דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס - שולחן ערוך אורח חיים סימן תע״ג

שהחיינו. ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל י"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות מברך כל שבעה:

ואח"כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג כיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל עסי' רצ"ט ס"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין עד אחר הסעוד' דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לו' שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס אחד דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' היא כדאי' בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש: ואם שכח להבדיל עד אחר ב"ה או' הלל והבדלה על הכוס א' דהא א"א בע"א כמ"ש סי' רצ"ד ס"ג:

ואין ליטול ידיו כו'. דאי הוי נוטלים קודם קידוש הוי משמע שעושין כב"ש דס"ל קידוש צריך נטילה אבל בכל השנ' נראה כנוטל לסעודה ואף על גב דהכא ג"כ טבילה שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ לא יעל' ע"ד הבריות שנוטל לטיבול ויסברו שנוטל לקידוש עכ"ל ד"מ בשם מהרי"ל משמע דס"ל דאסור ליטול עצמו קודם קידוש (ועסי' ער"א סי"ב), ומ"מ לא ידעתי היכן מצינו שב"ש ס"ל קידוש צריך נטילה רק בברכות פ"ח פליגי ב"ש ס"ל נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה ס"ל מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים והטעם מפרש בגמ' משום טומאה וטהרה לב"ה משום הפסק בין נטיל' להמוצי' לכן נ"ל דס"ל כב"ה ודוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוס' פ' ע"פ אבל קידוש לא הוי הפסק אבל בפסח דהוי הפסק גדול לכן נוטלין סמוך לסעודה, וכ"ע מודו בזה: ורש"ל כ' דיטול מים קוד' קידוש ויטול ידיו ולא יטול אח"כ לטיבול והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול ול"נ כמ"ש רש"ל דהא בכל השנה אין אנו נוטלין ידים לטיבול א"כ מיחזי כסתרי אהדדי ועבב"י סי' קנ"ח:

וכרפס. כ' מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ע"כ, ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ואפשר דס"ל שע"י הבשר הם משביחין כמש"ש ולפי מש"ש בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל אבל כשנאכלין חיין אף ע"פ שטובים יותר מבושלים מ"מ מברך כשהן חיין בפה"א א"כ א"ש, ומ"מ דעתי חוכך בזה למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא ה"ל ליקח ירק אחר ואפשר ששאר ירקות אין מצוים כ"כ בימי הפסח א"נ משום דבגמרא נזכר ירק ושאר דברים נקראו לפת והירק שלנו אין נאכל כמו שהוא חי אא"כ כבוש וזה אינו מצוי בפסח ובטור וגמ' אי' שגם על מרור מברך בפה"א וצ"ל דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך עס"ה:

מי מלח. כתו' בהג"מנ דאם חל בשב' יעש' המי מלח מע"ש אבל בסי' שכ"א ס"ב אי' דכל מה שצריך לאותו סעוד' מות' לעשותו בשבת ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה:

למעלה מן הכל. פי' סמוך לו:

זרוע. כ' הר"ן דעצם בלא בשר לא מקרי תבשיל לכן יראה שיהא מעט בשר סרוך עליו (ד"מ):

על הגחלים. דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ויש טורח לחזור אחריו, (ב"י הג"מ) ואסור לאוכל' דאין אוכלין צלי בלילי פסחים ולכן אסור לצלותה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו ונ"ל דאם שכח לצלות' עד הליל' יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית בי"ט הראשון ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובים וכ"כ הב"ח ושל"ה ואם אינו רוצ' לאכול הביצה עד ליל ב' אסור ג"כ לצלות' ליל ראשון (ד"מ מהרי"ו) עסי' תק"ג:

חזרת. לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך:

עולשין. קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ):

תמכ'. קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל':

לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו:

בין לחים. משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ':

לא כבושים. פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש בי"ד סי' ו' ס"ב ועבח"מ סי' צ"ה וס"ס קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי:

או שאר ירק מר. כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות:

מעט חומץ. ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עסי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת:

הדומין לתבן. שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים:

פחות מכזית. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה:

ומברך בפה"א. קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע:

ויבצענה לשתים. דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה:

ויתן חציה. פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח):

תחת המפה. ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים:

ויגביה הקערה. וא"צ להסיר התבשילין (טור):

הא לחמא. לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד:

ויצוה להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:

וישאלו. ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל):

מוזגין וכו'. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' דאינו אלא היכר מפני התינוקות רק יאמר אנו מטבילין (טור), כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם (של"ה), כשיאמר פסח לא יגביה הבשר, צ"ל ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה, וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פי' ע"פ (ב"ח רש"ל של"ה):

באצבעו. נוהגין לזרוק באצבעו ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהג"מנ לזרוק בזרת קטן עכ"ל ד"מ. ובילקוט פ' וארא מביא פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה:

י"ו פעמים. כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך (ד"מ):

יכסה הפת. שלא יראה בושתו כדאי' סי' ער"א ס"ט: כשחל פסח במ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת (ב"ח מהרי"ו) וע' בטור:

ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט:

ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד:

או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א:

ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי טפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילא אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש:

אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר:

נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם:

ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם:

פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל:

מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:

שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או בא' משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ונ"ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך בי"ט שני של גליות מברך כל שבעה מ"א. וכתב הח"י ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לו תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ח"י ע"ש. ואם שכח לו' קידוש בליל' דינו כדלעיל סי' רע"א ס"ח וכ"כ הע"ש ס"ס תפ"ה. ואם שכח לומר ההגדה אין לו תשלומין כלל. דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה ע"ש. ואין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור ועח"י:

בשבת. ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ"ש סי' (רע"ט) [רע"ה] ס"ט. ח"י:

יבדיל. ואם נזכר באמצע הסעוד' שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעוד' אינו מברך בפה"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין אחד הוא ואם שכח להבדיל עד אחר בה"מ אומר הלל והבדלה על כוס א' דהא א"א בענין אחר. מ"א וע"ל סי' רצ"ו:

קידוש. ע' אחרונים בזה. והעיקר כפסק רמ"א כן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול וכן נוהגין:

אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל"ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפ"ך וכ"כ אחרונים ועמ"א:

מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ"ש בסי' שכ"א ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער':

לחגיגה. אפי' חל ע"פ בשבת. וע' בהרא"ש מ"ש בשם מהר"י מאורלינש ומהר"י מקורבי"ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה:

ויסדר. סדר הקער' של האר"י מועתק מס' עץ החיים וז"ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת"ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת"ת מכריע בין חסד לגבורה ואח"כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח"כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח"כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח"כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י"ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז"ל עכ"ל:

זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד"מ:

צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט"ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי"ו ועמ"א:

חזרת. הוא לאטי"ך עולשין הוא קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי"ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל"א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי"ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ"ל ע"ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי"פ שלטי"ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח"י:

בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי"ו ועיין ט"ז:

לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ"ש סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז"ל כמש"ל סי' תע"ב ס"י:

ירק מר. אף שא"א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י:

חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמש"ל סי' שכ"א סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח"י:

לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י:

נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט"ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר ג"כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ"כ המ"א סי' קנ"ח ע"ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח"י:

פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט"ז ומ"א ח"י:

לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש"ל. ועח"י סי' תע"ב ס"ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן:

הקערה. עם כל מה שעליה וא"צ להסיר התבשילין. טור:

הא לחמא. וי"א הא כלחמא עמ"א. וכתב מהרש"ל סי' פ"ח לאומרו בקול רם:

להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ"א:

וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי"ל:

מה נשתנה. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' אלא אנו מטבילין דאינו חיוב אלא משום היכרא טור. כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' עד שהקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו. וכשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול וְנֶאֱמַר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים שעברה. ב"ח רש"ל של"ה:

למרור. אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו דהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סי' קצ"ג:

באצבעו. כתב בהג"ה מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת והמ"א כתב דיש לזרוק בקמיצ' שהוא אצל הקטנה דבקמיצה הכה הקב"ה למצרים. ובד"מ כתב דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר. ח"י:

בידו. בנוסח הברכה אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים דאין חגיגה דוחה שבת ובליל ב' להיפך ע"ש. ובפסח מעובין סי' רס"ח כתב שיש לומר הכל בנוסח א' מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת אחרונים כמהרי"ו וכ"כ הב"ח. באמירת הלל אין לישב מוטה אלא באימה וביראה של"ה. כתב לבוש אין נוהגין לברך על הלל כיון שמחלקים חציו קודם הסעודה וחציו לאחר הסעודה. סומא חייב בקריאת ההגדה וכשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא אומר מצה שאנו אוכלים וכו' עח"י ס"ק ל"ט:

