דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ד

אחר הבדיקה. והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצ' לאכול (ב"ח) והעולם אין מצניעי' אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיק' אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:

יטלנו עכבר. כ' הר"ן צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל ע"כ ולי נראה דלפמ"ש הטור שלא יאמר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שבבתים אחרים א"כ אף החמץ שגרר' החולד' חוזר ונתבטל ואין צריך ביטול אחר עכ"ל ד"מ ול"נ דלא כיון הר"ן לזה אלא כוונתו דזה החמץ שגרר אחר הבדיק' לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו וא"כ אם בדק שנית ולא מצא צריך ביטול שנית מיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשע' השריפ':

א"צ לבדוק. וצ"ל דמונח במקו' גבו' שא"א לתינוקו' ליטלו דאל"כ צריך בדיק' שנית עמ"ש ססי' תל"ט:

יכפה עליו כלי. וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפי' כלי ואף על גב דבפסח לא סגי בכפית כלי כמ"ש בסימן תמ"ו שאני התם דחיישי' שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא לחיחש /למיחש/ שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד' י' אבל כשכופ' עליו כלי רחב אין יכולין לגלות:

יבטלנו. דהשתא אפי' נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור) דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע וכ"כ בסי' תמ"ו מ"ד אמי שאכל חלב בשוגג וז"ל הרמב"ם פ"ג אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' ע"ש משמע דאם לא ידע בו מתחל' אינו עובר עליו כלל וכ"מ מל' הרא"ש גבי גלוסקא וע' בתו' ריש כל שעה: ודע דפירורין ממילא בטלי והביטול הוא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה עסי' ת"ס ס"ג:

ואם אמרו. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא ונ"ל דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקי' חמצו אבל אות' שאין מביני' כלל וסוברי' שאומרי' איזה תחינה פשיטא דלא יצאו דהא בטול מדין הפקר ובעי' שיהא פיו ולבו שוין וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו שהבודק לאשה תבטל בל' שמבינ' ובסדה"י כתוב טעם למה נוהגין לאומרו בל' תרגום:

וטוב לחזור ולבטל. לפי שזכ' בפת שאכל ושמא ישאר ממנו כלום (טור) אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישי' שישכח לבטלו ואפי' לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם מ"מ חיישי' שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששי' דאז ל"מ ביטול:

אלא לאחר ששרף. וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית:

שלוחו. פי' שצוהו לבטל אכל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל ובד"מ כתוב בשם מהרי"ל שצריך שיעמוד אצלו וכמ"ש סוף סי' תרע"ו וב"ח פסק דאין לבטל ע"י שליח:

ואם אינו עושה כן. פי' שאינו רגיל לעשות כן וא"כ חיישי' שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אבל באמת לא מהני כ"כ בטול האש' כיון שאינה שלה עיין בלבוש סי' תל"ו סס"ב:

בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל':

אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ:

בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם:

דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן:

וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל:

שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין:

ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:

אחר הבדיקה. ל"ד דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב"ח וח"י והיד אהרן ומ"א. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה ע"ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים:

אחרת. (וה"ה דצריך אז לבטל שנית. ב"י בשם ר"ן). ומ"מ אינו צריך לברך שנית. ח"י:

א"צ. אם א"א לתינוק ליטלו. מ"א:

בתיבה. ובח"מ סימן רצ"א סי"ג פסק רמ"א דתיבה חתורה אצל עכברים ע"ש וי"ל ודו"ק:

חמירא. לפי שלחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. סדה"י:

בלשון. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלשון הקודש יצא ודוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שמפקיר חמצו דאם אינו יודע לא יצא וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו ומ"א ועיין ח"י:

כל אחד. המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ב"ח ח"י:

אינו. פי' שאינו רגיל לעשות כן וחיישינן שמא ישכח. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים ח"י. והב"ח פסק דאין לבטל על ידי שליח ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ עיין ט"ז:

ס"א או יתלנו כו'. סה"פ וטור וכמ"ש בפ"ג די"ט לשמרו מן העכברים: או יניחנו כו' מקום כו'. אבל סתם תיבות חתורות הן אצל העכברים כמ"ש בח"מ סי' רצ"א סי"ג בהג"ה י"א כו' והכל כו':

ס"ב מיד. שם וליבטליה כו': כל חמירא. כ"כ הרי"ף והגאונים וכ"ה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל. וכ' הג"מ והטור שלא יאמר בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול כל מקומות כמ"ש בגמרא אין לי אלא בבתים כו' וז"ש דאיתיה ברשותי וכ"ה ברי"ף ורא"ש: ויאמר. כמ"ש בתרומות ובשבועות שיהא פיו ולבו שוין ועמ"א ס"ק ו': ואם אמרו. ר"ל בלשון תרגום: אבל בשאר כו'. שכל בו כתב לומר חמירא וחמיעא שחמץ ושאור ב' דברים הן וכ' ת"ה דלשון חמירא כולל אף חמץ כמ"ש בפ"ק בעירו חמירא דבני חילא דחמירא דידיה הוא ובפ"ב זבינו חמירא דבני חילא וז"ש בהג"ה אבל בשאר כו'. אבל בירושלמי הנ"ל לא מ' כן שהרי בלה"ק ודאי חמץ ושאור ב' דברים הן כמ"ש בתורה ואעפ"כ לא אמר בירושלמי רק כל חמץ שיש כו': וטוב. עמ"א והגמרא לא הצריכוהו שאמרו ומה שמשייר כו': שמשתגיע. גמרא שם: ואין לבטל. עמ"א ואע"ג שבגמרא משמע שהיו שורפין בשש כמ"ש אימתי בשעת ביעורו וע' תוס' ורא"ש שם וכן כאן כיון דלאו שעת ביעורו כו' לפי שלא היו מבטלין ביום: כדי לקיים כו'. דשיטת רש"י דביטול הוא מד"ת ולא הבדיקה ומהני אפי' לחמץ ידוע כמש"ש ז' א' הכא בתלמיד היושב לפני רבו כו' וספ"ג במתני' ההולך כו' ושם ו' ב" ותוס' הקשו עליו דא"כ במאי איפלגו ר"י ורבנן בביעור חמץ ומפיק לה ר"י מקראי ורבנן השיבו לא מצא כו' והתורה אמרה תשביתו כו' ושם ה' א' ר"ע אומר כו' ומצינו כו' ועוד פריך בדיקה לאור הנר מנלן ופי' דבדיקה מדאורייתא והביטול מטעם הפקר הוא ועתוס' ד' ב' ד"ה מדאורייתא כו' אבל הר"ן כ' דמדאורייתא בחדא סגי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של ב"א ואין הדעות שוות החמירו חכמים בבדיקה דוקא וא"צ ביטול לדינא דמתני' ואח"כ חידש רב יהודה ביטול שמא ימצא כו' והוא ע"ד רש"י ע"ש בר"נ ריש פסחים ודעת הרב כאן לפ"ד התוס' שהלכו האחרונים לשיטתן ה"ה המרדכי והג"מ וסמ"ג וסייעתם:

ס"ג בביטול. דביטול היום אינו אלא משום הנשאר כנ"ל:

ס"ד שלוחו. כמ"ש בפ"י דנדרים ע"ב ב' האומר לאפטרופוס כו' ואפי' לר' יאשיה משום דכתיב אישה כו' וע' בפ' השואל בתוס': וכשמבטל. דא"א לומר בהדין ביתא כנ"ל לכלול כל החמץ שבכל רשותו: אם אין. כמ"ש בפ"א דפסחים הכא בתלמיד היושב כו' ובסוף פ"ג ההולך לשחוט כו': ואם אינו כמ"ש בפ' הדר מהו למיגר מדביתהו הכא מ"ד כו' אשתו כו':

משנה פסחים ח' וכדמפרש לה רבא דרב פפי שם

בירושלמי כתבו' הרא"ש שם:

מימרא דרבי יהודה שם ז' הרי"ף דהרא"ש שם

טור בשם אביו הרא"ש

טור בשם הרב רבי פרץ וכ"כ' רבי' ירוחם:

שם וכ"כ ה"ה בפ"ב בשם בעל העיטור

כל בו: