שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תס״ח

מחצות ולמעלה. שהוא זמן שחיטת הפסח עסי' תנ"ח מ"ש ואף על גב דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין שהי' אסור בכל מקומות וצריך מנין אחר להתירו משא"כ בגילוי שמתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש נחשים וכן כל כיוצא בזה (הרא"ם ה' חמץ) עמ"ש סי' ט' ס"ה:

משמתין אותו. וגם אינו רואה מאותה מלאכה סי' ברכה עסי' רנ"א ס"א:

מלאכה גמורה. וכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ כ"מ בגמ' ובפוסקים:

מקום שנהגו כו'. הרא"ם בסמ"ג ק' ממ"נ אי בטועין בו שסבורין שהוא אסור הא קיי"ל דמותר להקל להם ואי ביודעין שמותר ונוהגין בו איסור אפי' בשאר ימות השנ' נמי אסור דהוי כמו נדר וכמ"ש בי"ד סי' רי"ד וצ"ל דמיירי ביודעים שמותר ונ"מ לאותן שבאין לשם ממקומות אחרים צריכים לנהוג חומרי מקום שהלך לשם עכ"ל ול"נ דמנהג שנהגו מחמת גדר כגון הכא בניהם אין רשאין לשנות מנהג' אבל אם נהגו בשאר ימות השנ' שלא לעשות מלאכ' רשאי' בניהם לעשות מנהגם ועיין פ"ד דפסחי' ובתוס' דף נ"א ע"א:

אין עושין. ובליל' מותר עד הנץ החמה (גמ' וע' תוס' דף ב'):

ולדידן כו'. כ' הלבוש אפשר שבמקומו היו נוהגין כן אבל בשאר מקומות שעברתי ראיתי שעושין מלאכ' גמורה:

מפני המחלוקת. דמלאכ' א"א לעשו' בצנע' כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור (תו' ור"ן):

עושה הוא במדבר. כשדעתו לחזור (מ"מ) ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי (הר"ן):

שיצא משם. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם כדאי' פ"ק דחולין וכ"כ הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד בי"ד ודברי הש"ך שם צ"ע:

וחומרי מקו' שהלך לשם. אף על פי שדעתו לחזור מפני המחלוקת:

ואעפ"כ לא יתראה כו'. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם לא יתראה כו':

והוא שלא יתראה כו'. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכיל' ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר כמש"ל וכ"מ במ"מ ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו עמ"ש סוף סי' תצ"ו ובי"ד ס"ס פ"ג ובתשו' הרשב"א סי' של"ז ובתשו' ר"ל חביב: כתוב במהרי"ל הבחורי' האוכלים במגנצ"א מבדיקות הקולות שמקילין שם אין לחוש דכ' במרדכי דאין אנו בקיאים בחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ושוב אמר דאיתא בתוספות פ"ק דפסחים דף י"ד בירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור מלאכה בע"פ כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו שם איסור, ומכאן נהג שלא פאנצ"ן של בני ריינו"ס בביתו משום שמתקבצין שם בחורים ממקומות אחרים, וצ"ע מ"ש מבדיקות דלעיל ושמא משום דאיסור חלב דאוריי' וכרת החמיר עכ"ל ול"נ דבשלמא בדיקה מיקרי צינעה דמנא ידעי הבחורים מה אירע בבדיקת הבהמה רק הבודק יודע אבל הפאנצי"ן ניכרים ונראים שנוהגין בהם איסור במקומות אחרי' ע"כ אין אנו רשאין להתירן בפניהם דומיא דירושלים שהיו נוהגין איסור מלאכה שהוא מילי דפרהסיא: ומ"ש להתיר לבחורים לאכול מבדיקות כו' משמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים, ומ"מ צ"ע למה כ' דאין אנו בקיאין וכו' ועוד דאם אין אנו בקיאין יש לנו להחמיר, ואפשר דקאמר שאין למחו' בידם משום שאין אנו בקיאין ומספק אין למחו' וצ"ע גדול בזה דהרב' חילוקים יש בין מדינ' למדינ' בענין הבדיקות וא"כ היה צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם וכ"מ בי"ד סי' ס"ד ס"ט וסי"ד: ובמרדכי ריש יבמו' כתוב בני מגנצ"א כשבאין לגרמיז"א צריכין בני גרמיז"א להודיע במקצ' דברים שנוהגין בהם קולות ואז כשמודיעין להם אם דעת' נוטה אחריה' מותר לנהוג באותן קולות אף על פי שאסורי' במקומן כדאמרי' פ' כירה ר' אבא במקומו של ריב"ל היה מטלטל שרג' וכ' מהרמ"ט ובמרדכי אחר מסיק וז"ל וצ"ע בפ' מקום שנהגו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ועוד דהא ר' אבא ס"ל להתירה כר"ש ובמקומות של ר"י היה מחמיר עכ"ל ול"נ דלק"מ דמרדכי נמי ה"ק אם נרא' לו ע"פ הדין שהו' מותר מותר לאכול אך קושיא הראשונ' במקומו' עומדת ואפשר שמפני זה כ' מהרי"ל שאין אנו בקיאין:

והספרים. אפי' ע"י עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מט"מ) ונ"ל הטעם משום שמטה ראשו ומסייע קצת (עס"א) וב"ח כ' בשם רש"ל להתיר ע"י עכו"ם וע"י ישראל אפי' בחנ' אסור ובלבוש בי"ד סי' שצ"ט משמע דנהגו איסור אפי' ע"י עכו"ם ופשוט דישראל אסור לספר לעכו"ם וכ' מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול הצפרני' עסי' תקל"ב:

שלא יפסידו הבצים. משמע דלהושיב בתחלה אסור עבב"י:

שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:

משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' רש"ל והמזרחי דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר:

וכ"ה המנהג. ז"ל רש"ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל. וכ' במהרי"ל אפי' ליטול צפרנים אסור בע"פ אחר חצות וטעם איסור מלאכ' בע"פ משום דכל יחיד שמביא קרבן הוי אותו יום לו לי"ט ואסור במלאכ' ובע"פ אחר חצות חייבי' בשחיטת פסח ואף שאין לנו קרבן פסח האיסו' במקומו עומד:

ולדידן מקום שנהגו כו'. כתב בלבוש ובמקומות הרבה ראיתי נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה:

החייטין כו'. אלו הג' קילי משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד:

דהיינו לתקן מקום כו'. ולפ"ז אין מושיבין אות' על בצים לגדל אפרוחי' בי"ד כל היום אא"כ בענין הנזכר בסעיף שאח"ז אבל לרש"י אפי' לזה מותר בי"ד:

ואם נתרבה כו'. כ' ב"י ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה ותימא עליו דבסוף ה' י"ט לענין יום י"ד לא זכרו אבל בפ"ח מי"ט לענין ח"ה זכרו גם רבא בגמרא זכרו לענין ח"ה:

שלא להקיז כו'. גזירה משום ערב שבועות ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח ומשמע בכל בו דבעי"ט אחרון של פסח אין חשש והך שלא להקיז ה"ה מה שקורין קע"פ שטעלין כ"כ מהרי"ו: א"א מזמור לתודה בע"פ והטעם שתודה זמנה יום ולילה עד חצות ובזה א"א לפי שיש בלחמי תודה חמץ ולא יהיה נאכל בשיעורו והוי מביא קדשי' לבית הפסול וכ"ש בת"ה שאין לאומרו והקשה בלבוש א"כ משנה דהתודה ואיל נזיר נמי לא לימא. ול"ק דמשנ' אינו אלא לזכרון בעלמא משא"כ במזמור לתודה שהיא במקום הקרבת תודה:

עכו"ם. ונהגו להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות אבל ע"י ישראל אסור וכ"ש שלא יספר ישראל לעכו"ם. וכת' מהרי"ו ומהרי"ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות. וא"ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות עיין מ"א ס"ק י"ג ועח"י. דין אבל שחל לו ע"פ תוך למ"ד ע' בי"ד סי' שצ"ט. וכתב המ"א דכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ. לא יתנו הנשים בגדים לכובס אחר חצות. (עט"ז):

להשתכר. ופועל שאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה להשתכר. כנה"ג:

לעצמו. אבל לאחרים אפי' בחנם אסור לבוש. (ע"ס רנ"א):

שלא. ובלילה מותר עד הנץ החמה:

מקום. והלבוש כתב שלא ראה נוהגין איסור ע"ש:

ההולך. ע' ח"י שהאריך בזה. (ואפי' בצנעה אסור) ומבואר שם דאם באיזה מקום נהגו איסור בדבר הפא"נצין ונתגרשו אותו הקהל ובאו בני אדם אחרים ונתיישבו שם שמנהגם לאכול הפא"נצין במדינתם. אין מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ונסתלק מעשה ראשון עיין שם. ועיין מ"א ס"ס תצ"ג:

במדבר. כשדעתו לחזור. ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ן מ"א:

שיצא. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם ש"ס עח"י וביד אהרן:

שהלך. אע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת:

יתראה. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם אל יתראה כו':

יתראה. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר. ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו וע"ס תצ"ו (ובי"ד ססי' פ"ג ות' רשב"א ומהר"ל חביב ז"ל ובמהרי"ל כתב הואיל דתו' פסחים י"ד כתבו דבירושלים מסתברא לנהוג איסור מלאכה בערב פסח שמתקבצים שם ממקומות המחמירים נהג שלא לאכול בביתו רייניסי פא"נצין. עמ"א שדחה ראיה שלו ומה שכתב המרדכי דבני גרמייזא צריכים להודיע לבני מגנצא בדברים שנהגו להקל עיין שם. ועיין בחבורי (מנהג מדינה) כי שם יבוא איש איש על מקומו). ועיין מ"א באורך:

החייטים. ויש פוסקים שגם הרצענין בכלל הג' אומנות. (משום דאשכחן היתר לזה בחש"מ). ח"י ע"ש:

לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הביצים אסור כך כתב הט"ז והמ"א אא"כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה. אכן לדעת רש"י מותר לכתחלה להושיב על הביצים בי"ד ע"ש וע' בתי"ט ס"פ מקום שנהגו וכן כתב הלבוש דמותר להושיב על הביצים לכתחלה. וע' בטור וב"י דכל הני דשרי שרי כל היום אפילו אחר חצות וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד וע"ס תקל"ו:

לאשפה. עסי' תקל"ה ס"ג וצ"ל די"ד קיל מחה"מ עיין ח"י:

להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפיק זיקא דשמיה טבוח ואי לא דקבילו ישראל אורייתא הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות. שרעפ"פין שאנו קורין קע"פ זעצי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבא מפני שהוא יום הדין. ובערב י"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע מט"מ. ובלילה שלפני י"ט נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבה מ"א. וכתב הח"י ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר עם קע"פ זעצי"ן מה שא"כ בשאר עי"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות ע"ש. אין אומרים מזמור לתודה בער"פ ולא בחה"מ של פסח ומשנה דהתודה אומרים שאינו אלא לזכרון בעלמא ט"ז. וע"ל ס"ס נ"א בהג"ה:

ס"א העושה כו'. עתוס' נ' א' ד"ה מקום כו' ונראה דאף כו' וראיה ממש"ש ק"ח א' נימא כו' ועתוס' שם ד"ה נימא כו' ועתוס' דע"א ה' ב' ד"ה והתנן: ואפי'. כמו בח"ה ועסי' תקמ"ב ס"א וכמ"ש למטה: ויש מי שאוסר כו' כמו בח"ה כמ"ש במ"ק י"ב א' ומ' בפ"ד דפסחים ובמ"ק י"ג א' דע"פ שוה לחה"מ רק באותן דברים שחלקו חכמים ואע"ג שע"פ אין אסור רק מדרבנן כמ"ש בר"ש פסחים ב' ב' מ"מ גם בדרבנן אסור אמירה לעו"ג כמ"ש עו"ג שבא לכבות כו' ואף אם עשה מעצמו אסור כמ"ש עו"ג שהביא חלילין כו' ואמרו הבא מחוץ לתחום כו' ועוד דגם ח"ה י"א שהוא מדרבנן: ויש כו'. כמ"ש בב"מ צ' א' איבעיא להו כו'. משמע דבאוסור דרבנן פשיטא להו דמותר ואף דבשבת אסור אף במידי דרבנן כנ"ל שאני שבת דעיקרו מדאורייתא כמ"ש תוס' בהרבה מקומות ומח"ה אין ראיה כמ"ש תוס' שם ד"ה אבל כו'. ולסברא ראשונה י"ל דה"ה בע"פ דג"כ בכלל מועד הוא ועוד י"ל דבכל איסור מלאכה גזרו אטו שבת:

ס"ד ההולך כו'. הכל לשון הרמב"ם ועתוס' שם נ"א א" ד"ה רבה כו' וס"ל להרמב"ם דסוגיא דחולין אידחי מקמי סוגיא דפסחים ומתני' באין דעתו לחזור ומה שאכל ר"ז מוגרמת משום דפליג על רב יוסף כמש"ש א"ל מאן אמרה כו' ועתוס' שם ד"ה יוסף כו'. אבל למסקנא דפסחים צ"ל כמ"ש בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם כל חומרא שמחמת טעות א"צ לנהוג כחומרי המקום ור"ז סבר דבטעות הוא כמ"ש שם כנ"ל וז"ש ההולך כו' וכן מי כו' מ' דבתחלה מיירי באין דעתו לחזור ועיין רשב"א סי' שנ"ז ושיטת' בזה: לא יעשה. שם נ"ב א' וס"ל דאין דעתו לחזור הוה דלא כתוס' שם: וההולך כו' ונותנים כו'. מתני' שם: ואעפ"כ כו' לעולם. שם נ"א ב' וכתי' דרבא משא"כ במתראה בפניהם ופי' הוא דמתני' ה"ק לעולם אל ישנה כו' שר"ל שאל יתראה בפניהם כו' וז"ש ואעפ"כ כו' לעולם כו': וכן מי. שם נ"א א': והוא. שם כיון דחזינהו כסייה ואף ע"ג שהקפיד אביי היינו משום כיון דבצנעה הוא וכבר מצאוהו אוכל ליכא משום מחלוקת בין ת"ח שת"ח יודעין שבדין היה עושה וע"ש בר"ן. ושיטת התוס' שם ובחולין לתי' הראשון והרא"ש בפ"ד דפסחים דמתני' לצדדין קתני והכל אחר מקום שדעתו להשתקע בין לחומרא כמו במתני' בין לקולא כמו בהני תרי עובדא ואעפ"כ אל ישנה בפניהם אף להחמיר כמ"ש במתני' דוקא משום דאמרי כמה כו' הלא"ה צריך לעשות כמותן כיון דליכא אוסורא דאורייתא ועתוס' שם נ"ב א' ד"ה ממקום כו' וההיא דביישוב אסור כו' בדעתו לחזור דאי באין דעתו לחזור כיון שהגיע ליישוב אף במדבר אסור דהכל אחר המקום שדעתו להשתקע ואפילו יצא משם כנ"ל בשלמא להרמב"ם דאפילו אין דעתו לחזור העיקר אחר מקום יציאתו רק שנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם מפני המחלוקת ועתוס' שם הטעם דמלאכה א"א בצנעה. וההיא דחולין בעובדא דרמי בר תמרי צ"ל דאין דעתו לחזור הוה דאל"כ ל"ל לומר חוץ לתחום אפי' בתוך העיר בצנעה מותר כמעשה דרבה בב"ח וצ"ל אפי' אין דעתו לחזור לא נקבע כמותם עד הגיעו ליישוב תוך התחום וז"ש בס' תצו ס"ג בני א"י כו' וכשיטת התוס' כנ"ל וכ"ז שלא מההיא דחולין. אבל אם: כנ"ל שהכל אחר המקום שרוצה להשתקע. וכל כו'. מההיא דחולין כנ"ל:

ס"ה אפי' כו'. לשון הרמב"ם וס"ל דמתני' במקום שנהגו לעשות מיירי ומפ' דחכמים מקילין מר"מ ולהתיר פליגי ולא לאיסור וכ"כ הראב"ד שם מדל"ק וחכ"א אין עושין אלא ג' אומניות כו' וכמ"ש שם בגמרא ת"ש רמ"א כו' ועושין כו' ור"ל עושין כו' כל הנ"ל שגומרין דוקא במקום שנהגו לעשות וז"ש מקום שנהגו אין כו' ודוקא לצורך המועד כמ"ש בגמ' שם ועיין לח"מ וכן הג' אומניות דוקא לצורך המועד כמ"ש במ"ק י"ג א'. ופסק כרבנן ול"פ רבנן אר"מ אלא בג' אומניות: ויש מקילין. שמפ' מתני' במקום שנהגו שלא לעשות ובגמ' ועושין כו' ר"ל אפילו שלא לצורך המועד וז"ש בגמ' מקום שנהגו אין כו' לצורך המועד כו' שני הוכחות דשלא לצורך המועד לא דלהרמב"ם לא שייך מ"ש מקום שנהגו אין להפשיטו' האיבעיא: שלש' כו'. ודוקא לצורך המועד ולא היה צריך לכתוב לפי לצורך המועד כמ"ש מ"ק י"ג א' וכ"כ הראב"ד שם בהשגות וכ' שכן מוכח מתוספתא וז"ל התוספתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ כו' אף במקום שאמרו שלא לעשות ג' אומניות עושין החייטין כו': ואם התחיל כו'. ור"ל במקום שנהגו שלא לעשות וסמך על ריש וגם עד חצות לא היה צ"ל אלא לאפוקי ממ"ש הרא"ש בשם ר"י דבזה כל היום מותר:

ס"ו דהיינו כו'. מ"מ לגי' הרמב"ם ופי' ושכ"נ מן הערוך:

ס"ז תרנגולת כו'. גי' הרמב"ם שם רישא בחש"מ והקושיא מאם מתה כו' ועסי' תקל"ו ס"ד ור"ל דמ"ש ר' הונא תוך ג' למרדה קאי ארישא ואחש"מ ואחר ג"י לישיבתה קאי אסיפא ואי"ד והמעיין ברמב"ם יראה שאין כוונתו כן שלא הזכיר כלל תוך ג"י למרדה ומ' שם דגם ברישא ובחש"מ דוקא שישבה ג"י שכ' תרנגולת שישבה כו' כמ"ש כאן וכ' ובמועד אין מושיבין חבל אם ברחה מחזירין אותה למקומה מ' דומיא דרישא אלא נ"ל שלא היה גורס במלתי' דרב הונא תוך שלש' למרדה וכ"מ מהרי"ף שהשמיט מילתיה דרב הונא אלא שפסק כרב אמי והרמב"ם פ' כרב הונא:

ס"ט הזבל כו'. כשיטת הרי"ף דקאי גם אי"ד שלא היה גורס בדברי רבא הא והא בחש"מ והרמב"ם השמיט' ולא כ' אלא גבי חה"מ וב"י תמה עליו והוא פשוט דגריס כגי' שלנו בגמ' ואב"א הא והא בחש"מ כו': ס"יד ונהגו. שבת קכט וכ' ונהגו לאפוקי מהרי"ף שכ' כיון דדשן ביה רבים כו' ועד"מ:

משנה פסחים נ.

שם בגמרא

מרדכי שם

רוקח בסי' ש"י

טור בשם אבי העזרי וכן כתב הרא"ש

משנה שם נ"א

משנה שם) כך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט ומה שאמר וכן מי שדעתיו לחזו' הוא כלל לכל הענינים ולמדו הרמב"ם שם ממעשה דרבה בר בר חנה שם כמו שהביא ה"ה (ועיין בכה"ג ח"א)

שם נ"א

משנה שם כ"ה

הרא"ש. שם

שם משנה וכחכמים

טור בשם הרמב"ם בסוף הלכות י"ט

משנה שם וכפירוש הרמב"ם בסוף הל' י"ט לפי גרסתו כמבואר בב"י בסי' תקל"ו

שם ברמב"ם לפי פירושו שם ובג' וכמ"ש הב"י

משנה שם

ברייתא שם וכדמפרשו לה רבא

משנה