ס"א ומברך. כמ"ש בערובין מ' ב' ועבה"ג: ואם חל בשבת. עתוס' בע"פ ק"ו א' ד"ה זוכרהו כו': ואם חל. שם ק"ג א': ואם שכח. דהבדלה טעונה כוס כמ"ש שם ובפ"ה דברכות והמברך צריך שיטעום כמ"ש בפ' ע"פ ובפ"ח דברכות וכיון שהתחיל ההגדה אסור לשתות כמ"ש בין הכוסות כו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות והר"ן דלא כרז"ה שם ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי: ואין כו' ואם. עתוס' דחגיגה י"ח ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש ואין לברך כו': ובע"ה. וכן דייק לישנא במתני' מזגו לו כוס ראשון וכן בכולם:

ס"ב ואינו. עסי' תע"ד מש"ש:

ס"ג ומ"מ. ירושלמי שם למה בשביל שלא ישתכר כבר משוכר הוא מה בין יין שבתוך המזון מה בין יין שלאחר המזון יין שלאחר המזון משכר שבתוך המזון אינו משכר ומדלא פריך משל קודם המזון ש"מ דקודם נמי משכר אלא שאין דרך לשתות הרבה קודם אכילה:

ס"ד מביאין לפני בע"ה. שם קט"ו ב' והלכתא כר"ה: קערה. עתוס' שם ד"ה למה: שלשה. כמ"ש בברכות ל"ט ב' ושבת קט"ז ב' הכל מודים בפסח כו' ובפ' ע"פ מה עני דרכו בפרוסה כו' וצריך עוד ב' שלימות ללחם משנה כמ"ש שם ושם הכל מודים בשבת כו' וה"ה לי"ט דבי"ט לא היה ג"כ יורד מן כמ"ש הרי"ף בפ' ע"פ וכן אמרינן בריש י"ט ב' ב' והיה ביום הששי כו' חול מכין לשבת חול מכין לי"ט כו' ועסי' תקכ"ט ס"א והוא דעת הרא"ש סוף פסחים וסה"פ ומרדכי אבל דעת הרי"ף פ' ע"פ והרמב"ם בפ"ח מה' חמץ ומצה דא"צ אלא ב' מצות וכ"ד המ"מ והרבה גאונים וכ"ד רמ"מ וכ"מ לישנא דמתניתין הביאו לפניו מצה כו' וכן מ"ש לחם עוני משמע כן דאל"כ אין זה דרך עניות כיון שי"ל ב' מצות וגם י"ל חצי מצה אלא כנ"ל ומברך המוציא וא"מ על הפרוסה ובוצע שתיהן ולא הוי כעושה מצות חבילות כיון דברכות הוא כמ"ש תוס' שם ד"ה הכל. ואינן נקראין חבילות כו' ע"ש וכ"ד הרשב"א בתשובה וכן עיקר: מצה ומרור כו'. מתני' שם: וכרפס או כו'. שם הביאו לפניו מטבל נו' וכ' הר"ן בשאין שם ירקות אחרים וכמ"ש בגמרא שם ועמ"א: וחומץ או. מתני' שם מטבל בחזרת ועתוס' שם ד"ה מטבל כו': ושני. מתני' שם: אחד זכר. גמ' שם: ונהגו כו'. והבשר נהגו כו'. כרבינא שם וכת' הר"ן דפליג אכולם וע' בר"ן ושם קי"ו ב' בשר זה כו' ונוהגין ביצה במקום בישולא וכ' הכל בו בשם ירושלמי שנהגו בזרוע וביצה ועב"י: ויסדר כו'. כמ"ש בפ"ג דיומא ל"ב ב' ועתוס' שם ד"ה עבורי ומפר"ת כו': ונהגו כו' והביצה. כפיר"ח בתוס' שם ד"ה שני וכסתם מתני' דאלו דברים דא כבן תימא וכ"פ הרמב"ם: על הגחלים. כמ"ש שם ע"ה א' חתכו כו' ובע"א א"א דצריך שפוד של רימון: וה"ה צלויה. כבן תימא דסתם מתני' דע"פ כוותיה כמ"ש בפ"ו שם וכמ"ס תוס' שם ושם:

ס"ה אבל לא. מדלא תני אלא קלח: ואם אין. כמ"ש שם והא חזרת תנן ש"מ שקפיד על הסדר: ואם אין. כרב הונא שם שפסק כאחרים: וחרוסת כו' ואח"כ. שם קט"ז א' הלכך צריך כו': אדום זכר. ירושלמי שם: ועושין. כמ"ש שם זכר לתפוק ופי' הגאונים ע"ש שנמשלו ישראל לתפוח זה"ה לשאר כו': ונותנין עליו כו'. שם תבלין כו':

ס"ו נוטל ידיו. שם קט"ו א' ב': ולא יברך. עתוס' שם ד"ה כל כו' ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ד דהעיקר שיברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה ע"ש: ויקח. מתני' מטבל בחזרת כו' כנ"ל: פחות מכזית. כיון דאינו נוטל אלא להכירא ומברכין על פחות מכזית כמ"ש תוס' בפ"ב דסוכה בשם הירושלמי וכמ"ש ברפ"ו דברכות ולא יטול כזית ועט"ז: ומברך. גמ' שם: ואינו מברך אחריו. ר"ל אפי' אכל כזית וכנ"ל והוא ממש"ש קט"ו א' מעיקרא כו' בלא ברכה אלמא שברכה ראשונה פוטרתו וע' רשב"ם קי"ד ב' ד"ה פשיטא כו' וע' תוס' קט"ו א' ד"ה והדר כו' דפליג על רשב"ם והר"י טוב עלם אבל הרא"ש שם מפרש כרשב"ם וקושית תוס' ממש"ש ב' דאגדתא והלילא הוה הפסק דוקא לענין נט"י אבל לא לענין ברכה דאף חבירים שעקרו לא הוה הפסק כשהניחו מקצת חבירים ועתוס' ק"ב א' ד"ה ועקרו כו' וכת' בסדר הפסח דנ"מ לאלו הפי' לענין ברכה אחרונה ועתוס' ק' ב' סד"ה ידי יין כו'. ונראה דאזלי לשיטתייהו ובפלוגתא דסי' תע"ד וע' רא"ש שם סכ"ד ול"נ לי כו' דשאני בהמ"ז דהוי כו' אבל אם עמד כו' ועתוס' ק"ג ב' ד"ה רב. וא"ת כו' ולמאי דפרישית כו' וע' ר"ן וכ"כ ט"ז. ולפיכך פסק הש"ע יפה הוא לשיטתו אבל לדעת הר"ב שם גם כאן צריך לברך: ויקח מצה. כנ"ל מה עני כו' ואמר האמצעית כמ"ש בברכות ושבת שם פרוסה בתוך השלימה ועמש"ל בס"ד: ויתן חציה. ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה: ויגביה. כמ"ש מצה צריך להגביה וע' הג"מ סוף ה' חו"מ ע"ש: ויאמר בלשון כו'. כמ"ש והגדת כו': ואז יצוה. שם למה עוקרין כו' ועתוס' שם ד"ה למה כו':

ס"ז מיד. ר"ל אחר עקירת הקערה תיכף כדי שישאל וכמש"ש וכאן הבן שואל כו' וכמש"ו: אם אין. גמ' שם: וכשהבן. שם קט"ו קט"ז פטרתן כו': וכשמתחיל כו'. עתוס' קי"ד א' ד"ה הביאו כו': וכשיגיע ללפיכך. מדרש ש"ט ואמר שם כדי לומר שירה על היין כמ"ש בערכין י"א א' והלל היא השירה כמ"ש שם יו"ד ב' ובפ"ד דר"ה ובפ"א דמגילה: ונוהגין לזרוק. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ מנין לד' כוסות כו' ורבנן אמרי כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את כו' ע"ש: באצבעו. ע"ש אצבע אלהים היא: הכל י"ו פעמים. עמ"א: ויהיה הפת כו'. כמ"ש שם שעונין עליו דברים: ואז כו'. כמש"ש ק"ב ואם הביא כו' וכ' הרא"ש שם בשם הירושלמי מפני בושתו שהוא מוקדם בפסוק ומוקדם לברכה:

משנה פסחים קי"ד

כן משמע דף ק"ג גבי יקנה"ג

סא"ח בשם רבו

מסקנא דגמ' דק"ח

טור בסימן תע"ד בשם רב שרירא ורב האי ורא"ש והר"י

משנה קי"ז

כל בו בשם ר' יהונתן

טור בסי' תע"ט בשם התוס' והרא"ש

שם בגמרא קי"ד

טור

משנה שם ל"ט

הגהות מיימוני בשם ר"ת וסמ"ג

שם בגמרא

שם במשנה

שם בגמ'

הגהת מיימוני

ציינתיו סימן קכ"ח סעיף ז'

שם בגמרא קי"א

הרא"ש שם ר"י וש"פ ותשובת מהרי"ל כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דפוסקים בברכה אחרונה

הרא"ש והמרדכי וש"פ

טור והרוקח

הרא"ש בתשובה וש"פ

שם בג' קט"ו וכ"כ התוספות ורשב"ם שם

משנה וברייתא שם קי"ו

טור מהא דלחם עוני כו' קט"ו

שם קי"א

טור בשם מנהג אשכנז וש"פ