דיני מורסן בפסח - שולחן ערוך אורח חיים סימן תס״ה

בשום פנים. אפי' אין שוהין שיעור מיל דלכתחל' אסור להשהותו אפי' רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב:

ולא חולטין. שאין אנו בקיאין בחליט' עסי' תנ"ד ס"ג:

אפי' יבש. דחיישי' שיתלחלח אח"כ:

שהוא במשהו. דחיישי' שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז משא"כ בשאר איסורים אפי' יש בו בקעים אין אוסרים כמ"ש בי"ד ססי' צ"א (ד"מ) עמ"ש סי' תס"ז סי"ב:

שלא להבהב. ובדיעבד מותר (ט"ז) ודוק' בסתמא אבל אם ידוע שהי' בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור עבי"ד ססי' צ"ב ולעיל סי' תמ"ו ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור אך אם נמצאו ג' צ"ע אם יש לדמותו לתולעי' שכת' בי"ד סי' פ"ד ס"ט דהוי חזקה, מיהו הט"ז כתב שם בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעי' דמיני' קא רבו אבל בדבר דאתי מעלמא לא ע"ש וא"כ הכא י"ל דבשע' דיש' נפלו כלם ולא נשאר אלא מה שאנו רואין ואפי' את"ל שנשאר דגן שמא לא נתחמץ עמ"ש סי' תס"ז סי"א:

אפילו יבש. דחיישי' שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים וא"ל מ"ש ממ"ש סוף סי' ת"ן דמותר להחם חמין בכלי חמץ בפסח לרחוץ כו' שאני התם שאינו נהנה מן הבלוע בכלי משא"כ כאן יהיה החמץ בעין ותהנה האשה ממנו במה שתשפשף ונראה דאפי' תשטוף אחר כן בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה:

שהאווז אסור. משום דאית בעור' פירצי פירצי. ואי' בהעור והרוטב ואי אית ביה פילי אסור:

ויתן טעם בעופות. ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"ל שמא בא על אותו הקש פעם א' מים דאם כן למה התירו בסי' תס"ג לחרך ב' שבלים הא אפי' א' אסור' מחשש זה אלא ודאי לא מחזקי' איסורא וכמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א בסי' תס"ז שאין חוששין לחימוץ בשבלי' וכאן לא בא להזהר אלא לכתחל' וחומר' יתירה הוא:

בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב:

חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ"ש סימן תנ"ד ס"ג וכ' בת' א"ש סי' כ"ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם א"א ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ"פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ"ל. ועיין סי' שכ"ח סי"ג ובט"ז שם סעיף קטן ו':

לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה"ג:

יבש. דחיישינן שיתלחלח אח"כ. ונראה דאפילו לא תשטוף אח"כ בצונן החמירו ט"ז. ועיין ח"י:

במשהו. וחיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז ואפילו מפשיט העור אסור כולו עיין א"ז. ובע"פ משש שעות ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל. ח"י ע"ש:

טעם. ובדיעבד מותר. ט"ז: (דהא מ"פ הוא וא"ל שמא בא עליהם מים דהא התירו בסי' תס"ג לחרוך ב' שבלים דאפי' אחד אסור עיין רשב"א וח"י) וכתב המ"א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהב בו אסור ואם הבהבו בקש ואח"כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו אסור אך אם נמצא בו ג' יש להסתפק וצ"ע. (דלדעת ט"ז בשם רש"ל בי"ד סימן פ"ד דל"א כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו ועיין מ"א סימן תס"ז ס"ז ס"ט ועיין ח"י). עמ"א ואם נמצא שבולת מקש ואין בו תבואה ע"ל סימן תנ"ד סעיף קטן א':

ס"א בשום פנים. ר"ל דלא כבע"ה שמתיר באינו שוהה שיעור מיל דמ"מ לכתחלה אסור כמש"ל סי' תנ"ט ס"ב. טור. וכן מה שהתיר כ"ז שהתרנגולין מנקרין דומיא דדלף דמ"מ לכתחלה אסור: ולא חולטין. עבה"ג ומ"א: וכשנותנים כנ"ל אין שורין כו':

ס"ג אם שפשפו. דאית בה פרצי כמ"ש בפי"ד דשבת ואמרינן בפ' כל הבשר ואי אית בי' פילי אסור: והכי נהוג לענין כו'. ר"ל אע"ג דבשאר איסורין כ' ש"ע י"ד ס"ס צ"א דאית בי' פילי אסור דוקא בצלי רותח וב"ה כתב בצלי צונן כאן יש לנהוג כהפוסקים דס"ל אפי' בחי צונן כיון דבמשהו ועמ"א וראי' ממ"ש בע"ז ס"ה ב' ואם היו מבוקעות כו' שאני' חטי כו' דאף בצונן אסור: ויש ליזהר כו' או דגן מחומץ. ר"ל שנפל עליו מים ונתחמץ ועט"ז:

משנה פסחים ל"ט

טור בשם הגאונים וכדלעיל

משנה שם וכתב הרא"ש שם דהאידנא יש למנען וכ"כ הטור בשמו

טור בשם אבי העזרי