הלכות ברכת השחר ושאר ברכות - שולחן ערוך אורח חיים סימן מ״ו

קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]: כשיניח ידיו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':

כל צרכי. וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו:

המכין. ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין:

ויהי רצון. יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר א"ח כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א:

שהכל ברכ' א'. דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו:

וגם מפני. דאלו משום ידים שאין נקיות די בכל מידי דמנקי כמ"ש סוף סי' ד':

חייב אדם. ואם היא מ"ע ע' ברמב"ם ורמב"ן ובספר שתי ידות דף ק"א ע"ב:

מאה ברכות. כתב הרב"י אנן מברכין בכל יום ק"ה ברכות אך בתענית חסרו ח' ברכות נמצא יש צ"ח ברכות עכ"ל וטעות סופר הוא דאינן אלא צ"ז ולדידן שמברכין גם הנותן ליעף כח ועל תפילין ב' ברכות הרי צ"ט וגם ברכת יראו עינינו לא מנה הרב"י וא"כ הוי ק' אף ביום התענית ומי שמפסיק מבעוד יום התעני' חסר עוד ח' ברכות מסעוד' א' אפשר שיוצא כששומע חזרת התפלה מהש"ץ, ובשבת חסר מג' תפלות ל"ו ברכות וב' ברכות מתפילין וברכת יראו עינינו, וכתב הרב"י דאנו מוסיפין ברכת מעין ז' וצ"ע דא"כ נחשב כל חזרת הש"ץ של ג' תפילות וי"ל דשאני ברכת מעין ז' דהיחיד לא אמרה ודוחק דהא עכ"פ אומר אלקינו וכו' רצה דהוא עיקר הברכה. ועוד דהרב"י חשיב קידוש חדא ובאמת הוא ג' למי שמברך על היין תרי דלילה וחד דיממא, לכן נ"ל דשבת חשבי' ג' דקידוש וז' דמוסף וט"ז ברכות בשני הסעודות דהא גם ביום התענית יש ק' ברכות לדידן הרי כ"ו חסרו י"ג וממלא להו בפירות כמ"ש סי' ר"ץ ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר היינו מי שאין לו פירות תדע דאטו ר' אבהו דממלי להו באספרמקי ומגדי לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר אלא כדאמרן וגם צריך שיכוין וישמע וכמ"ש סי' רפ"ד דהא דמי למי שמחויב בברכה דצריך שישמע כמ"ש סי' קכ"ד ע"ש דלא כמ"ש ב"י כאן. אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סי' קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות ומיהו כתב דביה"כ מוטב לצאת בעניית אמן מלהריח א"כ ביה"כ שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' הרי מ"ז ברכות נגד זה יש ברכת שהחיינו ומוסף ונעילה הרי ט"ו ובשחרית קורין ז' עם מפטיר ובמנח' ג' הרי כ' וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' הרי מ"ה יחסרו ב' ברכות יאמר ברכת מקדש שמך ברבים בשם ומלכות וגם ברכת מודים דרבנן יאמר בשם ומלכות עכ"ל כ"ה ול"נ דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים ק' ברכות גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע אין נ"ל להרבות בברכות עמ"ש סי' רט"ו ולמנהגנו שא"א במנחה על התורה חסר עוד א' ובשבת שקורין ז' לבד ממפטיר א"כ ניתוספו ב' ברכות וגם בשל"ה כתוב שלא להריח אבל בסדה"י כתוב דיש להריח ועבי"ד סי' רס"ה איתא בהדיא דמותר להריח ביה"כ מדקאמר ובט"ב לא מייתי אסא משמע דביה"כ שרי אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז:

