כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״א

שהניח ביתו מבע"י. (טור) נ"ל דנקט כן לאשמועי' דאפי' חזר אין אוסר א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם עססי' שפ"ג אבל באמת אפי' הי' כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב:

מהלך יום א'. ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב' מ"מ לא חיישי' להכי:

אינו אוסר. דכבר הסיח מלבו וה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר:

משחשיכה אוסר. וא"ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח) ולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דיר' בחצר זו וצריך לערב והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילת' נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמועי' דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב' הסיח מלבו:

בא לדור כו' אוסר. דבדידיה לא אמרי' שהסיח מלבו דדוקא כשהי' כאן והלך לו אמרי' כן וכצ"ל סוף הסעי' עמ"ש ס"ה:

והי' דר עם המוריש וכו'. א"כ דמי לה' חבורות שא"צ כולן לתת לעירוב עסי' ש"ע ס"ג אבל אין ראי' מהא דאמרי' שכירו ולקיטו נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א דדלמא ה"מ בעכו"ם דאין דירתו חשוב' כ"כ אבל בישראל לא (תוס' ורא"ש) ערסי' שס"ז:

שחשיכ' אוסר. כיון דראוי להחזיק מבע"י ה"ל רשות זו תלוי' ועומדת ולא הותר למקצת שבת (הג"א) עמ"ש ס"ד:

ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סימן שפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה):

וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו:

ישראל בן חצר זו כו'. כבר נתבאר דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיעו מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא אלא שלשון הטור צ"ע וגם כאן בש"ע צ"ע למה נקט ישראל:

א' מן השוק. פי' מסתמא לא עירב וה"ה בא' מן החצר שלא עירב ומ"ה אם מת משחשיכה אוסר. ומו"ח ז"ל הקשה כאן נימא כיון דהותר' שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב:

אם עירב כו'. דאז אמרי' הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת א"ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש:

ישראל וגר כו'. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחרי כול להחזיק אע"פ שלא החזיק עד חשיכה חשבי' כאלו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:

בחצר. עיין ט"ז שהעלה דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיח מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא. ע"ש:

השוק. פירוש מסתמא לא עירב וה"ה באחד מן החצר שלא עירב ומש"ה אם מת מחשיכה אוסר:

וגר. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק אף ע"פ שלא החזיק עד שחשיכה חשבינן כאילו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:

ויערבו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג. מ"א:

ס"א אם. הסיח. מתני' שכבר כו' וגמרא שם דוקא כו' וסובר הרמב"ם דל"ד ואורחא דמילתא ונקט מילתא פסיקתא באם הסיח כו':

ס"ב ישראל. כיון שהותרה הותרה אבל רבים חולקים וראייתם ממבטל רשות שחוזר ועוד מבא עו"ג בשבת והרא"ש כת' דלא דמי לבא עו"ג בשבת שמתחלתו לא היה ראוי להתקיים והוא מדברי תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא אבל צ"ע דא"כ אמאי אמרי' שם ע' ב' אחד כו' משחשיכה אוסר וכן הקשה ב"ח. וע' ט"ז ס"ק ג' וכת' ולא דק כו'. והוא לא דק דהא דמיא לדין הזה בס"ב ועמ"א ס"ק ד' וכת' ולא ראה דברי רש"י ותוס' כו'. ואין משמעות ברש"י ותוס' שם כלל וכלל אמת דהריטב"א פי' כן אבל דחוק מאד שיפרש מבני השוק בני חצר דוקא אבל בני השוק לא דלכל הפי' בני השוק ל"ד אבל בני השוק לא. א"א:

ס"ג שהעירוב שמערב. ר"ל אפי' כבר עירב מדמפליג בין מבע"י בין משחשיכה. הרא"ש: אע"פ. שם:

ס"ד א' מן כו'. כאן חמשה בבי. ובבא א' וה' הוא דין של הברייתא שם אחד מן החצר כו'. ובבא שניה ואם לא כו' הוא הבעיא שם יורש מהו שיבטל והיינו ע"כ דמיירי בכה"ג שמת בשבת דאל"כ הא איבעי לאיערובי מאתמול וג"כ תיקשי מברייתא הנ"ל וע' רש"י שם ד"ה יורש כו' ומ"ש אם ירשו כו' כ"ז כו'. היינו דר"ש המניח את ביתו וכפי' אפי' הלך בשבת וכנ"ל. ובבא הג' ואם ירשו אחד כו' והיה דר כו' הוא מתניתין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד כו' ועיין רא"ש שם. ובבא הד' ואם לא היה דר כו' ר"ל אע"פ שלא בא לדור בבית המוריש כיון שדר באותו חצר הוא דין הברייתא שם וא' מן השוק שמת כו' משחשיכה אוסר וכ' רש"י ותוס' שם דרישא דברייתא א' מבני חצר כו' אתיא אליבא דת"ק דר"י שם פ"ה אבל כאן לא כת' כלום וכן בש"ע ס"ג כת' ואם מת משחשיכה כו' ולא כת' שבא לדור: כל זמן שאינו כו'. כ"כ הרא"ש אבל המ"מ בשם הרשב"א חולק על זה ומביאו ב"י וכמש"ש כל שנאסר למקצת שבת כו' וטעמו של הרא"ש משום דקי"ל כר"ש ואפי' הניח את ביתו כו' כמ"ש בס"א ומפרש אפילו הלך בשבת אבל הרשב"א מפרש דוקא מבע"י וכ"כ הטור שם ועמ"א ס"ק א' שדחק עצמו בדברי הטור ע"ש: והוא שבא. כנ"ל:

ס"ו אחד כו'. עד סופו הכל בתוספתא פ"ה בלשונו:

משנה עירובין פ"ו

רמב"ם פרק ד' מהלכות עירובין

שם וכר' יוסי רמב"ם בפרק ד' ונתן ה"ה טעם לדבריו

הרב המגיד שם שנראה כן מדברי רמב"ם ובשם אחרים והביא ראיה לזה מהגמרא ס"ב

כרבי יהודה שם במשנה הרא"ש שם משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכ"פ המרדכי שם וסמ"ג וש"פ

הרא"ה לדעתו ובשם הראב"ד והרב המגיד שם

ברייתא שם ע'

ה"ה שם בשם הרשב"א

שם בברייתא ה"ה בפ"ב מה"ע והרא"ש שם

רא"ש

שם וה"ה שם

הרא"ש שם

ברייתא שם ע' וכדמפרשו לה שם בגמרא

טור בשם הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא פ"ה: