סדר תפל׳ ליל שני של פסח וספירת - שולחן ערוך אורח חיים סימן תפ״ט

אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני מעריבים השייכים לשני משום בכור לספירה (לבוש) משמע דאם חל ז' של פסח בשבת אומרי' ביום אחרון מעריבים השייכים לז' עמ"ש סי' תרמ"ב דבפוזנא אין נוהגין כן אבל בגמ' סוף סוכה משמע דלעולם האחרון נדחה ע"ש: מתחילין לספור. הקש' הכ"מ פ"ו דסוכ' היאך מברכין על הספיר' ביום טוב שני ולא חיישי' לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכ' בשמיני וי"ל דהתם או' על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכ' סתרי אהדדי משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיעינן /בקיאינן/ בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכ' לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל, נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצו' ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה:

לספור לעצמו. ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עסי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל:

מעומד. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם):

והשבועות. נ"ל דאם ספר הימי' לחוד ולא ספר השבועות א"צ לחזור כדאי' בגמ' למ"ד ספירה דרבנן וב"י כ' בשם רוב הפוסקים דקי"ל ספירה בזמן הזה דרבנן ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור:

היום. לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום יום וכו' שבועו' וימי' הם ל' זכר כדכתיב שבע' שבועות, יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום ע' בא"ע סי' קכ"ו מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם: יש נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה:

עד צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשו' יצא:

המתפלל עם הצבור וכו'. ז"ל הרשב"א סי' רל"ה מי שאמר זה למנות עם הצבור מבע"י תלה בוקי סריקי ברבינו דכל שמנה מבע"י לא עשה ולא כלום ואדרבא כמעיד מה שאינו ואם מתירא שמא ישכח בספירה ויסמוך על ספירה זו כמו בק"ש של ערבית א"כ כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך הוי ברכ' לבטל' עכ"ל וכ"מ מל' האבודרהם שסיים אבל הרמב"ם כ' מנה ולא בירך יצא עבב"י מ"מ ס"ל שתקנתו קלקלתו דשמא יצא בראשונה ואסור שוב לברך וא"כ צ"ע למה כתבו הרב"י, ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי: ונ"ל דמותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפי' במ"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפי' לקדש ולהבדיל מותר קודם תפל' ומזכי' רצה בב"ה כמ"ש סי' ער"א ורצ"ג וסי' רס"ז, ובס' חנוכת הבית תמה על מה שנהגו לספור קודם ההבדל' דהרי עדיין שבת הוא ע"ש ונ"ל דאין בכך כלום דבאמת שבת כבר חלף והלך לו רק שאסורי' במלאכ' עד שיבדיל כנ"ל:

דעתו שלא לצאת. קשה דהא אפי' בסתם לא יצא דבעי' שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה אם היה סתם אסור לברך שני' כיון די"א מצות א"צ כוונ' כנ"ל:

היום כך וכך. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום ל"ל בה (ט"ז):

אינו יכול לחזור ולמנו'. אף על גב דלא אמר בעומר יצא בדיעבד ואף על גב דלא כיון לצאת כמ"ש ס"ג:

וכשהגיע הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קוד' הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ורל"ה ונ"ל שזהו היה טעם רש"ל שלא אכל עד אחר הספירה מפני שיוצאין מב"הכ חצי שעה סמוך לב"ה וס"ל דאסור לאכול, ע' במט"מ ושל"ה, ודעת רמ"א צ"ל כיון דיש לו זמן לספור כל הלילה וכל היום שלאחריו לא מחמרינן כולי האי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא לכן יש להחמיר, אך במקו' שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב ואפשר דבזה מיירי רמ"א ולכן כ' וכשהגיע הזמן וכו':

וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי או' שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אח"כ /אא"כ/ הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז:

בלא ברכה. משום דכתיב תמימות תהיינה:

אחר קידוש. משום דמקדמי' שבת כל מאי דאפשר אבל בביתו יספור קודם קידוש ועוד דאסור לאכול קודם ספירה כמ"ש ס"ד:

קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרי' ליה כמו דאפשר:

יש לספור וכו'. שלא תהא שבת עליו כמשאוי:

אסור לאכול חדש. ועבי"ד סי' רצ"ג שכ' רמ"א היתר לחדש ובשל"ה כתב שזה אין שייך במדינו' פולין שרוב התבואה וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין מביאין שם תבואות ממדינות אחרות, מיהו זה דוק' בשעורי' ושבולת שועל וכוסמין אבל חטים ושופין רובא דרובא נזרעים בחשון ולכן אין שייך בהם חדש וע"ש בש"כ שכ' היתר שכר הנעש' מחדש וכתוב בתשו' רמ"א דאף הנזהר מחדש א"צ לחוש לפליטת הכלים דהא כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן דהא אפי' אם היה ודאי איסור היה בטל ברוב מדאורייתא כ"ש חדש שאינו אלא חומרא בעלמא דהא כ' מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו משום דאזלי' בתר רוב דגן שבא מן הישן לכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי לפליטת הכלי עכ"ל, הנה מ"ש דבטל ברוב מדאוריית' פי' טעם החדש בטל ברוב מדאוריי' וזה דוקא מין במינו כגון אם בישל מתחלה חטים ועכשיו מבשל ג"כ חטים אבל אם בישל עכשיו בשר ה"ל מין בשאינו מינו וצריך מדאורייתא ס' עבי"ד סי' צ"ח, ומ"ש דאזלינן בתר רוב דגן היינו בדבר שהוא ספק מאיזה תבוא' נעשה אבל אם ברי לו שנעש' מתבוא' חדש' אסור אף בפליטת הכלים דהוי ודאי ולא ספק: ונ"ל דהעולם סומכין על מ"ש ר"ב דחדש בח"ל מדרבנן (וכ"כ בליקוטי מהרי"ל) לא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לא"י עכ"ל, וכ"כ בת"ה סי' קצ"א בשם א"ז דחדש דרבנן והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר"א מ"מ ה"ל סתם ואח"כ מחלוק' ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם ה"ל ג"כ סתמא כדאיתא ריש ביצה ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק (ובכ"ה בכללי הגמרא סי' ל"ב כתב בשם רי"ט דבשני סדרים נמי אין סדר למשנה אבל בכ"מ פ"ט מרוצח כתב דבב' סדרים יש סדר ועי' בתי"ט פ"ק דקידושין ופ"ט דסוטה ופ"ז דתרומות עכ"ל כ"ה ובתוס' יבמות דף מ"ב ובסוף שבת מוכח דבב' סדרים נמי אין סדר) ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג עלי' דת"ק אינו קושיא דאף ת"ק ס"ל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ומוקי לה בתבוא' הבאה מא"י לח"ל כדמפרש בירוש' וס"ל לר"ב דאף לת"ק אסור חדש מדרבנן ודוק' במקומות הסמוכין לא"י דומיא דתרומ' כמ"ש התוס' כנ"ל לדעת ר"ב וליישב מנהג העול' וכמדומה שכ"כ התי"ט אבל בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו ליזהר:

מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן.

ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה:

היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום:

שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר:

עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:

מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה:

שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך:

וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל:

פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון:

אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו:

אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:

בליל. ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ"מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין:

לספור. עיין מ"א ובח"י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב"ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ"א:

על. ואם ירצה שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ"א וח"י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר"ח ע"ש וע' יד אהרן בהגהת ב"י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ"א:

מעומד. דכתיב בקמה תחל לספור א"ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב"ם:

ולברך. הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב"ז חלק א' סי' כ"ז ועיין בח"י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח"י:

והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר"ח וכ"כ מהר"ש הלוי חא"ח סי' ה' אבל הכה"ג והמ"א והח"י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ"ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה"ג בשם מהר"ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר"ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י"ח והפר"ח כ' דלא יצא י"ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר"י מולכו יד אהרן:

