דיני יולדת בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ל

ומחללין עלי' השבת. ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת (ס"ח סי' תתכ"ח):

אפי' היא סומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזי' חבירתה ועבדת לי (גמ') וקשה יאמרו בפני' שהדליקו הנר ותתישב' דעתה ואפשר דמ"מ היא רואה מרא' נר א"נ תוכל לנסות להראות להם אצבע או ב' אם ידעו ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתב' דעתא הלא צריכים להדלקת הנר לראות מה שצריכה:

משנין. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ח סי"ב דלא בעי' שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דברי טבעי הם ואין א' מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות (מ"מ) ואם צריכה לשמן לא תשים שמן בשער' ותבא אצלה ותסחט אותה אלא תביא בכלי תלוי בשער' דמוטב לעשות הוצא' ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה (ב"י) ועססי' ש"כ:

עכו"ם אין מילדין. אפי' ישמעאלי' שאין עע"א (וכ"מ ברמב"ם פב) ומיהו לקראי' מות' כיון דמנטרי שבתא (כ"ה):

אין מילדין. דליכא איבה דיכלו לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת:

שאין בו חילול. כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת דהא אמרינן הושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו א"נ כיון דכלו לו חדשיו כבר נפסקו גדולי' [תוס'] ואנן לא בקיאין בכלו חדשיו כמ"ש בא"ע ועי"ד ססי' ט"ו:

ג' ימים. ולא חשבי' מע"ל כמ"ש סי' תרי"ז (ת"ה):

אמרה אינה צריכה. דהיינו אם חברותיה אומרים שצריכה אפי' ליכא חכמה ורופא עושין לה שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הם (רמב"ן טור) אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרי' שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן (רשב"א) אבל אם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להם חמין בכל יום (ב"י מ"מ) וכן נוהגין עכשיו שאוכלין חמין של אתמול:

אין מחללין. פי' אף על פי שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשרופא אומר צריכה פשיט' דמחללין כמ"ש סי' תריח:

היושבת על המשבר. דנעקר הולד לצאת אבל אם לא נעקר הולד איהו מיית ברישא אף ע"פ שמפרכס אין בו חיות מ"ד אזנב הלטאה שמפרכס וע' בב"ב דף קמב ע"ב ובתשו' רמ"א סימן מ' משמע דלעולם קורעין אותה דבפ"נ אזלינן לקולא אבל מהר"א שטיי"ן פסק כמ"ש וכ"כ התו' בנדה ד' מד וע' רי"ט ח"א צ"ז וצ"ט מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין דלעולם קורעין דלפעמים יכול לחיות ובהכי מתרצי כל קושיות התו' בב"ב ובנדה וכ"מ מדסתמו הפוסקים בח"מ סי' רע"ו ע"ש בב"י דלא כסמ"ע שהביא דעת התו' דיש חילוק בין נהרגה למתה או בין נעקר הולד דמסתימ' הפוסקים משמע דאין חילוק כיון דהוי מיעוט' דמיעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ:

דאין בקיאין. דשמא נתעלפה ואם יחתכוהו תמות וצריכי' להמתין ואדהכי והכי מיית הולד:

כל ל'. דכל ל' יום יש סכנה לחיה בצנה (מ"מ):

כל צרכיו. דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן (תו'):

ומולחין. שיתקשה הבשר:

או ספק וכו'. הקשה הע"ש דהא בס"ה איתא דאפי' ספק שלא הי' לו חזקת חיים מעולם כגון יושב על המשבר מחללין עליו השבת וא"כ למה פסק כאן וכו' ע"ש ואין זו קושיא דלעיל מיירי שכלו לו חדשיו ונ"ל דזה תליא בפלוגתא שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריח' אי לא אכלה מתעקרה ולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל ש"ד ליתן ומביא ראי' מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאי' בספ"ק דערכין דעל ספקא מחללין שבת והרמב"ן כ' דאין מחללין משום נפלים וההיא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דהוה כילוד דתו לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא עכ"ל משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו ע"ש בספר תה"א ובר"ן ביומא והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו חיישי' מספק וע' בתוס' נדה ד"ה וההורגו וע' בא"ע סי' קנ"ו ובב"י בח"מ סי' רע"ו:

או ספק. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלין כל תינוק וכ"מ בגמ' והפוסקים וכ"כ הב"י:

להוציא בידה. מ"ד אמפיס מורסא עמ"ש סי' שכ"ח סל"ד:

מיישרין. דוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור (טור) וכ"ה בגמ' סוף פרק חבית דמיחזי כבונה:

שלא יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתבו דאפי' לכרכו ליישר אבריו שרי לעולם וברמזים איתא ליישב אבריו וקאמרינן בגמרא טעמא משום דאורחא בהכי והוי כמאכילו ומשקהו ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת:

אפי' היא סומא. דמיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לה וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביה"כ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שנסתכן החולה ברעב:

נקראת יולדת לחלל. נ"ל שזהו לענין הדברי' אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורי' הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה כנ"ל מצד הסברא וא"צ לראייה בזה:

או משעה שהדם שותת כו'. בטור כתוב תחלה משתשב על המשבר והדם שותת ויורד והוא דעת הרי"ף וקשה על הרי"ף דהוא כתב וכאביי עבדינן ואביי לא זכר רק שתשב על המשבר אלא דרב הונא זכר אח"כ משעה שהדם יורד ופליג על אביי ומיקל טפי ממנו אבל מ"מ לאביי לא קפדינן על הדם ונ"ל דהרי"ף ס"ל דהנך תרי סימנים דהיינו משבר וחברותיה נושאות אותה אינו שיעור מבורר לסמוך עלייהו כי הרבה פעמים שהאשה טועה ויושבת על המשבר ועדיין לא הגיעה העת ללדת וכן בחברותיה נושאות אותה לפעמים יש לה חולשה ואף שלא הגיעה זמן לידה עדיין אלא הנהו סימנים מועילי' אחר ירידת הדם דאז הם סימן טוב להלידה ואביי סבירא לי' דתרתי בעי' דם ומשבר וכן ס"ל להרי"ף:

או משעה שחברותיה כו'. היינו דעת הרמב"ן כמבואר בב"י וקשה על הטור שלא הביא בשם הרמב"ן הך דחברותיה כו' רק דם ומשבר ונ"ל דהטור ס"ל דחברותיה כו'. הוא נלמד בכ"ש מירידת דם דהוא סי' קרוב ללידה טפי מדם:

אפי' אמרה א"צ כו'. ב"י בשם תשו' רשב"א כ' כמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאיבריה מתפרקי' ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה אם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה עכ"ל וק"ל מפ' הדר (עירובין דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' א"ל רבא נשיילי' לאימיה אי צריכה נחים לי' עכו"ם אגב אימיה א"ל רב משרשי' אימי' הא קא אכלה תמרי פירש"י כיון דאוכלת צונן אין צריך חמין א"ל אימור תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירש"י תונבא אשטרדי"שון ואוכלת ואינה יודעת מה משמע דאי היתה צלולה בשכלה הי' מועיל אם אכלה צונן וי"ל דהתם מיירי לאחר ג' שאין היתר מצד מסוכנת רק מצד שאמרה צריכה אני:

מיישרין איברי הולד כו'. בטור כתוב אסובי ינוקא פי' שמיישרין כו' ביאור דבריו דבס"פ חבית תנן אין מעצבין את הקטן ומוקמי' בחומרי שדרה ומשום דמחזי כבונה ופרש"י חוליות שדרה שנתפרק אחד מהם זו היא שכתב הטור דאסובי ינוקא בזה האופן שזכרנו אסור אחר יום לידה דאילו ביום לידה מותר הכל דאסמכוהו אקרא דיחזקאל ומ"ש אח"כ אבל לכרכו בבגדיו כו' היינו פלוגתא דר"נ ור"ש בפ' כל הכלים באסובי ינוקא והיינו לפופי ינוקא דס"פ חבית ואע"ג דשם הכל מודים דשרי היינו ביום לידה אבל אח"כ פליגי ר"נ ור"ש והלכה כר"ש דשרי אפילו אחר כך וזהו שיטת הרא"ש ולא כדכתבו התוס' בפ' כ"ה דאסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא וא"כ מ"ש כאן בש"ע מיישרין איברי הולד כו' היינו ביום לידה דוקא כנ"ל:

ומחללין. ולכן כשתגיע לחדש ט' תזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת ס"ח סי' (תתכ"ח) [תתנ"ה]:

ומדליקין. וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביו"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה מרעב:

תלוי. ואם צריכה לשמן תביא בכלי תלויה בשערה דמוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה. ב"י:

עכו"ם. אפילו ישמעאלים שאינן עע"א מיהו קראי"ם מותר כיון דמנטרי שבת כנה"ג מ"א. אבל בגנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' א' כתב דאין הוראה זו נכונה ע"ש באורך:

שבת. דליכא איבה דיכלי לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו גמרא משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת. מ"א:

א' מאלו. נ"ל שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשות כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאתה. ט"ז:

מחללין. ואם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להן חמין בכל יום וכן נוהגים עכשיו שאוכלים חמין של אתמול ב"י רמ"א ואם חברותיה אומרות שצריכה וליכא חכמה ורופא אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרינן שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן. רשב"א מ"א:

ומתה. עיין מ"א וביד אהרן:

יום. דכל למ"ד יום יש סכנה לחיה בצנה. ואם אי אפשר ע"י עכו"ם עושים ישראל כיון דאיכא סכנה בדבר:

לטלטלו. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלים כל תינוק וכ"כ הב"י. מ"א ע"ש:

שנתפרקו. ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור. טור ואחרונים ע"ש:

יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתב ואפי' לכרכו ליישר איבריו שרי לעולם. ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת. מ"א:

ס"ב אפילו בדבר. דבלא"ה לא היה ס"ד לרבי יוסף להתיר. תוס' שם:

ס"ד כל. כגי' הרי"ף:

ס"ז וחותכין כמו שפ' ר"נ קכ"ט ב' ושם ואר"נ כו' כל האמור כו': אא"כ. כרבי יבמות פ' ב' וצ"ע דמ' שם דאין הלכה כרבי אא"כ שהה שלשים יום דסמכינן ארשב"ג ג"כ ועבש"ע אה"ע ס"ד בהגה"ה וי"א דוקא כו' והוא כמ"ש דלא סמכינן אלא אשניהם כמ"ש כרבים עביד ודברי הטור וב"ה שם צ"ע דבסתם ולדות ליכא מ"ד דצריך גמרו ועמ"ש לקמן בסי' של"א ס"ג והרמב"ם וש"ע ס"ל דע"כ לא אמרו שם אלא בודאי בן שמנה כמש"ש אבל בסתם סמכינן ארשב"ג לחוד כמ"ש בשבת קל"ו א' דהלכה כרשב"ג בסתם וולדות וע' תוס' שם ושם ונ"ל דאף תוס' ורא"ש ל"ק אלא לטלטלו ולמולו דמילה אין איסור כמ"ש שם רק משום טלטול בהא סמכינן ארבי לחוד וצ"ע: או ספק. בגמ' קל"ה א' ובתוס' שם ד"ה בן כת' דמותר בכה"ג:

ס"ח וכן היא. אף בודאי בן ח' משום צערא כמו מפיס מורסא:

ס"ט מיישרין. כפי' רש"י קכ"ג א' וכרב ששת וכ"כ תוס' שם ד"ה אסובי דלאו היינו לפופי דר"נ גופא שרי שם קכ"ט ב' וכ"כ רש"י שם ד"ה מלפפין וע"כ אינו ג"כ חומרי שדרה שנתפרקה אחת מהן דהא תנן אין מעצבין אלא כמ"ש כאן בש"ע ולא חילקו רש"י ותוס' שם ושם בין יום לידה או אח"כ ושם קמ"ז ב' ד"ה בחומרי כ' רש"י דמיירי לאחר יום לידה דאי ביום לידה אמרי' שם קכ"ט כל האמור כו' וצ"ל שחזר בו רש"י ממ"ש בסוף מפנין דלאו היינו אסובי דהא ר"נ אמר דהא ביום לידה אפי' מעצבין מותר וכ"כ הרא"ש בר"פ כל הכלים דאסובי היינו לפופי ולאחר זמן כו' ובסוף חבית כ' ג"כ כמ"ש רש"י שם דביום לידה הכל שרי וא"כ לפופי לעולם מותר כרב ששת ומיישרין דהיינו מעצבין דוקא ביום לידה ועט"ז וב"ח ומ"א. וש"ע פ' כתוס' וכפרש"י בפ' כ"ה ופ' מפנין ומיישרין לעולם מותר דאסובי לאו היינו לפופי וז"ש כאן מיישרין כו' ובס"י כ' מותר כו' ואין חילוק ביניהם וכ"מ לכאורה בגמ' מדקאמר אסובי ול"ק לפופי כמ"ש בשאר מקומות והא דאין מעצבין לא כ' כלל משום שנסתפק דלתוס' אין חילוק בין יום לידה או אח"כ דלעולם אסור ולרא"ש ביום לידה מותר וכמ"ש רש"י בסוף חבית וכ"כ הר"ן ומדברי הרמב"ם דלא חילק מ' דלעולם אסור כתוס' ומ"מ אף לדעת הרא"ש מותר לפופי אף ליישר אבריו וזהו אסובי דשרי לעולם ועמ"א ס"ק י"ט:

שבת קכ"ח משנה

שם בגמרא בפירוש הברייתא

שם בגמ'

ע"ז כ"ו

טור מדברי התוספות שם

לפי ב"י)

שבת קכ"ט וככולהו אמוראי להקל טור בשם הרמב"ן בספ' תורת האדם

שם בשבת

עירובין וכתב' הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת

שבת קכ"ט

שם

שם קכ"ח משנה וכרבי יוסי

שם קל"ה ברייתא

שם בתוספות והרא"ש

שם ברייתא ושם

שם תוספות ורא"ש ור"י בחלק ט'

שם קכ"ג וכרב ששת וכפירוש רש"י

שם קמ"ז

כפירוש ר"ח להא דרב ששת לעיל