שלא עשני גוי. כצ"ל וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים וכתב ב"ח יש מקשי' אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות שמברכין על הטובה פוקח עורים וכדומה ומתרצים משום דנוח לאדם שלא נברא משנברא ולכן קאמרי' הלואי שלא עשני ועכשיו שעשני אני מברך שלא עשני עכו"ם או עבד או אשה ול"נ דאם היה מברך שעשני ישראל לא היה יכול לברך שעשני בן חורין שעשני איש שהכל בכלל וכוונתו לברך על כל דבר בפ"ע כו' עכ"ל ב"ח ומשמע מדבריו דאם טעה ובירך שעשני ישראל שוב לא יאמר שלא עשני עבד או אשה, ול"נ דאע"ג שאמר ישראל או יהודי אשה בכלל דכל התורה נאמרה בלשון זכר ואפ"ה אשה בכלל כמ"ש התוס' דדוקא היכא דכתיב בני ישראל אמרי' ולא בנות ישראל, מיהו בסנהדרין דף פ"ד משמע דהיינו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש ע"ש ובב"ק דף ט"ו ובמנחות דף צ"ג וריש עירכין וכב"י דיש להקדים עבד לאשה כדאי' בגמרא דעבד זיל טפי ומשמע בב"ח דלפמ"ש ס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש:

ואפי' גר. פי' שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן [ד"מ] ושל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו אלא השנים עבד ואשה עכ"ל. ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו ואף על גב דתחלת בריאה היה גרוע מעבד מ"מ אלו היה עבד לא היה יכול להתגייר אא"כ שחררו רבו ולפי מ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן:

לא יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ורש"ל סי' ס"ד כ' שיברכנ' וכ"כ הב"ח ול"נ להקל בספק ברכות:

ואין דבריהם נראין. ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:

יש נוהגין. ובלבוש כתוב ברכת מגביה שפלים, וכב"ח דכך היתה נוסחתו בגמ' ולכן האומרו אין גוערין אותו אבל אם אמר ברכת סומך נופלים גוערין אותו:

וי"א דאפי' לא נתחייב כו'. וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עססי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם:

לא יקרא פסוקים. ובלבוש כ' סי' תקפ"א וז"ל דוקא בני אשכנז שנוהגין לומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד א"כ ס"ל דמותר לומר פסוקים קודם ברכת התורה אבל לדידן שאומרים ברכת התורה מיד אחר אשר יצר א"כ ס"ל דאסור לומר פסוקים קודם ברכת התורה א"כ גם בימי הסליחות יאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ עכ"ל וכנ"ל לנהוג וכמ"ש סי' ו' ס"ב ואם יש א' שלא אמרה ירד לפני התיבה ויאמר' אח"כ:

כי לפעמים כו'. פי' משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי' ולסמוך גאולה לתפל' ועססי' נ"ו ובזה מתורץ קושי' הב"י [ב"ח] ואף על פי שהוא כתב שלא יאמר בשכמל"ו נ"ל דאין בכך כלום כיון שאין מתכוון לצאת בזה ורש"ל בתשו' כ' לו' ג"כ פ' ראשונה של שמע ונ"ל דדוקא כשירא שיתעכבו הצבור, יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא יאמר עד שלא בראת העולם (של"ה ב"ח):

ידיו על עיניו. קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי"ד ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר עי"ל דכאן מיירי שמניח ידיו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א ס"ס מ"ז משמע שכל אלו אלו נאמרו על הסדר:

אוזר ישראל בגבורה. הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה היא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י וכובע היא משום צניעות כדאי' בשבת פרק מי שהחשיך כסי ראשך מפני אימתא דמרך:

ק' ברכות. הטעם בטור לפי שהיו מתים בכל יום ק' נפשות מישראל ותיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום:

