה כלל הן מצד הכנ' הן מצד חופר או עוש' גומא ונלע"ד דודאי בכ"מ אסור בדקירה נוספת בי"ט אלא דכאן בתערובות אמרי' אפי' אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מעי"ט דמותר בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורי' אבל בתערובות לא הותר כ"א בדקיר' א' כיון שאינו מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפי' בדקיר' א' ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה דקירות כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה כנלע"ד נכון. וראיתי לרש"ל בזה ונ"ל היכא שלא יספיק לו דקירה א' אז לא יכסה כלל אפי' דקירה א' דשמא לא יכסה דם המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל ולעד"נ דאיסור זה אינו מוכרח כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשי' דמו אפי' מקצת דמו וא"כ כאן שנתערבו הדמים ביחד אין שייך כאן חלוק' לו' שמא נשאר במקום א' דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות לא בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כן בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף ושפיר יש לכסות מקצת דמו וגם בשוחט חיה לבדה ואין בדקירה אחת די לכסות כל הדם ולא היה לו רק דקר נעוץ א' וכי ס"ד שלא יכסה כלל ודאי כל מה דאפשר לכסות בדקירה א' עכ"פ צריך לכסות ה"נ כן הוא בתערובות זה נלע"ד ברור ונכון בס"ד:

יכול. וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה. ב"ח מ"א:

ספק. ע' סי' תקט"ו סעיף ז' וצריך עיון:

שני. הט"ז כתב שטעות סופר הוא וצ"ל אפי' בי"ט ראשון ע"ש. וכ"כ הש"ך. אבל המ"א כתב דהש"ע פוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו סעיף ז' א"כ ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט שני מותר ע"ש:

לאכילה. שמוכן אגב אמו דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד ואפי' אם האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם מ"א גמרא. וכ' המ"א ובזמן הזה סתם טרפות אין עומדות לכלבים א"כ ולד טרפה אסור וצ"ע ע"ש:

דקים. והאידנא אין אנו בקיאין כמ"ש בי"ד סי' י"ג סס"ג:

שהפריס. וט"ז פסק דא"צ להפריס:

לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' א"א לאכול ממנה שרי מ"מ יש"ש. ובבהמה בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית. ט"ז ע"ש:

דאין. ולדידיה בעוף אסור למרוט הנוצות עיין סי' ג'. מ"א עיין שם: ונוהגין שאין שוחטין שום דבר אחר סעודת יו"ט ראשון לצורך י"ט שני ע"י היתר אכילה דבר מועט. מהרי"ל:

בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:

טריפה. וביש"ש כתב דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא. והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' דלא שכיחי טרפות עכ"ל. ונ"ל דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנת מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ח מש"ש באורך:

לראותו. כתב רש"ל בפ' א"צ דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט עכ"ל:

ומערים. דמשום צער בע"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט אחד מהם ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחת מהם כיון שראויות כולן לשחיטה וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע. מ"א:

שתיהן. שא"א לחלוק שיטלו זה אחד וזה אחד לפי שא"א שיהיו שוות בכל הענינים ב"י יש"ש. ואם כן אם העכו"ם רוצה ליתן הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה. מגן אברהם. (ובספר אלי' רבה הסכים עם הלבוש ויש"ש דמותר אף בכה"ג דשמא השני' ניחא ליה ביותר ע"ש). וע' ט"ז:

בידו. ולא בכלי עיין מ"א:

מוכן. וכתב הט"ז נראה דבשעת הדחק שלא לבטל שמחת יום טוב מותר ליקח עפר מן הבא בידו אפילו אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב:

אסו'. ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כיון דעיק' איסורו הוא מדבריהם. מ"א ע"ש:

חם. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. ט"ז:

עפר. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתיתה אלא הכנה כמ"ש סי"ז. ואע"ג דס"ל לעיל בסי"ד דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפירה היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתן בקרן זוית לא שייך חפירה כלל ב"י (והעט"ז) [והט"ז] כ' דכאן איירי שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם למעלה אין שייכות חפירה ובסי"ד דבעי דקר נעוץ איירי בקרקע שוה ואע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוי חפירה במה שהוא תחתיו שהרי נשאר גומא תחתיו ע"ש. והמ"א כתב דמיירי בעפר תיחוח כ"כ הרבה דלא עביד גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתיה ע"ש. ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו בי"ט דקמשוה גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא עמ"א. מותר להוציא נר מתוך החול בי"ט שהגומא נעשה מאליו אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא. מ"א ע"ש:

בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. יש"ש מ"א:

כוי. עיין י"ד סי' כ"ח:

ונתערב. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד:

יכסנו. וה"ה בדקר נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקירה א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ב"ח מ"א ועיין ט"ז באורך. ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:

לא יכסנו. אפי' בדקירה א' דטרח בשביל הבהמה. טור יש"ש מ"א. וט"ז העלה דלעולם יכסנו בדקירה ע"ש:

לא יכסנו. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף:

ס"א שמא כו'. רמב"ם: ועכשיו כו'. לטעם הרמב"ם דאין השוחטין ת"ח: מיהו כו'. דבשעת הדחק יש לסמוך אמפרשים אחרים דרש"י פי' משום דאוושא מילתא והוי כעובדא דחול ובה"ג פי' שמא ילך חוץ לתחום והרז"ה פי' משום דהוי כעין ראיית מומין בבכור ולכולהו טעמי מותר עכשיו:

ס"ב יכול כו'. כגי' הטור בהמה וסכין כו': ואפי' גדי כו'. דבלא"ה ל"פ ב"ש: ואע"פ כו'. דהוצאה באוכל נפש כתיקון א"נ עצמו ואין חילוק בין אפשר מבע"י או לא. שם: וה"ה שהטבח כו'. כגי' שלנו טבח וסכין ובודאי אין האיסור משום טבח:

וה"מ כו'. אבל כו'. ירושלמי פ"א דשבת ופ"ג די"ט הלכה ב' ע"ש וכן משמע בגמ' כ"ה א' חוץ לתחום כו' מותר לישראל אחר: אא"כ. דאז אסור לאותו ישראל כנ"ל: ואם ספק כו'. כפי' רש"י בס"פ שואל חיישינן כו' וכמ"ש בפ"ד דעירובין מ"ה ב' ואב"א כו' וז"ש שהמוקצ' כו' ור"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן קי"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז ס"ג והרשב"א אזיל לשיטתו שפ' כרש"י אבל לא קי"ל כן וז"ל המ"מ פ"ב הלכה ו' כ' רבינו וכל ספק מוכן אסור ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר בספק זה והרשב"א חלק ואמר שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין להקל ולא מחמרי' אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד אבל שאר ספקות מותרין וכת' הה"מ שדבריו תמוהין דהא ספק ביצה למה אסורה וכולה סוגיין דפ"ק דספק נולד להחמיר ועוד דברייתא סתמא תניא ספק מוכן ר"ג כו' ונראין דברי רבינו שלא חילק וע' ר"ס תקי"ז ועמ"ש בסי' שכ"ה ס"ז וע"ש ס"ט ובסי' תקט"ו ס"ז ובסי' שכ"ה סט"ז וצ"ע: שבמוקצה הולכין כו'. נראה לי שלמד ממ"ש בפ"ד דעירובין מ"ו ב' ואב"א הוי כו' ואף דקי"ל ספק מוכן אסור כבר כ' הרשב"א בעה"ק מ"ה ב' וז"ל זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין בי"ט לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספקן להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב לבא ליגע בשל תורה הולכין אף בספקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמרות או רשתות לחיה או לעופות מעי"ט ולמחר השכים ומצא בהן חיה ועוף כו' הרי אלו אסורין אע"פ שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסור' ד"ת ולפיכך החמירו בספיקם וזהו שיטת הרשב"א וכן שיטת רש"י בפ' שואל אבל בסי' שכ"ה וסי' תקט"ו פ' כדברי רי"ף ורמב"ם ועמש"ל: ואם הביאם כו'. עירובין מ' א': או אפילו כו'. פ"ו דמכשירין מתניתין ו':

ס"ד בהמות כו'. עמ"א בשם ש"ך ויפה כתב דרשב"א אזיל לשיטתו כמ"ש בס"ג שהולכין בספקו להקל ומפ' מתני' דס"פ שואל חיישינן שמא כו' כפירש"י והיא דבריו שכ' כאן שמא מבערב כו' וחוץ לחומה כו': ביום שני. ט"ס וכן שם בספר עה"ק ליתא וכיכ ש"ך הביאו מ"א ומ"ש מ"א דא"ח וש"ע לטעמייהו דס"ל ספק חוץ לתחום לחומרא כו'. דברי שגגה הן דהא א"ח וש"ע העתיקו דברי הרשב"א כלשונו וכת' בס"ג שבמוקצה הולכין בספיקו להקל ואף שהש"ע סותר למ"ש בסי' תקט"ו אין בזה כלום כידוע:

אם האם כו'. דבלא"ה אסור כמ"ש ב' א' ד' א': והוא כו'. פי"ט דשבת: ובעינן כו'. עט"ז ועפ"ג דחולין: ואם היו כו'. אע"ג דבביצה אסור דלא שייך הכנה אלא בדבר האסור ביומו והוא כדעת המתיר שיורי פתילה כיון שמותר ביומו כמ"ש ב"י בסי' תק"א בסופו דלא כד"מ שם ס"ק ג' וע' מ"א דלא שייך כו'. וכת' ועוד דלידת כו' ומטעם זה מותרין ביצים שנמצאים בתרכגולת אפי' בי"ט שלאחר השבת כמ"ש בסי' תקי"ג ס"ז וכן מוכח מסוגי' שם ב' ב' וע"ש ברא"ש ועתו' ד' א' ד"ה אלא. ועי"ל כו':

ס"ו אפי' אין כו'. שם מבית טביחתה וס"ל שזהו דברי ת"ק אבל בגמרא שם מוכח שזהו דברי ר"ע וכ"כ הרשב"א וע"ש בגמ' א' רב"א כו' והאנן תנן מתני' כו': אינו נוטל כו'. שם י"א ב' ג' דברים התירו כו' משא"כ כאן וירושלמי פ"ג הלכה ג' תני אבל מביאה ע"ג עורו כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו: וי"א דאין כו'. כמ"ש בסי' שקדם בפט"ז דשב' קי"ו ב' בשלמא כו' ועמ"א:

ס"ז אם שחט כו'. רמב"ם וכפי' דקאי אכל בהמה וס"ל דמ"ש אם שחטה כו' אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט בריא' בשדה ר"ן וכת' שיש חולקים וס"ל דוקא במסוכנת וכן כתב הרשב"א בעה"ק:

ס"ח עוף כו'. דרשב"ל שם ס"ל מפני שצריך לחסמן כמ"ש משום ליבון כו' וע"כ צ"ל כן דמשום לבודקן ליכא חיוב. רא"ש:

ס"ט ואם כו'. שם ולפלגו כו' סד"א כו': אלא כו'. שם ל"ז א' גבי אותו ואת בנו לר"י:

סי"א ואפי'. הרא"ש שם ועמ"א ועפ"ה דב"מ ס"ט ב':

ס"יב השוחט בהמה כו'. בכורות כ"ד כ"ה בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו כו' ועתוס' שם ד"ה והיינו כו' עד ואת"ל דאי תולש כו' והרמב"ם מתיר בבהמה ולא בעוף והרמב"ן מתיר אף בעוף כיון שסופו לדחות ועמ"א: בידו. שם בגמ' אר"א אר"ל ל"ש כו':

ס"יג השוחט את כו'. עתוס' שם ד"ה דהוה וערש"י שם ד"ה דהיינו אורחיה כו':

ס"יד ואפי' היה כו'. ממ"ש שם אר"י ב"י לא שנו אלא שאין כו' וע' תו' דחולין ע"ט ב' ד"ה בין כו' וי"ל כו' ור"ל דאפילו בכמה דקירות מותר וע' רשב"א שם:

ס"טו ואם שחט כו'. ירושלמי שם סוף הלכה ג' בד"א בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצות ל"ת: ומיהו עדיף כו'. ממש"ש ואל יחפור כו' משמע דוקא שאין לו דקר נעוץ וז"ל הב"י כתב הכל בו בשם הר' משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר עכ"ל ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה אבל אם ה"ל דקר נעוץ ודאי עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב כו' ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא דבא"ל דקר נעוץ קאמר אבל אם י"ל דקר נעוץ עדיף וכ"נ מדברי הרא"ש והטור עכ"ל. ודבריו תמוהין דהכל בו כתב ולא יכסה בדקר משמע אפי' דקר נעוץ וכן הירושלמי בדקר נעוץ קאמר דאמתניתין קאי דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור כו' ועוד דאי בלא נעוץ מאי מוטב כו' ר"ל אם י"ל אפר כירה אפי' בלא"ה אסור וגם הסברא פשוטה דאיסור טלטול קל מאיסור מלאכה שא"צ לגופה או מקלקל שהרי מתניתין נכרי שבא לכבות כו' אפי' בהפסד דליקה ואילו לטלטל מוקצה התירו כל הפוסקים אמיר' לנכרי כמש"ל סי' רע"ו ס"ג בהג"ה וכ"ש בי"ט דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש כמש"ל סי' תקי"ח ואיו משמעות בדברי הרא"ש וטור וכ"כ הרשב"א להדיא וז"ל בס' עבודת הקודש מ' א' שאם שחט ואין לו אפר כירה שהוסק בי"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי ולא עוד אלא אפי' י"ל דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק בי"ט מכסה באפר ואינו מכס' בדקר נעוץ עכ"ל וכן השיגו ב"ח ומ"א:

ס"טז הכניס כו'. ע' רש"י שם ד"ה הכניס כו' וד"ה מכניס כו' ור"ל דלצורך גינתו צריך הרבה אבל אם הכניס סתם די אפי' בקופה ועתו' שם ד"ה ואמר וא"ת כו' י"ל כו' א"נ י"ל כו' וז"ש כאן לכסותו בקופה כל צרכו:

ס"יז מכניס כו'. כל ב' סעיפים אלו הוא לשון הטור וכן בב"י שם שחילקו בין ההיא דכאו לסט"ז כנ"ל אבל הרשב"א שם חילק דכאן דוקא דיעבד כמו דקר נעוץ ושם אפי' לכתחילה ולשון הגמרא דוקא כדבריו דכאן אמר הכניס רק לכסות ושם אמר מכניס כו' ועושה כו' וכן נוטה תי' שני של התוס' שם: ואם הוא. רש"י שם ד"ה והוא וקאי גם אסעיף שקדם וכ"ה שם בגמ' והא קעביד כו':

סי"ח אפילו כו'. שם בגמ' וליטעמיך כו' רמי כו' משמע דקאי אלעיל: ולערב כו'. ע' רא"ש שם וכמ"ש בחולין פ"ז א': ודוקא כו'. שמפרש מ"ש רמב"י אמר כו' בעפר שאינו מוכן דאל"כ היאך אמרו בחול אמרי לנקר כו' בי"ט נמי ועש"ג שם וע' פט"ז דשבת קכ"א ב' ותיפוק ליה כו':

סי"ט ויש לו כו'. רמב"ם מ"ש שם לא כוי בלבד כו' משמע דומיא דכוי דאפי' בעפר מוכן ובאפר כירה ועמ"א: לא יכסנו. אפי' י"ל אפר מוכן. רשב"א שם:

ביצה כ"ח וכרבנן

שם וכר' יוסף

ברייתא שם י"א כב"ה

משנה וברייתא שם מ' וכת"ק

הר"ן שם ע"פ הירושלמי

א"ח בשם הרשב"א

שם בשם הרשב"א

ברייתא ביצה ו

הרא"ש שם

טור בשם בעל העיטור ואביו הרא"ש

משנה ביצה כ"ה וכת"ק

וכתב הב"י אפילו לא גמר בלבו לאכול כיון דקיימא לן כמאן דאית ליה הואיל וכו' הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפ"א מהי"ט

הר"ן שם בשם רשב"א

שם במשנה

בעי' שם ולא נפשטא ונקיט לה הרא"ש והרמב"ם בפ"ב ורשב"א לקולא

משנה שם כ"ה כ"ו וכרבי שמעון הרי"ף ורא"ש

שם וכר"ש

שם כז

ברייתא שם ל"ז וכר' יהושע הסכמת הפוסקים

גמרא שם כ"א

טור בשם ר"י ואביו הרא"ש

שם בשם רמב"ם בפ"ג מהי"ט

משנה ביצה כו וכדמפרשי לה אמוראי שם:

שם במשנה ובגמרא

ירושלמי כתבוהו התו' והרא"ש שם

ברייתא שם בבבלי וכפירש"י

שם מימרא דרב יהודה

שם מימרא דרב זוטרא

פי' ואין צריך דקר נעוץ ורישא נמי איירי בעפר תיחוח כמ"ש הטור והב"י

משנה חולין פ"ו

גמרא ביצה ח'

פשוט וכן משמע מדברי הרא"ש שם

ברייתא שם וכר' יוסי בר אסינאה

מימרא דרבא שם