דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל - שולחן ערוך אורח חיים סימן תס״ז

או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ:

ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה:

דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב':

מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו: ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה:

אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה:

יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה: וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא: וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר: ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה:

ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים:

וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל:

כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן:

אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה:

ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו:

וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה: ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה: והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן:

אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א:

אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד:

חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט':

אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל:

מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד: כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל: כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד:

לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל:

קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה:

ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל:

העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה:

בנהר. בטור כתב ואין החמץ ניכר בהם משמע דאם החמץ ניכר מותר למכור דהא הקונה יראה ולא יקנה ט"ז ומ"א אבל הר"ן כתב אפי' ניכר החמץ אסור למוכרו לעכו"ם דחיישינן שמא יטחון אותם ואח"כ ימכור לישראל עיין ח"י (דדחה סברת מ"א) דכיון שאין לוקחין קמח משוק א"ל בשעת דחק ליכא למיחש דהא דסי' תנ"ג איירי במצת מצוה דוקא ע"ש ומפרש כוונת הטור דרבותא הוא דאף שאין החמץ ניכר ואינה אלא חששא בעלמא אפ"ה חיישינן מכ"ש בודאי דחיישינן לתקלה:

לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמש"ל ס"ס תמ"ג:

ומודיעו. אבל לא סומכין על הכרזה ש"ג וכשמודיעו אפילו הרבה מותר למכור לישראל. ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל (אין) צריך להודיעו ח"י ע"ש. וט"ז אוסר למכור הרבה אף כשמודיעו דשמא ישכחנו להודיע. ואם מכר קבא קבא מותר מכח ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכלם קודם פסח. ע"ש:

שיכלה. אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט דאולי ימכור לישראל וכ"ה הסכמת המ"א. ומ"מ נ"ל דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו' כמ"ש סי' תמ"ח ס"ד ואז ליכא למיחש למידי ח"י ע"ש. ועיין מ"א שהעלה דהמכירה מעט מעט אסור בשאר איסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו ועיין ח"י:

לישראל. ואם העכו"ם אמר לישראל אפילו מל"ת אחר שמכר לו חטים שחיטים אלו לתותים הם דמי למ"ש בי"ד סי' י"ז דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור מ"א משמע מדבריו דקודם שמכרם כיון שהם בידו נאמן. והח"י הניחה בצ"ע ע"ש וע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן ט':

בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח"י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע"ש ועמ"א:

נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא"ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע"כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש"ע בעינן עכ"פ קרובים להתבקע ועיין ס"ט) וצ"ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח"י:

חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א:

אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר בי"ד סי' ק"י ע"ש משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב"ח ומ"א וח"י ע"ש:

ספיק'. הט"ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י"ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע"ש והסכים עמו הח"י ע"ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט"ז:

מחזקינן. ע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן י' מש"ש:

לסתם. כ' בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש. ואם יש בהם חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג:

בחביות וכו' שעושין וכו'. פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב"ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ"א. וט"ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ"ל היתר גמור לבשל בחה"מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי"ט. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה"ג וח"י:

יבשים. אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג:

וצוקר. כתב א"ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר"ש ז"ל א"פ ששהה הו"ט צוקי"ר והורה למכור לעכו"ם עכ"ל. והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט ציק"ר או מה שאנו קורין קאנדי"ל ציק"ר להשהותו בביתו מ"מ נהגו למכרו לעכו"ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג"ה וציק"ר קאנדי"ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק"ר קאנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק"ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ"ש מיני בלילות צוק"ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח"י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ"מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע"י לתיתא זו. ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי"ר קאנדי"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ"ש: ועיין בשכנה"ג שכתב דגם צוק"ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק"ר שקורין שראפי' או לאט וארי"ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא:

זפרי"ן. וכתב במ"א וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה בכרכום ע"ש וע"ל סי' תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח:

תערובתן. קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג"כ שרי. ובצוקר ג"כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק"ר בה"מ וכה"ג יש להקל כמ"ש בס"ק ט"ו ע"ש מיהו בדבש כתב בד"מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ"ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע"ש ועיין ח"י:

הכל. הכיסוי והכף וגם הכלים שנשתמשו בהם וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהם מאותו תבשיל או השתמשו עם אותן כלים הכל אסור וכן נוהגים אע"ג דאיכא תרי משהו אחרונים ודלא כט"ז כמש"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' ע"ש. וכתב הח"י מדלא כתב הרב כאן שורפין הכל כמ"ש בסעיף י' ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש כדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה א"כ די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ע"ש ועיין ט"ז ס"ס זה ובס"ק ט"ו וכתב הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאל"כ אין לאסור כלל וכ"כ הט"ז:

להשהות'. משום דהוי ספק י"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה. וכ"ש לענין נטל"פ דאנו מחמירין בפסח כמ"ש סי' תמ"ז מותר להשהותו בי"ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמש"ל בסי' תמ"ו ס"ק ד':

וכן נוהגין. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ"ט בצונן ע"ש והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שע"י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא"ז ושכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל עיין מ"א וט"ז. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ. א"כ כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה"מ ע"ש:

הית'. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ"א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ"א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ס"ס. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ"פ הט"ז בס"ק י"ד ע"ש ועיין פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"א. ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט"ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י"ז וסי' י"ט. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל וכתב המ"א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ"ש ועיין סעיף קטן כ"ה במ"א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע"ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס"ק למ"ד:

נטילה. אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה:

מלגו. סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ"ז סעיף ג' בהג"ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ"ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס"ב אסורה דהא בחמץ בה"פ אוסרין אפי' בצונן. ח"י:

בקועה. מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו"ם באינו בקועה דהוי ס"ס שמא לא נתחמץ ושמא אח"כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע"ש. והח"י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו"ם עיין סעיף קטן י"ח:

התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש ס"ק כ"א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח"י: (דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא"י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א"ל. והתיר שארי מצות. (ח"י) [ט"ז] ע"ש):

שאוסר. עמ"ש בס"ק כ':

נפלה. וז"ל ב"י ורי"ו כתב בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ"נ וכאן היה עכ"ל. והקשה המ"א מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוהו בכלי צונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א עכ"ל. וצ"ל דמ"ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש"ל ס"ק כ"א דאל"כ הוי ממקום למקום ודו"ק:

ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ"א:

התרנגולי'. וכ' המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע"ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ"א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא"ז והט"ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש"ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים:

דרבנן. כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וכתב הט"ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב"י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס"ל כרשב"א דס"ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס"ל כהרא"ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ"ע דכבוש הוי כמבושל עכ"ל. וכ"כ ב"ח ורש"ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א:

שנשרה. עיין מ"א ובח"י:

יומא. אבל אם אינו ב"י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב"י כמבו' בסי' תנ"א. ח"י:

הפסח. והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתרא מ"מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה וט"ז כ' לענ"ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע"י כך מתערב ע"ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה בי"ד סי' צ"ב ע"ש) והח"י כתב דאין לאסור בדיעבד אע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע"ש:

שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י"ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע"ל ס"ק כ' וס"ק למ"ד מש"ש ועיין ח"י. כתב הט"ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה ואע"ג שכ' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ"ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ"ש בס"ק ל'. וצ"ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק:

בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת מ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת. (בתשובת צ"צ החמיר בנשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר דיש לדמותו כדין חטה הנמלחה עם תרנגולת וח"י שדא ביה נרגא ע"ש) או ע"י התעסקות בעיס' כמש"ל:

מליחה. פירוש בעוד שהמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אית' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחוהו ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן מ"א וכתב הח"י דבסי' תמ"ז כתבתי דטהור מליח וטמא חפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה. וכ' בשכנה"ג מי שעושה כן ה"ז זריז ונשכר:

כולם. היינו בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ"א:

מחמירים. משום דאנן משערין בכל האסורין במליחה בס' א"כ גם בחמץ אוסר כולו (עיין י"ד סי' ק"ה):

העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילתא דפסיקתא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס'. ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פיעפוע. ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתו' דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס"ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות. ואם נתבשלו בלא קליפה שרי שאינו אלא חומרא לקלפן ומ"מ נ"ל דצריך החתיכה קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת החתיכה אע"ג דנתבשלה עמה. ודוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים ואף שידעינן בוודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזהו מהן נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן דדוק' היכ' דקליפה אינו אלא חומרא בעלמא אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה מ"א ועיין מ"ש בי"ד סי' צ"א ס"ק ז'. ועיין מש"ל בסי' תמ"ז ס"ק ו'. וט"ז כתב מאחר שראינו בדין זה מחלוקת בין קמאי ובתראי דרש"ל בתשובה סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ד בעל שארי' יוסף וכ"ד ב"ח. ובמ"ב חולק לפסוק כהמקילים ומיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפה. ורמ"א בתשובה סי' ק"ח כתב הרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות אחרות עד אחר פסח. ע"כ נלע"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה. דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל רק המקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח. אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר או בחומץ כמבושל כמבואר בי"ד סי' ק"ה וכ"ש אם מונח שם מעת לעת. אז דינו כל מה שמונח בתוך הציר יש לאסור דה"ל כאלו נתבשל בקדיר' אחת וצריך ביעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד סי' ס"ח. ומש"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפ' דימכור הכל לעכו"ם דהיינו מה שאינו בתוך הציר דמה שהוא בתוך הציר אסור למכרו כי הוא חמץ גמור עכ"ל והסכים עמו הח"י ע"ש. ופשוט דכל זה בנתרככה החטה כמש"ל ס"ק י"ח ע"ש. כתב בתשובת צמח צדק סי' למ"ד דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר המליחה בפסח אע"פ שמים מבטלין כח המלח מ"מ אדמחליש ליה בלע קצת ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל אחד מן הדעות שבסעיף זה ע"ש וע' ח"י ס"ק מ"ו. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' צ"א חטה המונחת בחבית כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ע"ש. וכתב המ"א וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה על גביו ה"ל דין מליחה. וכן שמעתי שנמצא חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנן להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם ועמ"א:

מבוקעת. פשוט הוא לדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינ' מבוקעת. ט"ז. ובשכנה"ג כ' מדלא הגיה הר"ב כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה ע"ש. אכן דעת שאר האחרונים אינו כן. ועמ"ש בס"ק י"ח בשם הח"י ובס"ק כ"ד:

פיעפועו. ומיירי בתרנגולת כחושה דאל"כ מפעפע ואסור כולו כמ"ש סי' תמ"ז סעיף א':

מתפשט. דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים עיין ח"י ובמ"א וכתב א"ז ואם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל:

זו בזו. אבל אם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליע' הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה אפי' אינם נוגעות אוסרות הכל מ"א. ומ"מ באינם מבוקעות נ"ל דאין להחמיר ח"י. כתב בשכנה"ג מעשה בא לידי בליל ז' של פסח שנצלו שני תרנגולות ונמצא באחד מהן שעור' שאינה מבוקעת וצויתי שיחתוך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וישליכנו ויאכל השאר ואמרו שכבר נחתכו לחתיכות עם האחרות ואינם יודעין היכן הוא והתרתי הכל ע"ש. ולשיטתו אזיל כמש"ל בסעיף קטן מ'. אכן דעת שאר אחרונים אינו כן כמש"ש. וע' בתשובת חכם צבי סי' ס"ו ובשבות יעקב חלק ב' סי י"ז:

מותר. ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה. והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה. וט"ז הכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב וע"ל ס"ק ל"ו מש"ש. כתב בספר תני' כל עניני פסח לא יעשה ע"י עכו"ם:

ס"א כשם כו'. מדאצטריך רבא לזבוניה: אלא מוכרו. גי' הרמב"ם קבא קבא כי היכי כו' ול"ג לישראל וקאי אמ"ש בתחלה לזבוניה לא"י אבל לישראל כיון שמודיעו מותר בכ"ע כמ"ש בפ"ג דדמאי מתני' ג' ר"י מתיר בודאי כו':

ס"ב דגן זה. דלכך לא שאלו רבא אם נתבקעו. הג"מ וערא"ש שם: מכח ס"ס. כמ"ש בכתובות ט' א': אבל לאכלו. כיון שיש לו מתירין לא מהני ס"ס כמ"ש בריש יו"ט ג' ב' וספיקה אסורה ואם נתערבה כו'. מרדכי ספ"ג דע"א ועי"ד סי' ק"י.

ס"ג חטים כו' אחזוקי כו'. כמ"ש בפ"ג דגיטין המלוה מעות כו' אע"ג דמיתה שכיחא כמש"ש ובסוכה כ"ד א:

ס"ד שנה כו'. דאחזוקי והולכין אחר הרוב וכמ"ש בגיטין שם המביא גט והניחו כו' ושם בגמ' שרוב חולים לחיים:

ס"ה דגן כו'. כמ"ש בפ' כ"ש דאחמיץ במחובר וע"כ בכה"ג:

ס"ו חטים כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל וכמ"ש בגיטין שם המניח פירות כו' אם אבדו כו' ומסקנא שם בגמ' מעל"ע של בדיקה וערש"י שם ד"ה מעל"ע כו':

ס"ז ישראל כו'. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת כמ"ש בפ' כ"ש וכמ"ש רש"י בפ"א גבי העושה ביתו אוצר ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו ולכן מותר להשהות כמ"ש בס"ב. רשב"א:

ס"ח דבש כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל ועוד דאפי' נתערב בה סולת אין איסור כמ"ש הרא"ש על הירושלמי הנ"ל ר"ח כו' ה"ל דבש מזוייף בסולת כו' וחששא רחוקה שמא נתערב מים בדבש: מיהו יש מחמירין. שרגילין לערבבו סולת לתותה ולכך אמר בירושלמי דצריך לבער משום הדבש דלא כהרא"ש וכמ"ש תוס' בפ' כ"ש ובמנחות על חומץ האדומי משום דמחמצין השעורין במים תחלה ומחזקינן איסורא בכה"ג משום שמשתכרין בזיוף כמ"ש בע"א ל"ד ב' ההיא ארבא דמורייסא כו' דלמא איידי דצור אתי דשוו חמרא כו' וע"ש בתוס' ל"ב א' ד"ה מאוצר. אבל אם לא ראהו מושך כו' וכן כאן שמשתכרין בו: ותאנים כו' תלוי כו'. שהתאנים רגילין לערב בהם סולת לתותה. וענבים רגילין לייבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ובמקומות שאין מערבין סולת ומייבשין בשמש מותר ועיין בתוס' דע"א שם ד"ה האי חלא כו' הלכך כו' כי יש מקומות כו' וכן משמע בגמ' האי חלא כו' דמערבי בי כו' ר"ל שרגילין לערב משמע דבמקומות שרגילין דוקא: ולכן נהגו. כמו בענבים כנ"ל: וצוק"ר. שמערבין בו קמח: ובי"ט. אבל בשאר ימים אפילו אותן שאין מערבין אסור משום איחלופי: והמנהג. שמזייפין בסולת להעמיד מראיתו וכן מניחין על השאור לחזור למראיתו: נעגלי"ך. כי שורין אותו במי שעורין: מיהו. דלענין משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד:

ס"ט תבשיל. בפ' כל שעה מ' א' ת"ר אין לותתין כו' אר"ח לא נתבקעו כו' וושמואל אמר כו' וקי"ל בפ"ק דע"א בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן כאן דתערובות משהו הוא דרבנן: או חטים. לאפוקי מרא"ה שאוסר בחטים לד"ה אפילו לא נתבקעו כלל כיון דאית בהו צירי וכ"כ הג"א שם ד"ה וי"א כו' ומביא ראיה מפ' בתרא דע"א ס"ה ב'. ולא היא דמסקנא דכ"ש שחטים קילי משעורים וההיא דע"א אינה ענין לכאן ועוד מביא ראיה מההיא ארבא דטבע בחישתא ולא אצרכוהו שם נתבקעו וכ' הר"ן שאינה ראיה דשם היו בהן מבוקעות וע"ל ס"ב וגם אין לו' דחטים אפי' נתבקעו מותרות דא"כ שימור דלתיתה ל"ל. אבל בתוספתא פ"ג משמע דחילוק בין חטים לשעורין דתניא שם השורה חטים ושעורים במים ונתחמצו אסורות ר' יוסי אומר השורה שעורים במים ונתבקעו אסורות ובחומץ כו' ותניא לה בשם ר' יוסי משום סיפא ובחומץ כו' דאיהו קאמר לה כמ"ש בגמ': התבשיל מותר. דבדרבנן הולכין להקל כמ"ש בפ"ק דע"א ואף ע"ג דעיקרה מדאורייתא כמ"ש בפ ג דאמרינן שאני אומר הואיל וליתא כבא"פ אע"ג דעיקרה מן התורה ר"ן: ואין המנהג כו'. שנוהגין כמר עוקבא ואין אנו בקיאין בשיעור הראוי לביקוע. ועסמ"ג ומרדכי. ול"נ טעם המנהג כמ"ש בס"ב דגן זה כו' והרי"ף ס"ל דאף כה"ג בעינן נתבקעו ובעובדא דארבא כמ"ש הר"ן שהיו שם מבוקעות כנ"ל וכן בתוספתא השורה שעורין כו' כנ"ל:

ס"י תרנגולת כו'. כמ"ש בע"א ס"ה ב' ההיא כריא דחיטי כו'. ובמרדכי פ"ב וכ"כ הרמב"ן שם מהירושלמי פ"ג דערלה על מתני' בגד שצבעו כו' והביאו במלחמות שם ובר"ן בע"א שם ותוס' בע"א שם וז"ל א"ר חגאי כד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מתניתין בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ותנינן נטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה ותנינן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ותנן רשב"ג אומר ימכר כולו לא"י חוץ מדמי יי"נ שבו אר"י בר אחא קשיתיה מאן כדון תמן אין דרך ב"א ליקח יין מן העו"ג ברם הכא דרך ב"א ליקח בגד מן הא"י ולפיכך כל שאין דרך ליקח מן הא"י מותר בכל האיסורין וכן דעת הר"ש בערלה שם ותוס' בזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן וביבמות פ"א בד"ה כולן כו' אלא שהמרדכי הקשה דטפה שסביב החטה היא חמץ וה"ל כמו יין ביין דאינו מותר אלא ביי"נ דרבנן ולא בדאורייתא כמש"ש אבל במלחמות שם כ' דשאר איסורין אף ע"פ שאיסורן ד"ת מ"מ לסתם יינם מדמינן להו דהא מחמירינן בסתם יינם יותר מבכל איסורין שהוא במשהו ואמרינן בפ"ב דפסחים ופ"ב דע"א וכ"ת הא דאורייתא כו' כל דתקין רבנן כו' ודוקא ביי"נ גמור שהוא מאיסורי ע"ג מחמרינן כו' וכ"כ הר"ן בע"א שם אלא שכ' דבפדיון אפילו בסתם יינם דוקא חבית בחבית ולא יין ביין ועיין מ"ש בי"ד סי' קמב: שאינה נמכרת כו'. ר"ל א"צ לומר חוץ מהחמץ כו' וכמ"ש בההוא ארבא דחיטי בפ"ה דע"א שרא רבא לזבונינהו כו' בסתמא מרדכי שם סי' תתי"א בשם הר' יחיאל מפריש ע"ש ועתוס' דחולין צ"ט ד"ה והלכתא כו': ובמדינות אלו כו'. דס"ל דוקא בסתם יינם דרבנן הקילו וכמש"ש ע"ד א' הלכה למעשה כו' ועיין מרדכי ס"ס תתי"א וסי' תתי"ג ואע"ג דבשאר דברים אין מחלקין בין סתם יינם לחמץ וכמ"ש שם ל"ד א' ובפ' כל שעה וכ"ת כו' כל דתקון רבנן כו' כאן גמ' מחלק בהדיא: ואם נמצאת ביום כו'. עמ"א וה"ה בס"ט בתבשיל שנמצאו חיטים ושעורים:

סי"א אם נמצאת כו'. דאם אינה בקועה לד"ה מותר דמסתמא לא היתה במים דמשומרים הם ואם היתה בקמח או בעיסה אינה ממהרת להחמיץ יותר מהעיסה דבקועה אינה חמץ אלא ממהר להחמיץ ממ"ש שם שורין בחומץ כו'. רא"ש שם: יסיר כו'. כמ"ש בפ' כיצד צולין ע"ה ב' יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ כו': ויש מי כו'. עמ"א. ועוד שהמים שבעיסה כו' ולפי מ"ש הרא"ש גבי בית שאור דלישה הוי כחמין הוי כחמין עם רוטב דאוסר בכולה כמו שכ' בחולין צ"ו ב' וק"ח א' ב' וכ"ש במצה אפוייה: ומתירין כו' ואמרינן. כמ"ש בכתובות ע"ה ב': ואם נמצאת דדוקא ממקום למקום אמרינן כאן כו' אבל לא מזמן לזמן כמ"ש שם בעודה בבית אביה דלא אמרינן השתא הוא דנולדו ובנדה ג' ב' המדלה כו' ל"ש אלא כו' אע"ג דממקום למקום פליגי שם חזקיה ור' יוחנן דר"י סבר דבטומאה מחמרינן וע' תוס' שם ד' א' ד"ה ומי. וי"ל דחזקיה סבר דאף בטומאה לא מחזקינן ומ"מ מודה חזקיה לר' מונא כמ"ש שם ועמ"א ס"ק יח: אבל קודם. דמתבטל בס' ואע"ג דלטעם הראשון של הרשב"א דנגעה כאן וכאן יש לאסור אף קודם לפסח אין לחוש לזה כיון דצונן הוא וע' י"ד סי' ק"ה ס"ט בהג"ה ואם אינו יודע כו' וכ"ש כאן ומ"מ כדי נטילה צריך אף קודם הפסח דחשבינן ליה כחם במקום מגעו כנ"ל רק דבספיקו לא מחמרינן:

סי"ב אם מלגו כו'. דלא אמרינן אחר שהסירו התרנגולת נפלה דלא אמרינן מזמן לזמן כנ"ל סעי' י"א: ואם נמצאת כו' אין בו כו'. ז"ל הטור כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהו טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם וכ' ב"י ואע"ג שמדברי הרא"ש בפ' כ"ש בההיא דסי"א שנמצאת חטה בעיסה כ' ואין לחוש שמא היתה החטה במים כו' מ' דאם היתה במים אוסר בצונן התם מיירי בתוך הפסח דבמשהו וכאן איירי קודם הפסח וראיה ממ"ש הטור שבמים צוננין אין החטה נ"ט כו' ואי בתוך הפסח למה ליה נ"ט הא אוסר במשהו וז"ש ואין בו כו' שהמים צוננים דלא כמ"א ובה"ג דלדידהו הל"ל והמים צוננים וכ' זה ואין כו' משום שרוצה לומר ויש מי שאוסר כו' וכנ"נ דאין טעם לחלק בין תוך הפסח או קודם אם בולע בצונן או לא לכן כ' ואין בו כו' שהטעם שאין בולע בצונן משום דמשהו הוא לכן יש אוסרין בתוך הפסח וטעמו דס"ל כמ"ש ריב"א בתוס' דפסחים עו א' ד"ה תניא וה"ה דבעי ששים נגד הדחה רק דאיסורו דבר מועט משא"כ בתוך הפסח ומיירי אפי' בפחות מס' דלא כמ"א כנ"ל: ויש מי שמתיר. ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו כמ"ש בשבת ל"ד א' ועירובין ה' ב' ושאר מקומות וכמ"ש הרי"ף בתבשיל שנמצא חטה כנ"ל בס"ט ואע"ג דרמ"א לא ס"ל כן כ' זה הדעת כאן משום שבצונן או בהפ"מ סומך על דעה זו כמש"ו: ויש מי כו'. ר"ל הס"ס שמא אחר שהסיר התרנגולת נפלה ואת"ל שהיתה בתרנגולת שמא נתעכלה בתרנגולת כמ"ש בפי"א דאהלות תנן לענין עיכול כמה תשהה במעיו כו' ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף וילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א כדרך שאמרו בטהרות כך כו' ועיין סי' תמ"ב ס"ט וכמ"ש הרי"ף בפ"ג דפסחים ש"מ דכל שאינה מטמאה טומאת אוכלין כו' אבל תוס' במנחות ס"ט א' והר"ש באהלות שם הקשו ממ"ש בבכורות ז' ב' דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ותי' בשם ר' האי דיש לחלק בין איסור לטומאה וכמ"ש בפ"ק די"ט ע"כ ל"ק ר"י אלא לענין כו' ובחולין פ"ו ב' אם אמרו ספק טומאה לטהר כן' ועוד תירצו דדגים קשים הם וכמ"ש במנחות שם שאני בשר דרכיך כו' שאני עצמות דאקושי ולכך אמרינן שם חטים שבגללי בקר כו' לקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו למנחות רק משום הקריבהו נא לפחתך ועוד תירצו שמא ההיא דבכורות אתיא כריב"ב שאמר באהלות שם בעופות ובדגים מעל"ע ובלא שהה מיירי. וראב"ן כ' דאף לת"ק שמא בלע הדג רגע קודם לצידתו ולא שהה שיעור עיכול וכמ"ש בחולין ע"א א' וערש"י שם ד"ה מי לא עסקי' כו' ואין עיכול אלא מחיים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש שם כלב שאכל בשר המת כו' מת אם לא שהה במעיו ער שהוא חי ג' ימים מעל"ע הבית טמא ובעופות כו' וז"ש מכח ס"ס וכדעת הראב"ן: ולענין כו'. דמסקנת התוס' שם ור"ש שם דבין לענין איסור בין לענין טומאה בכל דבר שהוא שלם שניכר שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטים שלימים שבגללי בקר ודגים שלימין דלהכי נקט דג שבלע כשהוא שלם וע"ש ומ' מתוס' במסקנא דלא חייש להני תירוצים לכן פסק כאן בצונן או בהפ"מ כס' ראשונה דמקילינן בספיקא דמשהו כיון שהוא מדרבנן ובחטה שבורה בתרנגולת נקט כמסקנת התוס' דהוי עיכול רק שחשש לספיקו של ראב"ן ומתיר בס"ס אבל בשלימה או בבשר כיון שאין כאן רק ספק א' והוא בחמין ואין הפ"מ מחמיר כס' התוס' וכמסקנתם כנ"ל:

סי"ג בת יומא. דאל"כ נטל"פ ומותר לדעת הש"ע בסי' תמ"ז ס"י. ב"י: בתוך הפסח. דקודם הפסח בטל בס' בתוך הבור. ב"י. ואף דלא מהני הגעלה בתוך הפסח כמ"ש בסי' תנ"ב ס"א בהג"ה ואף לדעת הש"ע דמתיר נטל"פ מ"מ בבת יומא לא מהני וא"ל כמ"ש מ"א בשם ד"מ שהגעיל קודם זמן איסור וירדו לתוך הבור בפסח ואע"ג דהוי נ"ט בר נ"ט מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ס"ב בהג"ה מלבד שהדברים דחוקים בעצמן דמיירי בכה"ג חדא לדעת הש"ע שם אף לכתחילה מותר ואף לב"ה שם אינו רק משום מנהג וכאן מ' דמדינא אסור ועוד אף לדעת האוסרין שם בכה"ג דהוי ג' נ"ט מותר כמ"ש תוס' שילהי ע"א והרא"ש בפ' כ"ש וכמש"ל בסי' תל"ב ס"א אלא דס"ל כדעת האומרים דכ"ז שהוא רותח מפלט פליט מבלע לא בלע וכמ"ש שם ולדעת זה אף בתוך הפסח מותר להגעיל בכ"ע רק שלא ינוחו מרתיחתן וכמש"ל שם: בשביל כו'. עמ"א:

ס"יד אם נמצאת כו'. עמ"א וכמ"ש בפסחים ע"ו א' צונן לתוך כו' וע"ש: ואם אחר. דמליח כרותח דצלי כמ"ש בחולין צ"ז ב' וסגי בקליפה כמ"ש בפסחים שם יקלוף את מקומו ואפי' להמחמירים בצלי כדי נטילה ומדמי לנטף מרוטבו כו' שם במליחה מודו דסגי בקליפה הרא"ש בחולין שם ועי"ד סי" צ"א וסי' ק"ה וכ"ש לפי תה שכירשו מ"ש בחולין קי"ב א' אבל צלי בעי קליפה דברותח איירי דלא כמ"ש תוס' שם צ"ו ב' ד"ה עד ורש"י בפסחים ע"ו א' דבצונן איירי וכ"פ בש"ע י"ד סי' צ"א דבצלי רותח מיירי וא"כ אף בצלי סגי בקלופה וע"ל סי' תמ"ז ס"א ומש"ש: ויש מחמירים כו'. הואיל ואיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. כל בו בשם הראב"ד וס"ל דהקליפה חוזר ואוסר דלא כמ"ש תוס' בחולין צ"ו בד"ה אפי' אלא שבשאר איסורים כיון דאיסור הבלוע בקליפה אינו אוסר לפי שמתפשט בעומקו כמ"ש כאן ויש ס' נגדה משא"כ כאן וא"ת יעשה אותו עומק נבילה ויחזור ויאסור כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ס"ל כמ"ש ר"ת שם ק"א בד"ה בשקדם. ואור"ת כו': ואם נמלחו כו'. ר"ל ואינו יודע שמא נגע בכולן ועמ"א וכמ"ש בי"ד סי' קה ס"ט ואם אין ידוע כו': ויש מחמירין כו'. עמ"א וכמ"ש בחולין צ"ז א' שאני חלב דמפעפע ומליח כרותח דצלי ואע"ג דאין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש בחולין ק"ח א' ב' ובתוס' שם ד"ה טופח כו' כאן יש לספק שמא נגע בכולם ואוסר את כולם במשהו: העיקר לאסור כו'. דמדינא אינו אסור אף להמצריכין ס' במליחה מחמת שאין בקיאים דדוקא בדבר ששייך בו שמנונית משא"כ בחמץ כמ"ש בי"ד שם בהג"ה רק מחמת חומרא ולפיכך אין מחמירין בספיקא לאסור כולן שמא נגע בהם רק בקליפה שאסור מדינא ועמ"א: ואם רוצה כו'. דבלא"ה מתיר בש"ע לעיל ס"י ואף לב"ה שאוסר שם משום דאיסורא דאורייתא אבל באיסורי דרבנן לא וכל שכן כאן שאינו אלא חומרא בעלמא:

ס"טו תרנגולת כו' חותך כו'. כמ"ש בחולין צו ב' ופסחים ע"ה ב' וכמ"ש הראב"ד בסי' י"ד שמעמיק כו' וכמ"ש שם: ויש אוסרין כו'. כי בימיהם לא היו מהפכין את השפוד כמ"ש בחולין קיא א' וערש"י שם ד"ה הלכתא כו' וס"ל היפוך השפוד הוא כמו דבר המפעפע שאוסר את כולו כמש"ש צ"ז א' אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה כמ"ש שם קח וכמ"ש תוס' ד"ה טיפת: וכן יש כו'. דס"ל דהפיכת השפוד הוא כמו ניער וכיסה שמתפשט בכל החתיכות כמש"ש א' ב' וע"ש בתוס':

ס"טז העוף מותר. עט"ז ומ"א: והחטה כו' דלא כו'. דאין ללמוד איסור מטומאה. טור. ולכן אין חילוק בין שלימה או שבורה ועתוס' דבכורות ז' ב' ובחולין צ"ד ד"ה אמר רבא ונקט זה התי' דתוס' דכל התירוצים האחרים הם דחוקים מה שמחלקים בין שלימה לשבורה דא"כ מאי מקשי שם מעצמות דילמא שלימין היו דבלעום ואף שדחקו שם בתוס' וכן תי' הראב"ן דכדי שיפול לאור הוא דבר מועט וכן בתוספתא שם אמר בעופות כו' מיד רק תי' דיש להחמיר כריב"ב דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמ"ש תוס' בחולין שם והג"א שם כיון דנוקשה הוא אינו רק מדרבנן וכ"ש לאסור הצלי כמו שמ' בטור אבל ל"ל דס' לחלק בין איסור לטומאה אינו דגם תוס' לא ס"ל במסקנא במנחות. וראיה שאמרו בחולין קיו ב' אבל מעמידין כו' ובקיבת כשירה כו' וערי"ף שם ותוס' שרצו לחלק בין איסור לטומאה אזלי לשיטתייהו שמחלקים שם בין צלול לקרוש והעיקר כתי' שמחלקין בין קשין לרכים וכמ"ש שם בגמ' בהדיא ולכן דג אסור וכ"ש חיטים דשרירן וז"ש שם חיטין כו' לקטן כו':

לשון הרמב"ם בפ"ה מעובדא דההוא ארבא דטבעה וכו' פסחים ע' וכפי גירסתו שם בגמרא

טור בשם רבי אפרים והגהת מיי' בשם ר"ח:

טור בשם בעל הלכות גדולות ובשם ר' צמח גאון

תשובת הרשב"א

רשב"א בתשובה מהא דפסחים ל"ג

תשובת הר"ן

בתשו' להרמב"ן סי' קכ"ח

טור והגהות מיימוני בשם ראב"ן ורא"ש בתשובה כלל כ"ד:

טור בשם הרי"ף וכ"כ הרמב"ן בפ"ה

מרדכי בפ"ג דפסחים

טור בשם ר"א ממיץ וש"פ

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דפסחים

שם בשם אחרים וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קע"ז

טור בשם קצת גדולים

טור בשם ראב"ן

שם בשם אבי העזרי

דתרתי בעינן שיהיה יותר מס' ושיהיו המים צוננים

כן פי הב"י דברי הטור דמתיר לדעת הרא"ש.

טור והמר'

בפ"ב דפסחי' ב"י

ב"י

רבינו ירוחם

טור בשם הרא"ש רשב"א בשם רא"מ

כל בו בשם ראב"ד

טור בשם הרא"ש בשם ר"א ממיץ לנוסח הב"י וכן כתב אורחות חיים

טור בשם רוקח

שם בשם רא"ש אביו

הר"ן ספ"ב דפסחים וביאר שם דסגי בקליפה ועור הזפק חשוב קליפה

טור בשם אביו הרא"ש דאין ללמוד איסור מטומאה דלענין איסור לא הוי עיכול וכן כתבו התו' בחולין צ"ו והמרדכי בפ"ז דפסחים והגהת מיימוני בפ"א בשם הה"מ