שלא עשני גוי. רבים מקשי' למה תקנו ברכ' זו דרך שליל' ולא דרך חיוב דהיינו שעשני ישראל וכן בברכת שלא עשני אשה ומתרצים לפי שנמנו וגמרו ב"ש וב"ה טוב לאדם שלא נברא ע"כ לא תקנו לברך על העשי' שנעש' האדם דטוב לנו שלא נעשה אלא לכל הפחות על שלא נעשה עכו"ם ומו"ח ז"ל פי' לפי שאם היה מברך שעשני ישראל היה משמעו בן חורין ולא אשה ולא היה שייך לברך אח"ז שלא עשני עבד או אשה וק"ל דהא כתבו התוס' במנחות וביומ' פ' בא לו דבכל מקום שיש לפטור שני דבריה בברכ' א' אסור להרבות בברכות וא"כ הכא נמי היה לו לברך ברכה א' והיה בכללם שאר ברכות ונ"ל דרצו להורות בזה שלא יטעה האדם לתלות ח"ו חסרון בבריאת האדם על שבורא עכו"ם וכן בבריאת אשה. ובאמת יש בהן צורך אפילו בבריאת עכו"ם שיצאו מהם גרים כמ"ש בב"ק פרק הפרה שחס הקב"ה על ב' אומות בשביל ב' פרידות טובות שעתיד לצאת מהם רות ונעמה ובדבר זה יש לתרץ מה שקשה במה שראינו שבירך הוא ית' את אברהם ע"י הגר שיוליד י"ב נשיאים וכי מה זו ברכ' שיבואו הרבה כמותם לעולם הלא טוב יותר שיהיו רשעים מעטים אלא שמתוך הרבוי יתרבו גרים כמו שארז"ל הגלה הקב"ה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים כמ"ש וזרעתי' לי בארץ. ודבר זה הוא ק"ו באשה שיש בה בריאה טובה שגם היא מקיימת קצת מצות ע"כ אמר כאן שנותן הודיה לו ית' שלא עשאו עכו"ם הורה בזה שיש צורך בריאה גם בעכו"ם וכ"ש באשה אלא שזכה האדם שלא נברא הוא באופן אחר שהיה ג"כ צורך הבריאה וזה שלא עשני עכו"ם אבל לאחרים עשה וכן באשה וזה לא היה נרמז אם אמר שעשני ישראל דהיינו אומרים שהבריאה למי שאינו ישראל אין בו צורך כלל וגבי אשה היה מתורץ טפי דהוצרך להזכיר שיש מעלה גם בבריאת אשה אלא שהוא לא ניצטרך לאותה מעלה. ונראה ליעוד מה שהנשים מברכות שעשני כרצונו דברכה זו אינה בגמ' ולמ"ש ניחא דהא חזי' אפי' בברכת האיש שיש מעלה בבריאת האשה ע"כ שפיר חייבת היא לברך על מעלה שלה כנ"ל נכון:

אפי' גר. מו"ח ז"ל חולק על הוראה זו של רמ"א דמה שנכנס לדת ישראל הוא ע"י בחירתו ולא עשאו הוא ית' מתחלת בריאתו לגר שיקבל דת ישראל ע"כ אין לגר לומר ברכה זו ונראה טעם רמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן פ"ב דיבמות דף כ"ג לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוה שפיר עכשיו עשיה חדשה כאלו בראו הוא ית' עכשיו מחדש:

קדם וברך. זהו דעת ר"ע שהבי' רבינו הטור ופי' בו ב"י שאע"פ שצריך לברך ב' ברכות אלו צריך לברך תחלה מתיר אסורים כדאי' בגמ' כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כמו כפותי' וכשעומד על עמדו מברך ז"כ מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחילה ז"כ א"ר עמרם שאין לברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם ב' ע"ז עכ"ל והטור חולק על ר"ע וכ' איני יודע למה דהא בגמ' מפרש כל א' וא' למה וצריך להבין דבריו דהא שפיר קאמר ר"ע כפי מה שפי' בו ב"י ונ"ל דודאי כ"ע מודים דאם יש לפנינו ב' דרכים בברכות דהיינו שאפשר לברך ב' ברכות ואפשר בברכה א' ודאי צריך לברך ברכה א' דאין להרבות בברכות כמ"ש בס"ד בשם התוס' אלא דכאן אע"פ שברכת מ"א היה בכלל ז"כ מ"מ בגמ' כי תיקנה היה לכל א' זמן מיוחד דהיינו כי תריץ ויתיב לא היה עליו שייכות בברכת ז"כ אלא מ"א ואח"כ שזקף והוה מעשה חדש נתוסף ברכת ז"כ וס"ל לר"ע דאע"פ שאנו אומרים הברכות בב"הכ כסדר והיה לנו לומר ברכת ז"כ לחוד והיה בכללה מ"א אלא דאין לנו לשנות ממה שהיה בזמן התלמוד אבל אי מקרי ואמר תחלה ז"כ ודאי פטור מברכת מ"א דאף בזמן התלמוד היה הדין כן דאי לא אמר מ"א כי תריץ ויתיב ואח"כ כשזקף אמר ז"כ אין לו לומר מ"א והטור ס"ל כיון דמ"מ היה בזמן התלמוד לכל א' זמן מיוחד אה"נ אפי' בזמן התלמוד לא היה פטור מברכת מ"א אף כשאומר ז"כ דכבר רבץ עליו חיוב כל ברכה בפ"ע: הקשה מו"ח ז"ל לר"ע היה לו להזהיר ג"כ אם בירך שלא עשני אשה שוב לא יברך שלא עשני עבד וכ"ש שלא עשני עכו"ם דבגמרא מקשי' היינו עבד היינו אשה ול"ל תרתי ומשני עבד זיל טפי וא"כ הוה עבד בכלל שלא עשני אשה וכן אם בירך שלא ע"ע לא יברך שוב שלא עשני עכו"ם ילא תי' כלום. ול"נ דלק"מ דכולהו צריכי דאשה ועבד או עכו"ם אפשר שישתחרר העבד או יגייר העכו"ם ויהי' חייב בכל המצות משא"כ באשה שא"א שתתחייב בכל המצות ע"כ אין בכלל אשה עבד או עכו"ם ועכו"ם ועבד נמי צריכי תרוייהו והוא תלמוד ערוך בפ"ק דב"ק דף ט"ו לענין חיוב תשלומי ניזקין דממעט עבדים ועכו"ם וצריכי דאי תני עבד משום דאין לו חייס דכתי' עם החמור עם הדומה לחמור אבל עכו"ם יש לו חייס כדכתי' בן חזאל אימא לא ואי קמ"ל עכו"ם משום דלא שייך במצות אבל עבד דשייך במצות אימא לא צריכי הרי חזינן שיש לכל אחד מעל' על חבירו וא"כ לא נכלל בו ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נעשה כלל בא' מאלו אלא מעלה יתירה על כולם משא"כ בברכת ז"כ שנכלל בה מ"א כמ"ש ע"כ צדקו גם דברי ר"ע ויפה פסק בש"ע כמותו דספק ברכות להקל ובס' רוקח חשיב בסדר הברכות תחלה ז"כ ואח"כ מ"א וכ"ה הנוסח' בסדורים ישנים וצ"ע שהוא נגד הגמ' ונ"ל שהוא היה מפרש דמ"ש בגמרא כי זקיף היינו שזוקף ראשו לחוד ועדיין יושב במטה וכי תריץ ויתיב היינו אח"ז שאח"כ שניעור משנתו וזוקף במטה את ראשו עדיין איבריו כמו כפופים עד שמתנועע באבריו ומפרק אותם זה מזה ואע"ג שאמרו בגמ' תחלה כי תריץ ויתיב אפשר שבגי' הרוקח לא היה כן ותו דע"כ אפילו לגי' שלנו אין הברכות נאמרים על הסדר וכמ"ש בתחלת סי' זה בברכת פ"ע כי מנח ידיו על עיניו אבל ודאי העיקר דז"כ קודם מ"א:

ואין דבריהם נראין דאע"פ שנתן הטור טעם לסידורי אשכנז שיש ברכה זאת שניתקנ' עפ"ה חדשים לבקרים וכו' מ"מ כיון שהברכה ליתא בגמ' ע"כ אין לאומר' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד והנה בסמ"ג חשב ג"כ ברכה זאת וכבר העיד רמ"א על המנהג בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום ונראה ראיה לזה דיש לסמוך על המנהג דקשין לי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' בתר' דבכורות ובפ"ק דקדושין העתיק הרא"ש ברכה שאומרים על פדיון הבכור אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' וסיים ע"ז בצרפית ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחרי סדור רב אשי לא מצינו שנתחדש' ברכה ע"כ. וברפ"ק דכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז כו' וכ' ע"ז ואפשר שברכה זאת תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל הרי סתר את דברי עצמו שא"ל ברכה שלא הוזכר בגמ' וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אות' הברכה אין לבטל' אף שלא הוזכרה בפי' בגמ' דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנו' סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרו אלא שכ' טעם על אשכנז וצרפת שא"א משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה ע"כ לא ביטלה כנ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראייה למה שכ' בברכ' הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג. ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו דכבר הוכיח ר"ת והביאו הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין בזה משום לא תשא כיון שמזכיר השם דרך ברכ' אע"פ שאינו חייב בה ומביא ראיו' ברורות ע"ז ע"כ נלע"ד דכדי הוא המנהג בזה ולא לבטל הברכה משא"כ בברכת מגבי' שפלים שזכר הב"י שא"ל שאינ' בגמ' ובזה אין מנהג כלל לאומר' אע"פ שבאגוד' זכר ברכה זאת וכתב שראה שישנה בקצת ספרי התלמוד כד מגביה רישיה אומר מגביה שפלים. ומטעם זה כתב מו"ח ז"ל שאין להסיר' מן הסידורים משא"כ בברכת סומך נופלים שלא הוזכרה כלל בשום ספר שיש להסירה מן הסידורים ונראה דכיון שאין מנהג ברור גם במגביה שפלים אין להכניס עצמו בספק בזה ולא יאמר אותם וכמ"ש כאן בסעיף שאח"ז כן עיקר:

שהרי בימי הסליחות כו'. עמ"ש בסי' ו' ליישב זה:

כי לפעמים כו'. בטור כתיב שכן נהג ר"י החסיד וב"י והקשה ע"ז מן הירושלמי דר' אחא בעי למימחא בנוהגין כן ונראה דר"י החסיד סמך על גמ' שלנו שהיא עיקרית דרבינו הק' היה עושה כן בשעת למודו עם תלמידים ואח"כ קרא אותה עם ברכותיה וכמו שכתב ב"י והאריך בזה. וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד וז"ל וכשאני מגיע לק"ש של ר"י הנשיא שהוא אמר לפיכך אני נוהג לומר כל הפרשה הראשונה עד ובשעריך וכ"כ ר"י בחידושי ברכות ועוד אני אומר דברכה שלאחרי' מקדש את שמך ברבים שהיא מן הירושלמי והיא נתקנה על קדושת השם שייך שפיר אחריה כשם שהוא מקדש שמו ברבים כך מחויבים אנו לקדש שמו ברבים וזה נכלל בכלל בכל לבבך וכו' עכ"ל משמע מדבריו שי"ל מקדש שמך ברבים דרך ברכה דהיינו בהזכרת השם ולומר בא"י מקדש כו' וכ"מ בב"י שכתב שיש להכניס ברכה זו בחשבון וכן הסמ"ג חשב אותה בברכ' וכ"ה בטור וכ"ה בתוס' פ' ע"פ דף ק"ד והוא תימא דלא הוזכרה בתלמיד ומ"ש ממודים דרבנן שלמד בב"י בסי' קנ"ז מברכ' בורא נפשות שאין לחתום בה בשם כיון שאינה בגמ' שלנו אלא בירושלמי גם הרמב"ם לא הזכיר בזה השם ואין בידינו לומר בזה אלא ע"ד שזכרתי כיון דכבר נהגו הכל לאומרה כיון דנהוג נהוג: בנוסח של הטור שאומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם כ"ה בתוס' פע"פ דף ק"ד ובפ' ג' שאכלו וברמב"ם וכן בכל הסדורים ישנים ובירושל' וכ"מ בילקוט פ' ואתחנן סי' תתל"ו בשם אליה ז"ל שאומרים מ"ה נוסח זו אלא שבנוסח סידורי הספרדים יש שם אתה הוא עד שלא בראת העולם ואין על שום אדם לחלוק על נוסחות ישנות אלא שמקרוב נדפס סידור אחד ע"פ מדקדק א' והגיה נוסח שלנו ג"כ כסדור ספרדים ובודאי לא יפה עשה בזה ומה שי"א שהקשה על נוסח שלנו דמשמע שנברא ח"ו ע"י אחר אני אומר אדרבא על נוסח שבראת ק' מה חידוש שהוא נמצא קודם ואחר שברא העולם דאם בא לומר שהוא ית' הבורא לא היה לו לומר אלא אתה בראת העולם ובודאי שהיה קודם ואחר הבריא' דכל פועל פעולה הוא בנמצא קודם הפעולה ואחריה אלא ברור הוא שלא נתכוון כאן להודיע מי הבורא אלא להעיד על נצחיות של הקב"ה שהוא תמיד בנמצא הן קודם בה"ע הן אחריו וכמו שתקנו ביגדל קדמון לכל דבר אשר נברא כ"ה ממש בזה וכל המשנה ידו על התחתונה הן בזה הן בשאר מקומות בתפלות ושבחים וכ"כ בזה מו"ח ז"ל:

נשמה. אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח:

כשלובש. ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח:

עיניו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד':

המכין. ומנהגינו אשר הכין:

י"ח. אפי' לבקי מוציא אם מכוין בברכתו. יד אהרן ופר"ח ע"ת וברכת אברהם ועי' בשכנה"ג:

ברכות. הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום וביום כיפור קצת פוסקים כתבו ליקח הדס בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך. אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת. וקצת פוסקים כתבו דאינו נכון להריח ריח טוב ביום שציותה תורה ענות אדם נפשו ע"כ יותר טוב לסמוך על הפוסקים דעניית אמן דחזרת הש"ץ ועניית אמן אחר העולים בתורה ובהפטרה בכלל להשלים מאה ברכות ואז לא יצטרך ליקח בשמים או הדס להריח בהן עי' מגן אברהם ובהר"ם מטראני ח"א סי' ק"ד:

אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש:

לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש:

יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל. דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ומהרש"ל וב"ח חולקים וס"ל דאפי' אם בירך זוקף כפופים יברך מתיר אסורים ועי' הלק"ט ח"א סימן (י"ז) [קי"ז] שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד ע"ש אבל המ"א וט"ז כתבו להקל בספק ברכות ע"ש ועי' בתשו' מטה יוסף ח"ב סימן ח':

לאומרה. בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו:

אלו. כ' ט"ז גם מגביה שפלים אין לאומרה והאומרו אין גוערין אותו אבל ברכת סומך נופלים גוערים אותו עמ"א ומ"ש הט"ז על הרא"ש מברכת פדיון בכור ומברכת בתולים ע"ש עיין בהלק"ט ח"א סי' רכ"ד ובפרי חדש סי' נ"א:

אותן. ואפי' סומא וחרש פר"ח ע"ש וכ"כ המקובלים אבל המ"א כ' דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי ע"ש:

הסליחות. עיין סימן תקפ"א מש"ש:

ויוצא בזה. אך לא יכוין לצאת אא"כ ירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הציבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה. ב"ח. רש"ל כ' לומר גם כן פרשה ראשונה:

ס"א כשיעור כו'. כ"ז סידור הרא"ש וטור אבל רי"ף ורמב"ם סידור אחר וגירסא שלנו בגמ' ג"כ סידור אחר: או לובש כו' או מצנפת. שלכן הוזכרו בשתי ברכות אלו ישראל שהם מצווין על כך: בא"י גומל כו'. כ"ה גי' הרא"ש וטור וכ"ה בספרים שלנו אבל הרי"ף והרמב"ם לא גרסי לעמו ישראל: ואין לענות כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך ולכן יש לומר ויהי רצון כמ"ש בש"ע תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו':

ס"ב עכשיו כו'. צריך לב' טעמים דאף שא"צ עובר לעשייתן בברכת השבח כמו בכל ברכות הראיה דפ' הרואה מ"מ סמוך לעשייתן בתכ"ד בעי כמ"ש בברקים בסי' רכ"ז ס"ג וכ"ז לדעת הרמב"ם דאינו מברך אא"כ נתחייב אבל הרמב"ן וש"פ כתבו דהברכות הוא על מנהגו של עולם וכמ"ש בס"ח בהג"ה וע' ר"ן בפ"ק דפסחים גבי על ביעור: וגם כו'. וכמ"ש בר"ה כ"ט א' ובירושלמי פ"ג דברכות והביאו הר"ן סוף פ"ק דר"ה וכ"ש באינו יודע כמ"ש הר"ן שם וכ"ש במה שהוא עצמו חייב שבכולן מוציא ואף בברכת המזון אפילו בשנים כמ"ש רפ"ז דברכות: ועונין כו' ע' מש"ל בסי' ח' ס"ה:

ס"ד שלא עשני. כן הוא ברי"ף ורמב"ם וכן הוא בתוספתא סוף ברכות וירושלמי שם אבל גי' ספרים שלנו שעשני ישראל וכן הוא ברא"ש וטור: ואפי' גר כו'. שיאמר שעשאני גר דזה נמי נקרא עשייה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן וכמ"ש בב"ר שם פרשה ל"ט ובפ"ק דע"ז: והנשים כו'. טור שכן נהגו:

ס"ה אם קדם כו'. עמ"א:

ס"ו יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל: ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו': אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:

ס"ח כל כו' וי"א כו'. כן כתב הר"ן בשם הרמב"ן וכל בו בשם הגאונים וכתב שכן פשט המנהג אבל הרמב"ם קרא תגר ע"ז וכתב שלא יברך פי' שום ברכה אפי' ברכת אשר נתן כו' וכ"כ בתוס' שם בד"ה כי פריס כו' והרא"ש והטור אלא שכ' בד"ה כי שמע כו' דשם אפי' לא שמע וכן כתב הרא"ש והוסיף הטור אלהי נשמה ורוקע כו' והמכין כו' שהם ג"כ על סידור העולם וכתב ב"י כיון דאיכא פלוגתא אומר אותה בלא כו' וד"מ כתב ולי נראה דאל ישנה מן המנהג וכנ"ל:

ס"ט אבל המנהג כו'. וכן מנהג הקדמונים כמ"ש בטור וכמ"ש למטה: ונהגו לסדר כו'. בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' וכתב שבולי לקט והנהיגו קדמונינו לומר אותה בכל יום קודם התפלה ועיקרו נתקן משום דורו של שמד וזהו שאמר ירא שמים בסתר וזהו שאמר ואומרים שמע ישראל כו' כי גזרו שלא לקרות ק"ש ולכן אומרים ג"כ אתה הוא ומקדש את שמך ברבים והוזכרו בתוס' ברכות מ"ו א' ובפסחים דף ק"ד ב' וכתב בטור שנתקנה ע"פ הירושלמי אתה הוא כו' כמ"ש בעת ההיא כו' ואח"כ ברכת התורה ופ' התמיד כו' וכתב הטור והוקשה לי ע"ז הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי לברך אחר ברכת אלהי נשמה כו' וכתב בדרכי משה והמנהג לברך אחר אשר יצר ועושין כן ע"פ הטור ואע"ג שהוא כתב אחר אלהי נשמה היינו לסברא שלא להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה אבל אנן ס"ל דמותר להפסיק כמו שכתב לעיל סי' ו'. אבל ראיתי בכל הספרים קדמונים ואחרונים שהנוסחא מימי אבותינו אשר סדרו לנו הברכות לברך אחר כל הברכות קודם פ' התמיד וסידור אלהי נשמה אחר ברכת אשר יצר מיד וכ"כ הר"י בסה"י דאשר יצר סמוכה לברכת אלהי נשמה וכ"כ כל הפוסקים ועי' תוס' ברכות מ"ו ד"ה כל כו' והרא"ש בפ"א סי' י"ג ומי שהשכים כו' כשקורא פ' קרבנות כו' ותשובה ריש כלל ד' והמשכים ללמוד יברך ענ"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל כו' וכן הוא בסידור הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תפלה ובכל הספרים והסידורים הראשונים וכן הוא באבודרה"ם ומה שהקשה הטור היינו לסברתו דסבירא ליה כסברא הראשונה אבל לסברא אחרונה וכמו שהסכים בהג"ה אין לחוש ואף לסברא ראשונה יאמר קודם הסידור לעולם יהא כו' וכן הוא בסידור התפלות של הרמב"ם כמ"ש בריש הסדר נהגו העם לקרות כו' לעולם כו' ועי' פ"ז מהלכות תפלה הלכה י"א וגם שהגאונים כתבו שאין להפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה ומאלהי נשמה מתחיל סדור הברכות עד הגומל כו': וטוב כו'. כי בלא בשכמל"ו אינו אלא כסיפור דברים: ויוצא בזה. כמ"ש ברפ"ב דברכות ואף למ"ד חוזר וגומרה מ"מ שלא בזמנה קורא ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה:

ברכות ס'

דפי' רמב"ם

טור וב' בשם הרא"ש שם

מנחות מ"ב

שם

בסידורי ר' עמרם

בסידורי אשכנז

האגור והב"י

שם באגור

רמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה

ב"י לדעת רמב"ם

טור והאגור בשם הראב"ד בסימן ב' וסא"ח

אגור בשם מהר"י בסי' צ"ה ושכן מנהג אשכנז