היום. ולא יאמר שהיום אחרונים. והח"י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם:

בעומר. וכ"כ הט"ז וגירסת האר"י ז"ל לעומר וכ"כ בשל"ה:

אחד. ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה"ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ"ש הח"י בזה:

מ"ט. עיין מ"ש הרא"ש בפ' ע"פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע"ש. דלפ"ז צ"ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל"ח ע"א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע"ש. וכפי מ"ש הרא"ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן:

חוזרים. דהיינו בלא ברכה. שכנה"ג:

צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשות יצא מ"א. ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ועיין ב"י ובב"ח ובט"ז:

מבעוד יום. עיין ט"ז ומ"א וח"י. ונ"ל דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפילו במ"ש. מ"א ע"ש:

שלא. היינו בברכה אבל בספירה עכ"פ מחויב לספור לעצמו כמ"ש בס"ק ג'. וכתב המ"א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק ע"ש וכ"כ הע"ש. אבל משמעות הט"ז בס"ק ו' אינו כן ע"ש. ועיין ח"י ס"ק ט"ו:

היום. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט"ז ומ"א:

בברכה. אע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ"א:

הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ונ"ל דמיירי במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה ואז אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב. מ"א ועיין ח"י:

יצא. משמ' דיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה. ט"ז:

ומברך. וכן הסכמת אחרונים רק דיספור שנית בלא ברכה ועיין ח"י מ"א:

בלא. ודוקא כשדלג יום שלם דאז לא הוי תמימות אבל אם שכח בלילה וספר ביום מחרתו יש לספור בימים הבאים בברכה לבוש וע"ת וכן נוהגין ומ"ש הבאר היטב אשר לפני בשם הט"ז לא דק ע"ש: כתב השל"ה במקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק"ש בזמנו וספירה בציבור:

קידוש. משום דעיולי שבת ניחא לן טפי אבל בביתו יספור קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספיר' אחרונים:

תתקבל. וכן נוהגין:

של פסח. אבל יום ב' של פסח אין מקדשין כלל בבה"כ כמש"ל סי' תפ"ז: וכתב הט"ז ונ"ל דבליל י"ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התורה וקדושת יו"ט אחרון הוא דרבנן עכ"ל והח"י כתב שהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ"ש וכן נוהגין:

חדש. כתב המ"א העולם סומכין על מ"ש רמ"א דחדש בח"ל מדרבנן ולא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לארץ ישראל עכ"ל: מ"מ בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו לזהר ע' מ"א וע' ח"י וע' בי"ד סי' רצ"ג בש"ך:

ס"א וסופר הימים כו'. עבה"ג וכן ס"ל רבנן דבי רב אשי שם: כיצד כו'. לאפוקי מי"א שאינו סופר השבוע אלא בסוף השבוע וע' בטור וב"י ולאפוקי מי"א שבשבוע הב' א"צ למנות ימי השבוע שעברה לומר ח' ימים אלא שבוע אחד ויום א' לבד וע"ש ושם:

ס"ב אם טעו כו'. כמ"ש בברכות כ"ז ב' שאני צבור כו' משא"כ כאן שא"צ לצבור: והמדקדקים כו'. כמ"ש בריש ברכות ובספ"ב דמגילה והא קי"ל דעד צה"כ כו' ולאפוקי מדעת התוס' במנחות ס"ו א' ד"ה זכר. דמ"ש כיון שהוא ספיקא דרבנן מ"מ אינו נכון שיכניס עצמו לספק דרבנן ומ"ש משום תמימות הא בזמן הבית לד"ה בלילה ואין להחמי' בזה"ז יותר. ר"ן:

ס"ג המתפלל כו'. היינו בה"ש שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכ' אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה וז"ש הרב בהג"ה אם היה דעתו כו' דוקא לענין הברכה אבל בסעיף ד' כת' דברי הרד"א בחזירתו ומק"ש אין ראיה כמ"ש הרשב"א דברכות לא על ק"ש נתקנו וכמש"ש. וע' ברשב"א סי' רל"ה שתמה מאד ע"ז וכ' שם שאחר כת' כן בשם רש"י וכ' הוא שלאו רש"י חתום עליו: שלא לצאת. ר"ל אף למאן דאמר מצות א"צ כוונה כמ"ש תוס' בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ע"ש:

