דיני תערובת חמץ בתוך הפסח - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ז

במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו:

ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו:

ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה:

מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין בו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י:

שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור:

נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת:

מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם:

ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד:

ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה:

אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון:

אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב:

תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא:

בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ:

זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף:

אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי':

וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא:

קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח:

ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד:

שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:

במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה:

בהנאה. הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו):

ולמכור. עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש:

שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:

בקליפה. ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה:

המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח בי"ד סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א:

ריחא. כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א בי"ד אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם:

איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן:

לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין בי"ד סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש:

בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט"ז בשם הב"ח:

סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז סי"ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח"י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי"ד סצ"ד ס"ז ועסי' תס"ז סי"ב:

וניעור. ול"ד לחטה דלעיל ס"ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש"ה כיון דממשות החטה בעין שם עח"י. כתב פר"ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע"ש וכ"כ בת' עה"ג סימן צ"ט:

בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק"פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט"ז ועיין ב"ח סימן תנ"ג ובשכה"ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק"פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת"ה ב"ח:

אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח"י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב"א מ"א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ"ע שרי מ"א וח"י ע"ש. וט"ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע"י בגד עב נ"ל להתיר וכתב הב"ח בתשובה סימן ק"ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם:

בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח:

חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח ובכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא"כ ק"פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע"ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ"א וח"י:

יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש"ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס"ז:

הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ"א. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי"ן דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי. אחרונים. וכ"כ הט"ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע"ש. והדח' ר"ל ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים:

פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי"ל כתב דאם לא הדיח ק"פ ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח"י:

ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש"ת ב"ח סי' קכ"ג וכתב הט"ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ"ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש:

אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א"א לקיימם עד א"פ וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדיעבד אסור ע"ש:

מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח"י ע"ש:

ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב"ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאוכלו בפסח מ"א ונ"ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י"ט:

להקל בו. משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ועוד דבי"ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב"י דמה"ט יש מקילין לשתות המע"ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וע"ל סימן תמ"ב ס"ק י"א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט אחרון. ט"ז:

משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל בכל ענין עמ"א:

מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ"ע מ"א בשם מהרי"ל. ועיין מ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י וכו' ועח"י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ"צ סימן פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע"ש. והמ"א השיג עליו והסכים עמו פר"ח סי' תס"ז ס"א. והח"י מסכים עם הצ"צ ע"ש:

שני חדשים. וט"ז כתב ל' יום. וח"י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ"א:

לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים:

לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד"מ:

בצונן. פ' ביבש. משא"כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס"ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק"פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק"פ אפילו בכלי ב"י יש להתיר ח"י ומ"א מחמי' אם נידוך בו ע"ש:

בצונן. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט"ז ומ"א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע"ש:

נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק"פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את"ל דלא הוי ד"ח מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א:

הפסח. משמע דק"פ שרי על ידי הדחה וצ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ"ש בי"ד סימן צ"ו. מ"א ועח"י:

נתערב. אפי' בפחות מס'. מ"א:

לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ע"ש:

חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא ד"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מיקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד"ח דמים מבטל חריפתן:

ב"י. אע"ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב"י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע"ש עמ"א וח"י:

לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא"כ בע"פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ"מ צריך לאכול כולם ק"פ עיין סעיף ד' בהג"ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סימן ק"י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח"כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י"א דאינו בטל מטעם דישל"מ בהגעלה עמ"א וח"י ובת' עה"ג סי' צ"ט:

בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס"ז ס"ק ד' במ"א ובט"ז. כתב א"ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע"ש וצ"ע. ח"י:

אסו'. וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י:

שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י כמש"ל ר"ס תמ"ב אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ מותר לערבו ק"פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש"ל ס"ק י"ג (ומה"ט קרי לחמץ דבר שיל"מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי"ד סי' צ"ט:

בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב"י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה:

בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה"ע שמישב דעת הטור להלכה ע"ש באריכות בס' מ"א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג ע"ל סי' תמ"ב ס"ק י"א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר"מ מלובלין סי' קכ"א. (וע' י"ד סימן קכ"ג סעיף ט"ו בש"ך שם) כתב א"ז זקיני הגאון ז"ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו"ם וכ' הח"י בסי' תמ"ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל"כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע"ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו"ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה"ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח"י בס' תס"א מיקל אחר הפסח ע"ש:

המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ"א וע"ל סי' תמ"ב סעיף קטן א':

נוקשה. שהרי לא עבר על ב"י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע"ל ס"ק ח':

בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח"י ומ"א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע"ש. כ' מהרי"ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל"ה כ' ה"ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ"ג ס"ח ועשו"ת ש"א ס"ה ועיין ח"י סימן זה ס"ק כ"ז:

ס"א במשהו. מדלא יהיב שיעורא הרי"ף וש"פ וכת' הרשב"א שבדקו בספרים ישנים ומצאו כגי' שכ' בהדיא במשהו: אפילו בהנאה. כמ"ש בע"ג ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח אף ע"ג דכל מ"ש במתניתין אוסרין במשהו אפילו בהנאה וכמש"ש יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה וע"ש ואף לשיעת רש"י דבמסקנא חמץ אינו אוסר היינו משום יבש ביבש וכמ"ש בס"ט ע"ש וע' בר"ן מש"ש: וצריך כו' ולא סגי כו'. הוא מחלוקת בין הראשונים דרשב"ם כת' כמו שר"א מתיר בפדיון בע"ג כמש"ש ספ"ג מ"ט ב' ה"ה בכל איסורין שבתורה הביאו תוס' ביבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' ובזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן כו'. וכ"כ במרדכי סוף פרק כה"צ וחמץ בפסח שאסר בהנאה כו' י"ל פדיון להוליך כו' אבל לא באכילה כו' וכ"כ בהג"א שם בד"ה ולא התירו כו' וחמץ וכ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים וכ' הרז"ה שם שיש ספרים שגי' שם כ"ז א' וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתירה וקאי אפדיון וע"ז סמך רשב"ם שכ' דה"ה בכל איסורין כו'. אבל הרז"ה חלק עליו שם ובע"א שם וכן תוס' ביבמות שם ובזבחים שם והרא"ש בע"ג שם והר"ש בסוף ערלה והר"נ בע"ג שם ובפסחים שם דדוקא בע"ג שתוספת דמיה ולכן אמרו בפ"ב דפסחים כ"ז א' הני קערות כו' אסירי מ' דאסור לגמרי וע' ר"ן שם ועיד כ' תוס' ורא"ש שם והר"ש שם ועי"ל דדוקא פת שאין ממשות האיסור בעין כו' והרמב"ן הכריח דה"ה בשאר איסורין דהא ר"א בפדיון קילא ממכירה שאין נהנה שם כלל מן האיסור ובמכירה ודאי דה"ה בשאר איסורין כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' ביבמות שם ובזבחים שם בקיצור והר"ש שם דדוקא במקום שיש לחוש שמא ימכור לישראל הא בדברים שאינן נקחין מן הא"י מותר וה"ה לפדיון אבל הרז"ה והר"ן בע"ג שם כתבו דר"א לא שייך בדרשב"ג הא לחוד והא לחוד וכ"ד תוס' שם ושם וש"פ ועמ"ש בי"ד סי' קמ"ב. ובד"מ ערבובי דברים כאן שכת' שדעת הר"ן להתיר ועוד כת' שדעת המרדכי בפ"ב דפסחים לאסור ולא היא שהמרדכי כת' שם לאסור במכירה וכבר כ' הרז"ה וש"פ שאינו ענין זה לזה אלא שלפי מ"ש דלא התירו בפדיון אלא חבית בחבית כמו במכירת יי"נ ולפי שאוסר במרדכי מה"ט ה"ה שאוסר בפדיון אבל הרמב"ן ור"נ שם כ' דוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אף בדאורייתא דמיא לסתם יינם ועמ"ש בסי' תס"ז ס"י ומ"ש כאן וצריך כו' ולא סגי כו' ר"ל דאף לדעת המתירין דוקא בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש הרז"ה והרא"ש בשמו וכ"כ המרדכי והג"א והג"מ אף לדברי הרר"י שהביאו הרא"ש שם שמתיר אף באכילה דוקא בפת כנ"ל וכמש"ש דלא נאסר רק מחמת הנאה דאין איסור אכילה אוסרו מהא דתנור שהסיקו בכמון כו' וכ"כ רש"י בע"ז שם מ"ט ב' ונשתרי לך בהנאה כו' וז"ש וצריך לשרוף כו' ולא סגי כו' ר"ל לאפוקי מהמתירין שא"צ לשרוף הכל אלא נותנו לא"י וכיוצא כו': מיהו כו'. כמש"ש ל' א' ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי כו' ולפי מ"ש תוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן לחלק בין נטל"פ באוכלין שמותר שלא נאסר מעולם משא"כ בקדירה שאינה ב"י שאף שהיא נטל"פ מ"מ מתחלה נאסרה א"כ יש לחלק כאן ג"כ דמ"ש בפ' כ"ש דמשהי ליה דמתחלה לא נאסרה שקבלה היתר וע' בתוס' שם ד"ה אר"ה. והא דפסחים כו' לפי שבלע התירא. אבל לפי מ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לישהינהו כו' אין חילוק וז"ש בד"מ ס"ק ב' ונראה דאף ע"ג כו' וכ"מ בתוס' פ' כ"ש גבי קדירות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודן היתר או איסור: ודין תערובתו כו' אבל אם כו'. חולין צ"ו ב' אמר שמואל ל"ש אלא כו' ואע"ג דשמואל ס"ל בע"ג ע"ג ופסחים ל' דמין במינו במשהו וכ' התוס' שם ד"ה עד ל"ד עד שמגיע דהא קליפה בעי ואפי' כדי נטילה צריך כמ"ש בפסחים ע"ה נטף מרוטבו כו'. ות"ה כ' בשם י"א שדי בקליפה כמ"ש שם נגע בחרסו כו' ושם חם לתוך צונן קולף ובחולין קי"ב אבל צלי בעי קליפה ושם ק"ז צונן בצונן הוא נהי דקליפה לא בעי כו' ושם ר"א קולף בית השחיטה רותח הוא ומ"ש ברוטב יטול רוטב מתפשט יותר וז"ש כאן אלא קליפה או כו' שחם בחם כו' והתוס' דחו שם כל הראיות וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ה: בלא רוטב. דבלא"ה כולו אסור בשאר איסורין בששים ובחמץ במשהו כמ"ש בפסחים שם חם לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף מ' דברישא כולו אסור וע' בחולין ק"ח וע"ש בתוס' ד"ה טיפת כו': וכן אם. כמ"ש בזבחים צ"ז א' רקיק שנגע ברקיק כו': ואין שם דבר כו'. כמ"ש בחולין צ"ו אינו והאמר ר"ה גדי שצלאו כו' שאני חלב דמפעפע: לפי שאינו. עתוס' שם ד"ה אפי' תדע דבכ"מ כו': ובדין ריחא כו' יש מקילין. דקי"ל כלוי בפסחים ע"ו ב' דרבא בפ' בתרא דע"ג ס"ו ב' ס"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף בפ"ז דחולין ואע"ג דרוב פוסקים ס"ל דסתם יינם במשהו ושרי בבת תיהא ובפסחים שם ה"נ מסתברא כו' מה לי כו' ואם איתא הא נ"מ בגדי וגדי הוי מין במינו ואסור למ"ד מין במינו במשהו אפי' ריחא לאו מילתא מהדי"ל סי' רי"ד: ויש מחמירין. תוס' דע"א ס"ו ב' סד"ה רבא כו' וכ"נ מדברי הרי"ף שם שכ' דליתא להא דרב דאזיל לשיטתו דס"ל דמין במינו בכ"ש ואנן קי"ל בנ"ט מ' דבחמץ קי"ל כרב. אבל בפסחים שם מ' כסברא הראשונה ממ"ש כתנאי הרודה כו' לרב נימא תנאי היא א"ל רב כו' והא שם שלא במינו הוא: ודוקא. כמ"ש בפסחים שם דכעין שתי קדירות אפי' רב שרי ואפילו מין במינו דבמשהו כנ"ל וכן פת צוננת וחבית סתומה וכיוצא בו דלד"ה שם לאו מילתא היא ועיין בתוס' ע"ג שם:

ס"ב חמץ שנתערב כו'. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי בלפני זמנו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"א מ"מ כיון דליכא כרת אף לר"י כמש"ש כ"ח ב' ה"ה בשאר איסורים אפי' לר"י כמ"ש כ"ט ב' א"ר חמץ כו' שלא בזמנו כו' וה"ה לפני זמנו ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דאמרי כו' תוס' בע"ג ס"ו ב' בד"ה רבא: ונטל"פ. כיון דבס' וע"ל ס"י:

ס"ג חטה שנמצאת. כנ"ל ומותר בפסח ואפי' להאומרים דחוזר וניעור כמ"ש בס"ד כאן כיון דאינו אלא מטעם מודים כמ"ש בפסחים כ"ז א ' וע"ש רש"י ד"ה לא שנו כו'. ודלא כהרמב"ם שכ' דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ועוד דטעם בדשיל"מ בטל. מרדכי ועי"ד סי' ק"ב ס"ד בהג"ה ומ"מ הוא דלא כהרמב"ם שמפרש מ"ש רבא במשהו משום דשיל"מ הא רבא בטעמא קאמר ג"כ ועוד וכי ר' יוחנן ל"ל דשיל"מ דלא בטל: אבל אם כו' ואפי' להמתירין בס"ד ועמ"א ס"ק ז"ח וכמ"ש בס"ד ע"ש: ומיהו. דכ"ש אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת אבל נותן לתוך הקערה ושם בגמרא דבכלי ראשון בשלה ובכ"ש כו' ושם מ"ח ב' ש"מ כ"ש אינו מבשל. ואף אינו מבליע כמ"ש בירושל' פ"א דמעשר הלכה ו' ובפ"ג דשבת הלכה ה' ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדא א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כ"ח בולע כו' השיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע משמע משום דעירוי ככ"ר הא כ"ש אינו בולע ואף שמשמע שם דכ"ח בולע אף בכ"ש י"ל דהיינו לס"ד אבל למסקנא משום דעירוי ככ"ר וע' בי"ד סי' ס"ט: ויש מחמירין. כמ"ש הרשב"א בת"ה אע"ג דאין מבשל מ"מ מבליע ומפליט ממ"ש בחולין ח' ב' בית השחיטה רותח הוא כו' לא לסחוף כפלי כו' וע"ש תוס' ד"ה לא ואינן חמין יותר מכ"ש ואעפ"כ בולע ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וערש"י שם ואף ע"ג דבי"ד הכריע כסברא ראשונה מ"מ כתן כ' משום חומרא דחמץ וז"ש בפסח משא"כ קודם פסח דשוה לשאר איסורין כמ"ש בס"ג: אם היד כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' יד סולדת בו אסור כו' אפילו בכ"ר ובירושלמי שם ושם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו כו' הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש אר"י כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת א"ר מנא כאן וכאן אין היד שולטת כו' וע' תוס' בשבת שם:

אם נתערב כו'. כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים כו' אם רוב כו' מותר לערב עם פשתן ואינו חוזר וניעור וכן סתם בס"ה וכמ"ש במרדכי פ"ב ובטור ומה"ט בשר יבש כו' ובהגה שם חבית יין כו' וכמ"ש במרדכי שם ע"ש: ויש חולקים. כמ"ש בבכורות כ"כ הלוקח ציר כו' אבל לקדירה כו' וכיון דאיכא האי משהו מצא כו' וה"ה לענין איסור כמ"ש תוס' ד"ה יתיב וכמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' וכדרך שאמרו בטהרות כו' וע' ראב"ן וכ"כ במרדכי פ"ב סי' תק"נ בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטל כמ"שש בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עכ"כ. ול"ד לשאר איסורין דבטל קודם שיגיע לאיסור כמו בכלאי בגדים צמר גמלים כו' ובכלאי זרעים אם נתערב א' מכ"ד כו' דשם נתבטל אחר שיגיע האיסור אבל כאן בפסח אינו בטל כלל דאוסר במשהו. אבל עיקרא דדינא יש לו פירכא כמ"ש שם רבנן לא דרשי כו' אין בעלמא כו' וע' ר"ן שם ד"ה ומהדרינן אין בעלמא כו' ומקשו הכא כו' אלמא שם דוקא משום דאפקיה קרא אבל בעלמא ק"ו שבטלין כמש"ש זרועין ועומדין לא כ"ש: ונוהגין כו' ומיהו כו'. אף לס' הראשונה דיליף מכלאים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורין ועיין בי"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ:

ס"ה בשר יבש כו'. ויש חולקין תליא בפלוגתא דס"ד ועט"ז: שלשה פעמים. ע' בתוס' דע"א. ל"ג ב' ד"ה כסי. לכך פי' ר"ת דאז ודאי בהדחה שלישיח נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב כז': אם לא. עמ"א ס"ק כ"א כ"ב: שהם בני יומן ובן כ"ד כו'. וכל זה חומרא דנ"ט בר נ"ט מותר קודם שעה חמישית כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש ותוס' בחולין ק"ח ב' וכמ"ש בגמ' שם קי"א ב' וכמש"ל בסי' תנ"ב ס"א ועוד דסתם כלים אינן ב"י כמ"ש שם ל"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה אי. וקי"ל נמי כו' ולכן כתב אבל בי"ט האחרון כו' וה"ה כו' משום דאינו אלא חומרא ודי להחמיר באיסור דאורייתא משא"כ בי"ט האחרון וכן איסור משהו שהן דרבנן:

ס"ו מלח כו'. חולין קי"ג א' וע"ש תוס' ד"ה טהור כו': משום. ע' ש"ע י"ד סי' צ"א ס"ב:

ס"ז בוסר שדכן כו' דאינו כו'. אפי' מחמת דוחקא כמ"ש שם קי"ב א' קילחי דלפתא שרי: דסתם סכין. כמ"ש רש"י שם ד"ה קישור כו' ע"ש ואע"ג דמותר בקישות לפי שהוא משהו ואין ניכר בו וכמ"ש רש"י שם ד"ה לפת משא"כ בפסח: אבל אם. כיון דמשהו מדרבנן:

ס"ח זיתים שנזהרו. כמ"ש שם בצנון ואפילו אינו ב"י כמ"ש בע"א ל"ט ב': אפילו לא נזהרו כו'. מדשרינן בספ"ב דע"א זיתים כבושים שלהם ולא חיישינן לגיעולי נכרים וכמש"ש בשמן ודבש שלהם למאי ניחוש כו' ועיין בי"ד סי' קי"ד ס"ח וכן זיתים כו'. ובהג"ה שם אבל אם נכבשו כו' ועי"ד סי' קכ"ב ס"ג בהגהה ולכן אבל כו' ומש"ש. אם כו'. כמ"ש בחולין קי"ג א' ומנפיץ ליה ופי' דוקא לכתחלה וכן מ' לישנא דגמ' אבל בדיעבד אף שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר כיון שיש מים:

ס"ט יבש ביבש כו' וי"א. ע"א ע"ד א' תנא מאי קחשיב כו' האי תנא תרתי כו'. הרי אלו למעוטי וכפירש"י שם וכ"כ הרא"ש שם א' אלא שכ' דא"צ להרים כמ"ש בערלה פ"ב הערלה והכלאים במאתים וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה משום גזל השבט ועבי"ד סי' ק"ט וכ' שמותר אף באכילה. אבל התוס' פירשו שם למעוטי כו' דלא תני להו אבל מ"מ אוסרין במשהו כמ"ש בב"ק ה' א' למעוטי מוסר ומפגל אע"ג דחייב עלייהו וראיה מדאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה ור"ל למעוטי נבילה כמ"ש שם ובחולין ק' א' אמר שם דנבילה אינה בטילה משום דהוי דבר שבמנין וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם. ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר ר' יוסי בר ר' בון לא מתני אלא דבר שאסר בהנייה נבילה מותרת התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת והביא הראב"ד ראייה ממ"ש בתמורה כ"ח א' מ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי אכילה ואיסורי הנאה גבי הדדי ר"ל במתני' דתמורה שם ומ"ש בתערובות אכילה דפסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד ר"ל במתני' דע"א הנ"ל דלא תני אלא איסורי הנאה ומשני משום דבעי לפרושי איסור יי"נ פריש כל איסורי הנאה דדמיין לה כו' ונשמט שם מהגמרא ואיתא ברש"י אלא שפי' דקאי אפ"ב דע"א אלמא כי קתני איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה אלא דלא תני כנ"ל. וגם איסורי הנאה ל"ק אלא דדמיין לה דוקא ועיין ר"ן ורא"ש שם והרי"ף כ' דליתא להאי כללא דאמר שם למעוטי כו' דקי"ל דחמץ במשהו והר"ן כ' דשם למ"ד כר"י דלאחר הפסח אסור מן התורה אבל לדידן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וכמ"ש הרמב"ם עי"ד סי' ק"ב ס"ד ובת"ה ק"ז ב' האריך ופ' כסברא ראשונה וכן בתשובה סי' רס"ב ע"ש:

ס"י נותן טעם כו'. דלא חמיר מנבילה גוף האיסור עצמו כ"ש תערובתו. ר"ן וע' י"ד סי' ק"ג ס"ב דעד רובו מותר וה"ה כאן: ויש מחמירין. שם ס"ו א' הא מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ר"ל ע"כ רישא לאו באיסור משהו דאל"כ לא הוה אמר בסיפא כנ"ל מותר דכ"ד שבמשהו נטל"פ אסור ובפסחים ל' א' ואמאי לישהינהו כו' וליעביד שלא במינן אבל במינן לא דבמשהו אסור נטל"פ ולכן קאמר ג"כ לישהינהו אחר הפסח. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' בע"ע שם והרא"ש דה"פ מדסיפא בנ"ט רישא נמי בנ"ט ובפסחים שם הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש התוס' שם ד"ה לישהינהו. תימא לר"י כו' ומפרש הר' יוסף כו' ור"י תירץ כו' ולשני התרוצים דוקא שלא במינו מקילינן לתי' ראשון תרתי לטיבותא משא"כ במינו דליכא אלא חדא לטיבותא נטל"פ וכן לתי' ר"י ע"ש וכ"ש תוך הפסח דמינו ושלא במינו שוין. וס' השנייה ס"ל דטעמא דמותר דאין כאן מבטלין כיון דכבר נטל"פ בקדירה ומה שאסרו בכל קדירה שאינה בת יומא כמ"ש התוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן ויש לתת הטעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל כו' וה"ה בקדירות של חמץ דהתירא בלע ולכך אמר ולישהינהו ואעפ"כ דוקא שלא במינו ולאחר הפסח: ובמקום שיש כו' אפי'. מהא דפסחים כנ"ל דמשהו הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה הנ"ל ואסור במינו כנ"ל:

ס"יא בין כו'. ס"ל הא דרבא שאמר שלא בזמנו כו' הוא בששים וז"ש בין שעבר הפסח על כו'. ומ"ש בין שנתערב בפסח כו' למד ממ"ש רבא בזמנו כו' ופי' הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א וכן בס' המלחמות משום דהוי דשיל"מ ושלא במינו אטו מינו כרב וז"ש בין שנתערב כו' וכ"ש בשנתערב קודם פסח ולדעת האומרים בחוזר וניעור כמ"ש בס"ד מ"מ לא גרע מאם נתערב בפסח וז"ש בין חמץ כו'. אבל כל הפוסקים חולקים עליו על מ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח שצריך ששים וס"ל דבטל ברוב ועמ"א וערש"י שם ד"ה שלא בזמנו וד"ה אמר רב קדירות כו'. אבל בנתערב בפסח או קודם פסח בפחות מששים ודאי אסור כיון דעבר בבל יראה קניס ר"ש כמו בעיניה וז"ל הר"ן וכי קניס ר"ש כו' פי' בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב קודם הפסח או בפסח בענין שעוברין בבל יראה דהיינו כזית בכא"פ כמ"ש ברפ"ג אסור לאחר הפסח אבל אחר הפסח אפשר דאפי' ביותר מכאן מותר ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוי אתרומת ח"ל כו' ע"ש וזהו כפי שיטתו שפ' דוקא בכא"פ עוברים בבל יראה וע' מ"ש בסי' תמב סעיף א' דתערובת חמץ עוברים משום בל יראה ואפילו אין כזית בכא"פ כמ"ש המ"מ בשם י"א והכ"מ רק שיהא בכולן כזית דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש שם מ"ג ומ"ד ומשום טעם כעיקר נמי ליכא כיון שאין בעיקר כזית וע"ש ועמ"א סי' תמ"ב סק"א וכן פ' רוב הפוסקים וכן מ' מדברי הרמב"ם וכן מ' בגמ' מדאמרינן ואלו עוברין בפסח כו' ופי' הרמב"ם ורש"י בבל יראה ואע"ג דליכא בהו כזית בכא"פ דשכר המדי אמרינן שם דרמי בי מי שערי וערא"ש שם וכמ"ש בגמ' שם מ"ד א' הנח לכותת הבבלי כו' וע"כ ה"ה לאינך דלית בהו כלל דבהו א"א לומר אי בעיניה כו' אי משטר כו' וע"כ דל"ל כלל כזית בכא"פ ואפ"ה אפי' לרבנן עובר בבל יראה דל"פ רבנן אלא באכילה משום דלא אכיל לכזית בכא"פ משא"כ בבל יראה כיון דלא בטיל בתערובות וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תמ"ב ס"א אע"ג דהרמב"ם פסק כרבנן ע"ש וכן הגמ' מציין על הרי אלו באזהרה מאן תנא ולא ארישא אלו עוברין: ובפחות מס' כו'. כ"ה בהג"מ סוף ה' חמץ ומצה וכשיטתו שם דבכל האיסורין אמרינן יוליך הנאה לים המלח ולא כ' לאחר הפסח אלא דבתוך הפסח אסור באכילה דמ"מ טועם האיסור כמש"ש משא"כ לאחר הפסח אע"ג דנתערב קודם הפסח ועבר בבל יראה מ"מ אינו אסור אלא משום קנסא ודי בזה ע"ש שהביא ראיה מירושלמי דבכל האיסורין אמרינן כן ועיין תוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' אבל הרב לא פסק כוותיה אלא כאן ועמ"א:

ס"יב חמץ נוקשה כו'. כיון שלא עבר עליה בבל יראה וב"י מן התורה דאפי' אוכלו פטור כמ"ש שם מ"ג א' לר" יהודה האוכלו פטור וכן לר"א וכ'"ש לחכמים שמ"ש שם תניא כוותיה דרב יהודה וכן סתם מתני' שם מ"ח ב' האוכלו פטור וע' ברא"ש שם ואע"ג דמ"מ צריך לבער כמ"ש שם שאור ישרף היינו מדרבנן ועיין ר"ן שם וברפ"ג ועיין בתוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר. ונראה לרשב"א כו' ע"ש. ואע"ג דתערובת חמץ ג"כ האוכלן פטור ומ"מ עבר עליה בב"י כמש"ל שאני התם דאיתא לכזית חמץ שם ולא בטל בפחות מששים משא"כ כאן שאינו חמץ כלל מן התורה וליכא למקנסיה. וראיה ממ"ש חמץ בזמנו במשהו דדשיל"מ כנ"ל דאם עבר עליו הפסח מותר אע"ג דעבר עליו מדרבנן. כמו חמץ נוקשה כיון דאסור למיכליה צריך לבערו ואפ"ה מותר. ולדברי ר"ת ברפ"ג אפי' ע"י תערובת לא עבר בב"י וב"י. ולפ"ז אם נתערב קודם הפסח בפחות מששים ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואפילו באכילה. אבל רש"י חלק עליו שם וקצת ש"פ אלא שרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' אנוקשה עבר בבל יראה וב"י כמ"ש בספ"ד הלכה י"א ואין בהן משום כו'. שהרי רש"י כ' על כל המתני' אלו עוברין משום בל יראה וחשיב חמץ נוקשה כמש"ש ועיין תוס' שם. אלא שמרש"י אין ראיה שי"ל מ"ש אלו עוברין הוא דברי ר"א רק שקשה הא אף ר"א ל"ק באזהרה רק ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא כדקאמר רב יהודה בגמרא שם מ"ג א' ואילו במתני' קאמר ר"א אף תכשיטי נשים אפי' נוקשה ע"י תערובת ולכן פסק הרמב"ם דאפי' נוקשה עובר לד"ה. אבל תוס' שם ד"ה ר' אליעזר כתבו דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בגמרא: והנה שורש דין זה הוא בריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן שם. ועיקר ראייתם הנ"ל ממה שאין עוברים עליה בבל יראה וב"י. אינו מוכרח שהרי הרמב"ן כ' שחמץ של ישראל בבית א"י אינו עובר עליו כמש"ל ואפ"ה אסור בהנאה ואפי' הלוה עליו והרהינו אם לא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ועמ"א. וכל זה אינו שוה לי דמנ"ל לחלק: והפיאדו"ש. ע' ריב"ש שם: יש נמנעין כו'. אף דמותר להשהותו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"ב וכן ניירות כו' מ"מ אסור לאכלו אף ע"י תערובת כמש"ש ס"ד דבר שנתערב כו' אע"פ שמותר כו':

מימרא דרב פסחים ל'

בהסכמת ורוב הפוסקים וכ' רמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורא"ש בשילהי ע"א כתב דחמץ דלא בדילי מיניה כולי שתא החמירו בו

ה"ה בסוף ב"ד מהלכות חמץ ומצה ושכן כתבו המפורשים (עיין בי"ד סימן ק"ה בס' ד' וה' ששם פסק כדי נטילה)

תוס' בע"א פ"ד והרא"ש פ"ב דפסחים וש"פ:

תה"ד סימן קי"ד בשם הגהות

שם וכ"כ הטור בשם רש"י ובעל העיטור

כן נראה מדברי רמב"ם ספ"ד וה"ה בשם הרבה מהגאונים והרי"ץ גיאות ור' ירוחם בשם הרשב"א

טור בשם רש"י

כ"כ רש"י בתשוב'

טור בשם תשובת אביו הרא"ש

מרדכי פרק ב' דפסחים ושם כתב במדוכ' של חמץ

סמ"ק בסי' רכ"א

טור אפילו לדעת בעל התרומות דכיון דבשעת כבישה נותנים בהם מים בטל חרפייהו

הרי"ף בס"פ בתרא דע"א והמרדכי בפ"ב דפסחים והרשב"א ת"ה

טור בשם אביו הרא"ש שם בפ"ז

טור בשם ר"י ור"ת ורש"י ורא"ש ורוב הפוסקים

מימרא דרבא שם ושם בגמרא ל'

הריב"ש בתשובה