דין חמץ שעבר עליו הפסח - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ח

לא יקבלנו. ואם קבלו אסור בהנאה עסי' תס"ז ס"י:

לא יהא ניכר. ואז אפי' הניח העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי (רשב"א סי' קע"ח) ועסי' ת"מ:

אסור בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה עסי' תמ"ז סי"ב:

שמחוץ לבית. פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם אסור ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לבית ימכור לו גם החדר אלא כיון דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד כמ"ש בח"מ סי' קצ"ד וסי' ר"ז וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם דאל"כ ה"ל כהערמה בעלמא (ב"ח) עסי' ת"ן ס"ה וע' בשל"ה: והמ"ב סי' נ"ט כ' דצריך להקנות לו בכסף ובמשיכ' או בהקנאת מקום כמ"ש בי"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לחוד משום דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש וכ"מ בח"מ סי' קצ"ד ועוד כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו בגילוי דעת' סגי כמ"ש בב"י סי' תל"ה עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא מסר לו המפתח שרי בדיעבד ובסי' צ"ז כ' דאם הקנה לו במשיכה לחוד בלא כסף קני ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אף על גב דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וצ"ע דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמוד' רפ"ב דקדושין לכן אין להקל בזה, וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנו' בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחברו או פשוט קונה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניה' פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים (מ"ב סי' הנ"ל): מ"ש המשאת בנימין דאזלי' בתר דיניהם וכו', ק"ק דאמרי' בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהן קנה כו' מאי בדיניהן בדיניהן שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוס' וכ"מ בי"ד סי' ש"כ דאזלי' בתר דין תורה ולא בתר דיניהם אין ראיה ממ"ש סי' תמ"א לענין אסמכתא דהתם שאני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכת' גמר ומקני אבל הקנין בעי' דין תורה, ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל ובסי' מ"ג כ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים וא"צ הבעל להחזיר לו דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי ע"כ והטעם דאמרי' אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם:

לא מהני. אף על גב דבכ"מ הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכ' פ"ג משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ (כ"ה) ול"ד למ"ש סימן תמ"א בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיה מעכשיו שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל דכיון שמחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"ל בשם הר"ן אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי היה עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל דאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל כגון הואיל ובידו לפדותו דה"ל כדידיה וה"ה גבי חלה ע' בגמ' אבל הכא אי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה אם כן אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בח"מ סי' רמ"א ונ"ל דאפי' לפי דברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירוהו לי דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ:

שמא אצטרך. והטור כ' שרשאי לומ' לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח ע"ש:

ה"ז עובר בבל יראה. דהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר כמ"ש ססי' ת"מ (מ"מ) וצ"ל דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ע"ש וגרע ממשכון דבמשכון א"ל אם לא אפדנו קודם ר"ח אייר יהיה שלך מעכשיו אבל הכא לעול' הרשו' בידו לפדותו א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בח"מ סימן רי"ב ס"ד ובא"ע סי' כ"ח ס"כ ע"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמש"ל בס"ג:

אף על פי שביטלו. אף על גב דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ועסי' סי' תמ"ז וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם הירוש' דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב ר"ש הלוי סי' י"ב מי שבא בספינה היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמכרו אבל לא לאוכלו משום דזה הוא מלתא דלא שכיחא ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה (כ"ה) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקניה הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא וע' לעיל סי' רמ"ו ס"ג:

של הפקר. דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה:

אם הוא יודע. משמע בספק לא חיישינן ע"ש:

מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור:

בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה:

וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא:

לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד:

שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא:

ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א:

אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:

עכו"ם. נ"ל דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח"י ע"ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח"י ע"ש:

עכו"ם. כתב בה"י בי"ד סי' קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק"פ ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם ע"ש וכן הסכים הח"י וכתב דבסי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא"כ ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ שמא החליף העכו"ם. ולטעם זה אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס"ס המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע"ש ועח"י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי"ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק"ש בשם הרדב"ז וע' בפר"ח:

דורון. אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וצ"ע. ח"י:

אחרון. לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו"ד כמ"ש לעיל סי' ת"מ. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח"י:

יקבלנו. ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע"ג דיו"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ"ע. ח"י:

שיאמר. ואז אפי' הניחה העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע"כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ"ו ס"ג). ונ"ל דכל זה בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכופו לשלם ג"כ אסור. כמש"ל סי' ת"מ. ח"י:

בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב"י עסי' תמ"ז סי"ב: (ואפי' לאחרים אסור פר"ח ועיין סימן תמ"ט):

שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה"ה אפילו עכו"ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט"ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח"י וכ"כ בשו"ת ש"א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב"ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו"ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח"מ סי' קצ"ו ור"י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח"י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו"ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח"י נ"ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע"ש ועיין שו"ת מ"ב בסי' נ"ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קנה ג"כ ע"ש ואין להקל בזה מ"א ע"ש. כתב של"ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג"כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ"א:

ויתננו לו. ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ"ב סי' מ"ג עיין מ"א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו"ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ"ש סל"ג ובח"י ס"ק י"ד ובפר"ח:

גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש:

מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ"פ הגאון מהר"ש ז"ל א"ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט"ז דבהפ"מ י"ל למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד"י בכפר שמכר י"ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי"ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט"ז ועיין שו"ת ח"י סי' מ"א. ומה"ט יש למנוע שלא לקנות מיד א"פ שכר או יי"ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע"ג דקי"ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא"פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח"י:

ל"מ. משום חומרא דחמץ. עמ"א ח"י:

ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב"ח ואחרונים:

ע"ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל ע"ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט"ז ע"ש:

שביטלו. אע"ג דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע"פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז"ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק"פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח. ח"י ע"ש. כתב הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה"ג. וכתב המ"א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא ע"ש. ע' שו"ת עה"ג ס"ק ה' ועח"י:

בפסח. ה"ה אחר פסח בחמץ שעה"פ. ח"י:

יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח"י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס"י:

ס"א מותר אפילו. ירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וגמ' ל' א' פוקו זבינו כו' ושם ל"א ב' חנות של נכרים כו':

ס"ב לא כו' וגם כו' וטוב. דבע"כ אינו קונה רשותו כמ"ש בב"מ קי"ק א' טעמא דפנינהו כו' אבל ארישא אין שומעין לא פריך ואפילו בלא אמירה מסתמא ל"ק רשותו כמש"ש צ"ו ב דהיתירא ו' ושם ק"ב א' וחולין קל"ט א' כל היכא דאיהו כו' וז"ש וטוב ר"ל לרווחא דמילתא אבל אם מקבל ישראל אע"ג דאיסורא הוא קני ליה כמ"ש בע"א מ"ב א' דילמא מגבה לה כו' וז"ש לא כו' וכן רשותו כמ"ש בפ"ו דדמאי גר ועו"ג כו' ואם משבאו כו' וז"ש וגם לא כו' דרשות קונה מיד שחפץ בו כמיש בב"ב פ"ה א' ברשות לוקח כיון כו':

ס"ג אפילו הניחו. ר"ל דלא תימא דלא שייך קנסא לר"ש וראיה מישראל שהרהין אצל א"י שאסור אם לא א"ל מעכשיו שם ל"א. מ"מ: ואם מכרו כו'. תוספתא וירושלמי פ"ב הלכה ב': שמחוץ לבית. תה"ד ועמ"א ועמ"ש בסי' ת"נ סס"ה ומתורץ קושית ט"ז ועמש"ש: אע"פ כו'. שם ומביא ראיה ממ"ש בגיטין כ"ב בעי רמי ב"ח כו' ת"ש אף הוא כו' אלא כו' וע"ש רש"י ד"ה אלא לאו כו'. ובלבד כו'. תוספתא וירושלמי שם: בלי כו'. רמב"ם וכפי' על התוספתא מ"ש ובלבד כו': או שימכרנו כו'. כגי' מהר"ם ואגודה בתוספתא עד שאתה לוקח במאתים קח במנה ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח ור"ל אפי' אומר לו שיקנה ממנו ביוקר ויתן לו ריוח מותר כיון שמוכר לו בלא הערמה ועב"ח: אבל מתנה. כפי' הגמרא בתוספתא הנ"ל ובלבד כו'. ואע"ג דבכ"מ מהני משום חומרא דחמץ. הג"מ:

ס"ד רשאי. תוספתא וירושלמי שם: אבל לא. כנ"ל:

ס"ה חמץ. ירושלמי בהפקירו וערא"ש ועמ"ש בסי' תל"ו ס"א בהג"ה:

ס"ו אסור להאכיל. ירושלמי פ"ב הלכה א' לא יאכיל חמץ היום אפי' לכלבים כו' מה אנן קיימין אם לכלבו ההן איסור הנייה אלא אפי' לכלב אחרים ר"ל של א"י זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר:

ס"ז אסור ליתן כו'. ודוקא בחמץ וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם לכלבו ההן איסור הנייה וע' תוס' פ"ב דפסחים כ"ב ב' ד"ה ואבר כו':

חשכה פסחים כ"א

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דפסחי'

ה"ה אפי' ביום ראשון והא דנקט ביום אחרון לרבותא נקט דאפי' ביום אחרון שהוא מדרבנן לא יקבלנו מידו כ"כ הטור וכן הביא הב"י בשם הרשב"א

משנה שם

רמב"ם בפ"א

התוס' כתבה הרא"ש בפ"ב דפסחים

ב"י מדברי תרומת הדשן

שם בתה"ד

שם בתו' הנזכר

רמב"ם בפ"ד

טור בשם הירושלמי ורא"ש בפ"ב דפסחים וכרבי יוחנן

שם בשם הירושלמי

אגודה