ס"ד מי ששואל כו'. למ"ד מצו' א"צ כוונה: וכשהגיע. כמ"ש בפ"א דברכות שלא יאמר אדם כו' ובפ"א דשבת לא ישב כו' וזהו לדברי התוס' דברכות ד' ב' ד"ה וקורא כו' וטור בסי' רל"ה אבל לפ"ד ב"י וכמ"ש בש"ע שם חצי שעה קודם כמו במנחה ה"ה כאן: ואפי' כו'. שם מפסיקין לק"ש ורמב"ם וראבי"ה ס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא ואע"ג דאמימר ס"ל שהוא דרבנן רבנן דר"א ורבא דס"ל כאביי ע"כ ס"ל שהוא דאורייתא אבל התוס' ס"ל דל"פ עליה אלא אף שהיא דרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כו': מיהו כו'. כמ"ש הר"ן בשבת שם דאפי' לק"ש אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק ממ"ש בפ' ע"פ רי"א אין מפסיקין לשבתות וע' תוס' שם ק' א' ד"ה אין כו' וכ"ש לפי' רשב"ם ד"ה ולא כו' ואע"ג דאמרי' שם אין הלכה כו' אלא פורס כו' משום דקידוש במקום סעודה ומקמיה סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא לא וע' סי' רל"ה ס"ב והר"ן אזיל לטעמיה שכ' בע"פ שם על מ"ש שם ושוין שאין כו' ואם הביא כו' ושוין קאי משחשיכה אבל סיפא ואם הביא מיירי מבע"י וכ"כ במלחמות בשם הראב"ד וכ"כ בטוש"ע לעיל סי' תע"א ס"ב דוקא קודם שעה עשירית ועמש"ש:

ס"ה אם כו' ושתק כו'. ע' רא"ש פ"א דברכות סי"ד והקשה הראב"ד כו' ונראה כו' משא"כ בכה"ג ולפיכך אף לדעת התוס' שם שפסק הבעיא לחומרא כאן יצא ועס"ג:

ס"ו אם פתח כו'. שם בגמרא ופ' רב אלפס לקולא: אדעתא. כפירש"י שם: או איפכא. כפי' הרמב"ם וע' סי' ר"ט ס"א: אינו חוזר כו'. ובטור כת' בשם ראבי"ה שיברך והוא מדברי המרדכי ספ"ב דמגילה וכת' דכיון דנשאר הבעיא בספ"ק דברכות ואזלינן לחומרא כמש"ש בפ"ג ספק אמר אמת ויציב כו' הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכת' ב"י וכבר כ' שרוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן. לכן פ' דאינו חוזר ומברך ודברי ראבי"ה הן כשיטת ר' יונה שהביא הרא"ש בר"פ כיסוי הדם אבל הרא"ש חלק עליו וכן הטוי"ד סי' כ"ח וכן בכמה מקומות פסק הרמב"ם וש"ע דלא יברך ולכן דברי הטור וב"י כאן תמוהים רק בסי' ס"ז כ' הרמב"ם והטוש"ע שקורא ק"ש בברכותיה וכבר נשאל הרשב"א סי' ש"כ ע"ז ע"ש שנדחק בזה וכת' דק"ש שאני שכך היתה התקנה ולאפוקי מדברי ב"י שכת' שדעתו כדעת הר' יונה וליתא ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש ובכה"ג סי' ס"ז חילק בין ספק אם הוא חייב באותו המצוה דאז אינו מברך כמו בש"ע בסוכה משא"כ בספק אם עשה המצוה כבר או לא:

ס"ז שכח כו'. מנחות ע"ב א' נקצר ביום כשר והתנן כו' ופ' בה"ג כסתמא דמנחות ור"ת פ' כסתמא דמגילה הואיל ותני לה בהדי הלכתא פסיקתא וכמ"ש בב"ק ק"ג ובע"א ו' ועוד דקי"ל כר' ישמעאל דדחי שבת ור"ג וב"ד ס"ל כוותיה וכן ר' יוחנן וע"כ נקצר ביום פסול וע' תוס' שם ס"ו א' ד"ה זכר. ובמגילה שם כ' אף לסתמא דמנחות ספירה דוקא בלילה דשנה עליה הכתוב תמימות וכ' שם כמ"ש בש"ע כאן:

ס"ח אם שכח. במנחות שם כ' בשם בה"ג שלא יספור עוד ותמהו עליו ובמגילה כ' כמ"ש בש"ע משום דבעינן תמימות: אבל אם. די"א דספירה בזה"ז דאורייתא כנ"ל ואמרי' בפ"ג דברכות ספק אמר אמת ויציב כו' ואע"ג דתוס' במנחות ורא"ש ס"ל שהוא דרבנן מ"מ כ' דאף בודאי לא ספר שסופר בשאר לילות דכל לילה מצוה בפ"ע. וכ"ז לדעת הפוסקים דבספק דאורייתא מברך ועמ"ש בס"ס תל"ה וע' סי' ס"ז ומש"ש וצ"ע:

ס"ט ליל שבת כו' ובמ"ש כו'. כמ"ש בפ"ח דברכות נ"ב א' ובפ' ע"פ ק"ה ב' שאני בין עיולי כו': אחר קדיש תתקבל. דקדיש שלפניה אינו שלם: וכשחל. דשביעי אינו חל במ"ש וי"ט שני אין מקדשין בבה"כ כמ"ש בסי' תפ"ז ס"ב וע"ש: יש לספור. דאפוקי יומא עדיף מעיולי יומא וראיה ממ"ש רשב"ם בפ' ע"פ ק"ב ב' ד"ה רב. א"נ כו' ולא אמר משם עיולי יומא וכ"ש בי"ט שני דרבנן ושבת דאורייתא. ול"נ ראייה ממ"ש בברכות שם וסברי ב"ש כו' שאני אלמא דחינן טעמי דב"ש משום אפוקי יומא ואפ"ה בעיולי יומא הצריך להני טעמא ואע"ג דב"ש לא ס"ל הני טעמא דב"ה:

ס"י אסור. כסתם מתני' דסוף ערלה ואע"ג דפליג עלה סתם מתני' דפ"א דקדושין הא אמרו שם מאן תנא כו' אלמא יחידאה ואינו סתם ור"ע ס"ל כר"א ובמנחות ס"ח ב' רבנן דר"א ורבינא ס"ל דאורייתא בח"ל וע' בי"ד סי' רצ"ג ס"ג וע' מש"ש בראיות ברורות שהעיקר דקיימא לן כר"א: אף בזה"ז. מנחות שם: בין כו'. מפורש בתורה: עד. מנחות שם כרבינא:

ברייתא מנחות ט"ו

פשוט ממשנה מגילה כ"א

ברייתא מנחות ט"ו

רא"ש בסוף פסחים מברייתא דבקמה תחל וכולי

מימרא דאביי שם ט"ו וכתבו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים

הרא"ש בתשובה וכ"כ הטור

תשובת הרשב"א

הר"ר דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי ופי' שם הטעם

שם לשון הרמב"ם שאם מנה ולא בירך יצא:

טור בשם אבי העזרי

ב"י לפי מ"ש הר"ן שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר עכשיו מדרבנן דלא כמ"ש הטור בשם אבי העזרי

טור בשם הרא"ש וכ"פ שאר פוסקים לדעת ר"ת בתוספות מנחות ס"ו

שם בשם בה"ג וכ"כ התוספות בשמו ושם במנחות ס"ו

תרומת הדשן

שם סי' ס'

שם

אבודרהם

שם בת"ה דיש לאחר הבדלה היותר שנוכל

מימרא דרבינא מנחות ס"ח ועיין ביורה דעה סימן רנ"ג: