אם אשה יכולה לערב - שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ז

אינה יכול' לזכות. ונ"ל דממזונותיה רשאה לזכות ע' בא"ע סימן עס"ג:

בני הבית לערב. וב"ח כ' דאפילו אינו רוצה לערב יכולין לערב אם לא שמיחה בהם בפירוש ע"ש ועמ"ש סי' שע"א ס"ד דדוקא גבי עכו"ם אמרי' כן אבל גבי ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה וכ"מ בב"י כאן ועסי' שפ"ב בב"י בפלוגתא שבין רש"י ורשב"א:

לחצר א'. דזכות הוא לו:

בני חצר נכנסין. ונ"ל דה"ה אשתו ובהכי שפיר מתיישבת סוגיית הגמרא רגיל אין שאינו רגיל לא וא"צ להגיה כמ"ש הב"י:

הוי עירוב בע"כ. נ"ל דזהו דוקא לדעת הי"א שבני החצר נוטלין בע"כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו וצ"ע דבפ' חלון כתב הרא"ש דלעולם בעינן דעת אשתו וא"כ ישראל ועכו"ם שוין וברא"ש פ' הדר כתב כמ"ש רמ"א כאן שבני חצר נוטלין בע"כ ואם כן סתרי אהדדי:

אשתו של אדם. נכתוב דרך כלל העולה לנו בסי' זה בס"ד אי' בדף פ' ההוא טורזינא פי' עכו"ם שומר כלי זיין של עיר דהוה בשיבבות' דרב יהודה בר אושעיא א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דר' יהודא א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מתיבי שלא מדעת בעליהן אין ערובן עירוב ל"ק הא דאסר להו פירש"י על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמ' שמואל א' מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף פירש"י מתכוין לאסור עליהם בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין שתופן בע"כ רגיל אין שאין רגיל לא אלא ש"מ פי' הרא"ש הא דאמר שמואל הך רגיל היינו רגיל בשיתוף עמהם ונוטלין בע"כ היינו עכ"פ מדעת אשתו ואפי' מיחה בעלה והיינו דכיון דהוא יכול לאסור עליהם ובלא רגיל דאז לא יוכל לאסור עליהם ואין רגיל להשתתף עמהם אז לא מהני דעת אשתו ע"כ פסק הטור ברגיל שאוסר דהיינו בין שרגיל לילך שם אע"ג דאינו רגיל בשיתופם ובין שרגיל בשיתופם אע"ג דאינו אוסר מהני דעת אשתו בלא דעתו והיינו אפי' מיחה בפי' אבל בתרתי לטיבות' שאינו רגיל לא בשיתוף ולא בהילוך עמהם ואינו אוסר אין עירוב אלא מדעתו ולכאור' קשה מנא להו להרא"ש וטור דאפילו במיחה בפירוש מהני דעת אשתו דלמא דוקא בההיא דטורזינ' דלא מיחה רק שלא רצה לאגורי שם מהני וי"ל דא"כ לא היה יכול להוכיח מדקשי' דשמואל אדשמואל דלמא הא דאמ' שאין רגיל לא היינו במיחה כדאמר סתם ונוטל בע"כ דמשמע דעומד ומוחה כדפירש"י שמתכוין לאסור משא"כ בההיא דטורזינא אלא ודאי דכל שאינו רוצה להשכיר הוא ממש מוחה. זה דין אשתו. ובני בית יש להם כח לתת פת ב"ה כל שלא יודעים דעתו אבל אם לא גילה דעתו שאינו רוצה דזה הוי כמוחה ואין לבן בית כח לזה ואפי' מן הסתם אין מועיל אלא באותה חצר הפתוח למבוי דוק' דהיינו כשאין שם רק חצר אחד או שיש ב' ורגיל באחד ולא בשני אז יש לו כח לרגיל אבל לבני חצר כת' הטור שאין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית אפי' רגיל עמהם ואוסר עליהם וק' ע"ז שהרי בסי' שס"ח כ' הטור דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ש"מ אפי' בני חצר יש להם כח ע"ז והיינו שמערב משל בע"ה דע"ז קאי התם וא"כ מה עדיף בן בית מבן חצר ומו"ח ז"ל חילק ביניהם דבן בית מהני אפי' באינו רוצה רק שלא מיחה בפי' ובן חצר דוקא בסתם שאינו יודע כלל דעתו מהני וכבר הוכחנו שאין לחלק בזה מן התלמוד אלא כל שאינו רוצה הוה דינו כמוחה בפירוש ונלע"ד דהא דסי' שס"ח לא מיירי שיש לו לבן חצר כח ליקח פת מבע"ה בלא דעתו אלא הבן בית יתן לו הפת ובן החצר יערב אותו עם של החצר וזה שדקדק הטור וכתב אבל בני חצר אין יכולין ליקח פתו לערב כו' דהיינו הלקיח' אין יכול לעשות וניחא השתא לשון אבל דכ' דלכאור' הי' לו לומר ובני החצר כו' הא אין כאן דבר והיפוכו אלא מלתא אחריתא ולפי מ"ש ניחא דקאי אבני בית וה"ק הבני בית יכולים לערב שלא מדעת וליקח הפת מן בע"ה אבל בני חצר אע"פ שיש להם כח לערב שלא מדעת מ"מ לקיחת הפת צריך שיהיה בדעת אחד מבני הבית והטור בסי' שס"ח לא בא אלא ללמד דין עירוב וסמך עצמו על מ"ש כאן מלקיחת הפת וכל מ"ש אין התנגדות לזה מדברי הב"י ומו"ח ז"ל כתב שלהב"י בני בית ובני חצר שוין לערב שלא מדעת בחצר אחד ואינו אמת ואני אומר אמת גמור הוא רק שבלקיחת הפת יש חילוק כמ"ש ודומה לזה הוא לסברת י"א דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דב"ד כופין ליתן והן מערבין כנ"ל נכון:

לזכות. נ"ל דממזונותיה רשאה לזכות. מ"א:

בני חצר. וה"ה אשתו. מ"א ע"ש:

הוי עירוב. נ"ל דזהו דוקא לדעת הי"א שבני חצר נוטלין בע"כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו ועיין מ"א:

ס"א אפי' אם מיחה. רא"ש שם וכ"ה בתוס' שם דפריך שם בגמ' מהא דאחד מבני כו' רגיל אין כו' ושם אמר בע"כ: וה"מ כשאוסר. כפי' הרא"ש שם דפריך רגיל אין כו' וכאן אמר סתם אפי' אינו רגיל ותי' בדאסר אפי' אינו רגיל ורגיל אפי' אינו אסר: באחת רגיל לצאת כו'. כמש"ש מ"ט א': ואם אין כו' אם אין. שם פ"א ב' וקי"ל כדברי המיקל בעירוב כנ"ל ושם אמר שמואל הלכה כר' יהודה: ואפי' אם היה. ב"י וע"ש: אבל אם. שם במתני' שאין מערבין כו' ובגמ' נסתפק לתוס' אם בני הבית מועיל ופ' לחומרא: אבל בני החצר. רא"ש שם מדפריך רגיל אין כו' ודילמא מיירי בלא דעתם ממש: אפי' רגיל. טור וכ"מ דלס"ד דשמואל אתד כו' באסר ואפ"ה מפ' הגמ' בדעת אשתו כנ"ל: וי"א. שמפ' הא דאסר אהא דא' מבני מבוי כו' ור"ל דאסר שאומר בפי' שאין רוצה לערב ולכן רגיל אין כו' וכן ההיא דנשים שעירבו ג"כ בדאסר ודשמואל קמייתא בדלא אסר אלא שלא בידיעתו: אבל כופין. תוספתא וגמ' עירובין פ' ב' ל"א בב"ד שאני וכצ"ל וט"ס שם כגמ' שכ' מצד ע"ש: וחזר מעירובו. שם ס"ב א' ונכרי לא מוגר וערש"י ד"ה אלא כו' בכל שבת ופי' דר"ל אם יחזור כמ"ש סי' שפ"ב ס"ו וה"ה בעירוב: אבל אם. כנ"ל דנוטלין בע"כ וכ"ש אם הוא ברשותן ועמ"א סק"ה:

עירובין פ' מימרא דשמואל כפיר' התוספות ורא"ש וכפי' הטור

היינו ברייתא דנשים שעירבו וכו' שם

הרא"ש שם

תוספות ורא"ש והמרדכי וש"פ

תוספות שם כפי שפי' הרא"ש שם דבריה'

תו' והרא"ש שם אהא דשמואל אחד מבני המבוי שרגיל וכו'

לשון טור

הרמב"ם בפרק ה' מה"ע

שם בגמרא

ב"י ושכן כתב ה"ה בריש פרק בענין המבוי