אם דירת עכו״ם מעכב׳ בעירובו - שולחן ערוך אורח חיים סימן שפ״ב

אינו אוסר. דירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר לא גזרו:

בב' בתים. אבל אב ובנו אין אוסרין וכמ"ש סי' ש"ע:

לא מהני. למהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו:

לא' מהם. שיהיה הוא מותר והם אסורים דא"כ בכל שבת יעשו כך ויאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם (עיין ת"ש):

דרך חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח:

עד שיחזור. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן:

דאין עירוב וכו'. צ"ע מ"ש בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד ואפשר דסברות חלוקות הן וכמ"ש ב"י בשם רשב"א וצ"ע מ"ש סימן שפ"ג:

להניח כו'. ואף על פי שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם:

לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו (ב"ח הג"מ):

מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה:

שכירו ולקיטו. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו (רי"ט ח"א נ"ד):

אין דירתן חשובה. משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו ומצי לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש):

שני חצירות כו'. שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוי שם והפנימי מותר בפנימי' (רמב"ם פ"ב) ועבמ"מ שיש שם חולקין ומתירין ועיין בגמ' ובהג"א דכיון שהפנימים מותרי' במקומה אין אוסרין שלא במקומה וא"צ עירוב כלל בחיצונה משא"כ כשעכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה א"כ ב' החיצונים צריכים עירוב וחיישי' שיסברו שבפנימית דרים עוד ישראלים וא"כ ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה ואם איתא שעירבו ושכרו מן העכו"ם ה"ל קלא דעכו"ם מפעי פעי ויאמרו עירוב מועיל במקו' עכו"ם לכן צריך שישכו' משא"כ כשאין בחיצונ' אלא ישראל א' ע"ש ודעת הטור והרב"י דבכולהו בבות שייך למגזר וכ"כ המאור:

ויש מי שאומר כו'. זה דקדק הרב"י מלשון הרמב"ם פ"ד ול"נ דא"א לו' כן דא"כ ל"ל למכתב בפ"ב דין ישראל ועכו"ם בפנימית כו' הא אפי' עכו"ם לחוד אוסר וכן הוכיחו התו' בגמ' ע"ש ועוד דהא סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו משמע דברבים איירי ועוד ל"ל למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים כיון שאין רואין עוד ישראל בחצר בשלמא ברישא איירי שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצונה אבל הכא שאין שם איש ל"ל למיחש להכי לכן נ"ל דהרמב"ם קאי כששני' בחיצונ' אלא שסתם כמנהגו:

חצר שישראל וכו'. מ"ש הע"ש כאן מבואר בהג"ה ס"א וסי' שצ"ה:

אינו יכול לערב. כדי שיתירא לדור יחידי ויצא משם:

או להבליעו. ועיינתי בש"ל משמע דא"צ להבליעו דהא עכ"פ יש לו רשות להשתמש בספינה וצ"ל דרמ"א לא פסיק כוותיה מטעם שכתב ס"א בהג"ה:

בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו:

או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד:

לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם:

אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה:

אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו:

אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו':

בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת:

עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים:

לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג:

די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון:

א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע:

בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם:

אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י:

אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע:

אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:

וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ':

או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי:

ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט:

אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס: דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):

בשני בתים. אבל ב' ישראלים בחד בית כחד חשבינן להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א'. ט"ז:

לא מהני. לענין שיהיה נחשב ב' ישראלים בבית אחד ולא יאסר העכו"ם עליהם:

חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א:

בפחות. דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל ל"מ אם שוכר ממנו בפחות מש"פ דלאו ממון הוא כלל עיין ט"ז:

שיחזור. כתב המ"א היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה. ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו. ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן עכ"ל. והט"ז כתב דאפי' שכרו לזמן מצי למהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים ע"ש. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' שדחה דבריו ע"ש. ועיין מ"ש היד אהרן עליו:

לזמן. נ"ל דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מן היורש ט"ז וכ"כ הט"ז בסי' שצ"א ס"ק ג' ע"ש ועיין סי' שפ"ג. וכן פסק בתשו' חכם צבי סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה. וכן נ"ל עיקר ודלא כמ"ש בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' דאין צריך לחזור ולשכור מן היורש. ומ"ש שם שכן פסק מהרימ"ט בת"א ליתא דמשם אין ראיה לומר שאם מת שא"צ לחזור ולשכור מיורש. יד אהרן ועיין מ"ש בסי' שצ"א ס"א ועיין בדברי שמואל סי' נ"ז:

להניח. ואע"פ שלא הניח כלום מהני מ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם. מ"א:

לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו. ב"ח מ"א:

מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו רי"ט ח"א סי' נ"ד מ"א. וכתב בתשו' חכם צבי סי' ו' הא דאמרינן דאין המלך מקפיד מסתמא דוקא שנה או שנתיים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר הנ"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירתו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא ואף את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש גם כן עכ"ל ע"ש:

אוסר. עיין ט"ז ובתשובת יד אליהו סימן ט"ז:

וישראל. וט"ז ומ"א כתבו דליכא מאן דס"ל הכי ע"ש:

אינו. כדי שיתיירא לדור יחידי ויצא משם ועי' ט"ז מ"ש:

שישראל. חצר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אינו אוסר בעה"ב על האורח ולא האורח על בעה"ב. ב"י ט"ז:

ס"א דרים כו' ואוסרין כו'. ל' הטור וכ"כ רש"י ונתכוין למ"ש המ"מ דאותן שאין אוסרין כמו האחין שאוכלין כו' אינו אוסר ודייק מל' המשנה אוסרין דוקא וכמ"ש רש"י שם ובאין לערב כו' דאין עירוב מועיל: ואינו. שם ס"ט ב': ישראל שהשכיר. ס"ד א' אם אמרו שכירו כו' ואע"ג דאפילו באכסניא אם נכנס ברשות ורגיל אוסר מיד וכמ"ש בסי' שפ"ד ס"א י"ל כמ"ש תוס' שם ס"ו א' ד"ה מערב ועוד יש לחלק כו' ואין יכול לסלק כו' דשכירו דוקא אם יכול לסלק וכן כאן וכמ"ש בסי"ב וי"ג וט"ו וי"ח כמ"ש תו' וה"ה ישראל מישראל החילוק הוא ג"כ בזה ע"ב א' ד"ה ומודים ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כו' ומצי לסלוקינהו וה"ל כה' שכירים כו' וכמש"ל סי' ש"ע ס"ג ואם אינו יכול לסלק צריך שיהיה שם תפיסת יד כמש"ש ס"ב וה"ה ישראל מנכרי כנ"ל וכן נכרי מנכרי כמ"ש סי"ח: אבל כו'. ר"ל בענין שאין יכול לסלקו ובענין שהן מיוחדים כמ"ש בסט"ו והוא מירושלמי כמש"ש ולשון אבל צ"ע דאין חילוק בין ישראל מנכרי לנכרי מישראל כנ"ל: אין שכירות. כמש"ל ס"ך בהג"ה או להבליעו כו': ישראל שהשאיל כו' אע"פ. עמ"א וצ"ע מ"ש מאחין שאוכלין כו' דאין הנכרי אוסר ואפשר דמ"כ זו אוסר אפי' שם:

ס"ב אם כו' כגון. דלא אסר אלא במקום שישראל אוסר מדאמרי' ס"ט ב' ישראל נותן כו' ובנכרי עד שישכור במקום שישראל צריך לבטל נכרי שוכר ובכה"ג ישראל אין אוסר כמש"ש ס"ו א' ב' וז"ש אם אין כו' לאפוקי אם הם זו לפנים מזו דאוסר בישראל כמש"ש ושם בנכרי נמי אוסר כמ"ש בסי"ז והוא ג"כ מפורש בגמ' ע"ד ב' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"כ וסי' ש"צ ס"ב ע"ש:

ס"ג דרך חלון. ר"ל לאפוקי דרך פתחים הפתוחים למבוי וכ"ה בגמ' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"ך וסי' ש"צ ס"ב ע"ש ושם:

ס"ד השוכר כו' וא"צ. טור וכ"כ בס"ס או להבליעו כו': וא"צ. כרב ששת שם וכן הוכיחו מדשוכרין בשבת כמ"ש בס"ה:

ס"ה שוכרין מנכרי. שם וס"ו א': ומותר. שם ס"ה וס"ו:

ס"ו כ"ז שאין. דשוכר כמערב דמי לקולא שם ובעירוב מועיל כמ"ש פ"ב ב' אבל בשירי עירוב כו' וע"כ לשאר שבתות קאמר וכמ"ש שס"ח ס"ד וע"ש ס"ה ומ"ש רש"י שם ס"ב א' ד"ה אלא. בכל שבת ושבת פי' הרא"ש אם חוזר בו וז"ש כאן כ"ז שאין כו': ואינו יכול. רש"י שם ס"א ב' ד"ה עד והוכרח רש"י מדמוכיח בגמ' שם מדברי ר"ג דצדוקי אינו כנכרי שם ס"ח ב' וכ"ה מפורש בירושלמי דפירקין מעתה אפי' משכיר חזר בו בגזל הוא כו' ע"ש: צריך לחזור. כ"כ תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא. דבעי תרתי כו' והוא בגמ' שם ס"ז א' השתא תרתי כו' כמ"ש בסי' שפ"ג:

ס"ח די בשכירות. דאין הנכרי הראשון יכול לחזור כמ"ש בס"ו ואין יכול להשכיר חלקם כ"ז שאין מחזיר הדמים:

אם. ס"ג ב' פ' א': ס"י אע"פ. ר"ל אע"ג דבישראל כה"ג מהני לענין בע"כ לא שייך למילף שכירות מעירוב. רא"ש ר"פ הדר ס"א ועיין לעיל ס"ס שס"ז אבל אם כו' וע"ש מ"א סק"ה וצ"ע שם וכאן דהוא דוקא לדעת הרמב"ם:

סי"א אבל. שם פ"א: או. שם ס"ד א': אע"פ. זהו לדעת הרא"ש בסי' שס"ז: ושכירו של. שיכול להניח כליו של אדונו:

סי"ב ומשכיר. ס"ו אף שוכר כו' ור"ל מה מערב אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וכן מש"ש ס"ד א' נותן עירובו בכה"ג: וי"א שא"צ. רש"י שם ושם ופי' שוכר נכרי שכירו ולקיטו: ס"ג אם ייחד. תוס' שם ס"ו ד"ה מערב מירושלמי וע' מ"א והוא בתוס' שם וכגון שאין יכיל לסלק את הישראל. שם:

סי"ד שכרו. כנ"ל ס"ח: אבל אם. דבכה"ג יכול לחזור לאחר שבת ראשונה אע"פ שאין מחזיר הדמים:

סט"ו אם יש. תוס' הנ"ל מגמרא הנ"ל: וה"ה שני. ירושלמי שם:

סט"ז דשכירות של. כיון שיוכל לסלקו כנ"ל מדין שכירו ולקיטו:

סי"ז שתי חצירות. אע"ג דאוקמוה שם כר"ע. למסקנא שם ע"ה ב' נכרי ה"ה כרבים כו' א"צ למוקמי כר"ע: ואפי'. שם כפרש"י ותוס': ויש. כפי' הרמב"ם שם ואע"פ שכתבו תוס' שם ד"ה נכרי דל"ל דביחיד כו' וכן מוכח כו' לשיטת הרמב"ם דשם לפי ס"ד דנכרי אינו כרבים:

סי"ח אם נשאר. רשב"א וכמ"ש בהג"ה דלא גרע כו' וכמש"ש ס"ד א' ליזיל כו' ולישאל מיניה דוכתא ולינח כו':

סי"ט אבל. מדנקט חלונות והטעם דאז לא יזיקנו הנכרי: ויש מי. דל"ד אלא שאין דרך לעשות פתחים מבית לבית:

ס"כ דרך חלונות. כאן ודאי ל"ד חלונות כמ"ש רש"י בס' שקדם: ספינה. כנ"ל סי' שס"ו ס"ב בהג"ה: ויש להם בתים מיוחדים. דוקא כמש"ש בתוספתא הנ"ל בתים כו' ושאר ספינה שאין להם בתים ה"ה כשרויין בחצר: או. כנ"ל ס' א' וס"ד:

משנה עירובין ס"א וכדאביי ובגמ' שם ס"ב

מבואר בסי' ש"ע מי הם שאינם אוסרים

שם בגמרא ס"ב בעובדא דהמן בר ריסתק

הרא"ש בתשובה

שם ס"ה וכרב ששת וכפירוש התוספות בשם הערוך

שם ס"ו

הרא"ש והמרדכי בר"פ הדר בשם ר"מ והגהות מיימוני בפ' ב' מה"ע

תשובת הרמב"ן סימן ס"ו

שם

שם בגמ' ס"ו

הכי משמע בדף ס"ג בעובדא דנחמן בר רסתק

פשוט מההוא עובדא וכ"כ הרשב"א בתשובה

פשוט מההוא עובדא שם ס"ד

רמב"ם בפ"ט מה"ע והרשב"א בתשובה וסמ"ג

טור ורבי ירוחם

שם ושם

הרשב"א בתשובה

תוס' צ"ד מהא דרבי יוחנן בירושלמי שם

כאשר הגהתי כן הוא בב"י בשם הגה"א ופי' בכהאי גוונא שיש לכל אחד דירה בפני עצמו)

בבלי ס"ד

שם בגמ' ס"ה

שם

רמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין

שם בגמרא

שם מעובדא דר"ל ותלמידי רבי חנינא

שם ע"ד גבי מימרא דרב יהודא אמר רב וכפי' רש"י

שם התו' והרא"ש שם בשם ר"י

הרמב"ם בפ' ב' מה"ע כפי פירושו במימרא דלעיל וכת' הרב המגיד אף על פי שיש לאחרונים בזה שטה אחרת דינו של רבינו אמת ופירושו נראה

עירובין ד'.